אלה לא שני צדדים, הם מגיעים תמיד יחד: בלי עצב אין שמחה, בלי אכזבה אין תקווה

ישנו חוק קיומי נפלא, שאנחנו לא תמיד יודעים להשתמש בו לטובתנו כדי לחיות טוב יותר, לחיות מתוך שמחה. חוק זה נקרא: חוק הניגודים. החוק אומר בפשטות שלכל דבר יש קצה נגדי. אין כעס אם אין גם סליחה; אין עצב אם אין גם שמחה; אין אכזבה אם אין גם תקווה.

שמענו את זה, קראנו ולמדנו על זה, כולנו יודעים ומבינים את זה.

הבעיה היא שחלק מאיתנו תופסים את הניגודים בנפרד: לפעמים עצוב ולפעמים שמח; לפעמים מתאכזבים ולפעמים מקווים; לפעמים זה טוב ולפעמים זה רע.

לכל אדם יש שני צדדים, ממש כמו למטבע. הדבר בולט במיוחד בזוגיות – אנחנו מאבדים את הממד השלם של בן הזוג אם אנחנו רואים רק את הצד המאכזב או המתסכל שלו, בלי לראות גם את הצד המיטיב והמועיל שבו. ראייה כזאת היא המקור לדכדוך ולחוסר שמחת חיים של כל כך רבים בינינו, במערכות יחסים זוגיות או חבריות.

לעומת זאת, אפשר לתפוס את הניגודים כשלמות אחת: כל אכזבה באה יחד עם תקווה, כל עצב בא יחד עם שמחה, וכל רע בא יחד עם טוב. זה אומר שתמיד אפשר להרגיש תקווה, גם כשיש אכזבה; תמיד אפשר להרגיש שמחה, גם כשעצוב; ותמיד אפשר להרגיש טוב, גם כשרע.

אז מה דעתכם, אנחנו יכולים לבחור להרגיש טוב?

אנחנו חיים את כל חיינו כמו בובות על חוטים. מישהו מרגיז אותנו – אז אנחנו מתרגזים, כאילו משכו בחבל הרוגז שלנו. מישהו מחמיא לנו – אז אנחנו מתמוגגים, כאילו משכו בחבל האושר שלנו.

כך אנחנו נעים כל הזמן מרגש אחד לרגש אחר, כשכל רגש מתעורר בעקבות משיכה של חבל שקוף שקשור אלינו. נראה שאנחנו יצורים תלותיים, חסרי כוח להניע משהו בעצמנו. "הוא משגע אותי", אנחנו מסבירים את ההתעצבנות שלנו; "היא מוציאה ממני את כל הרע", אנחנו מצדיקים את ההתנהגות השלילית שלנו.

אז נכון, אנחנו חסרי כוח להשפיע על חיינו. אבל זה נכון רק כל עוד לא גילינו את הכוח העצום של התודעה לבחור.

נכון שאנחנו לא בוחרים לכעוס, אבל אנחנו יכולים לבחור לשחרר את עצמנו מהכעס; נכון שאנחנו לא בוחרים להיעלב, אבל אנחנו יכולים לבחור להפסיק את העלבון; ונכון שאנחנו לא בוחרים להרגיש חרדה ודכדוך, אבל אנחנו יכולים לבחור להתגבר עליהם.

ראשית, אנחנו מדברים על החלק האוטומטי של תודעתנו, זה שיוצר את כל הפעילות הרגשית שמניעה אותנו. והאוטומט הזה לעולם לא יפסיק בעצמו איזושהי הרגשה שהוא עצמו יצר.

שנית, אנחנו מדברים כאן על החלק המודע של תודעתנו, זה שמאפשר לנו להפסיק את כל הפעילות הרגשית שלנו, ולבחור את ההרגשה שאנחנו רוצים.

אבל איך יוצרים מצב של מודעות שתפסיק הרגשה רעה ותעזור לנו להרגיש טוב? בשביל זה אנחנו צריכים את המצב הנפשי המיוחד ביותר שלנו, את המצב של "ניוטרל".

ניוטרל הוא המצב השקט של בין לבין: בין ההרגשה הרעה שאנחנו רוצים להפסיק, ובין ההרגשה הטובה שאנחנו רוצים להזמין. ממש כמו בהחלפת הילוכים במכונית.

כדי להיכנס לניוטרל אנחנו צריכים לתת לעצמנו הוראה: "רק רגע, להיות בשקט". רק שם, במצב המיוחד הזה, אנחנו יכולים לבחור את ההרגשה שאנחנו רוצים. וזה הרגע היחיד שיש לנו לבחור אם להמשיך להיות נהגים גרועים או להתחיל לנסוע נעים ובטוח.

הבעיה עם ניוטרל היא שיש לו אורך חיים קצר מאוד, שניות ספורות בלבד. בא והולך. לכן אנחנו כמעט לא מכירים אותו. אבל אם אנחנו לומדים לזהות אותו ולהישאר איתו שלוש שניות, זה יספיק כדי לקרוא את המצב מחדש, ולעבור מטירוף לשפיות.

כשאנחנו מסוגלים להתגבר על כעס ולומר "בוא נפסיק לריב", זה רגע של ניוטרל. וכשאנחנו מפחדים ובכל זאת אנחנו מסוגלים לומר "על החיים ועל המוות", זה רגע של ניוטרל.

זהו, יצאנו מהמצב האוטומטי. עכשיו אנחנו במצב מודע. ועכשיו אנחנו יכולים לבחור לאיזה מצב רוח אנחנו רוצים לעבור. אנחנו יושבים ליד ההגה, ובכוחנו להחליט איך לנהוג.

אברהם שהרבני הוא יועץ זוגי ומשפחתי, מטפל בהתמכרויות, מרצה בתחום המשפחה וחבר באגודה הישראלית לייעוץ זוגי ומשפחתי.