"נפצעתי קשה בכל חלקי הגוף, אך לא הרגשתי שום כאב"

דמיינו את הרגע הזה: אתם קמים בבית החולים, לאחר ארבעה ימים של חשיכה. גופכם חבול וכואב, אתם חלשים ומבולבלים. ואז, מבעד לערפל, אתם מבינים שאתם לא יכולים להזיז את היד, גם לא מסוגלים לדבר, ובעצם – לא ממש מבינים מה מתרחש סביבכם.

אלו התחושות שחווה רועי, קצין בשירות קבע שנפצע במלחמה, כאשר הכתה בו ההבנה שהחיים שלו נחלקים לשניים, ודבר לא ישוב להיות כפי שהיה בעבר.

רועי הוא אחד מהפצועים הקשים ביותר שאושפזו בבית החולים רמב"ם במהלך המלחמה, ובאותם רגעים – ימים ספורים אחרי שנפצע, הבין שהוא יוצא למסע שיקום ארוך ומפרך. מאז הוא פתח במלחמה על חייו, שבהמשך הפכה למלחמה על איכות חייו, ולוותה בלא מעט ניסים במהלך הדרך.

מאות פציעות בגוף

"זה היה בימיה הראשונים של המלחמה", חוזר רועי אל היום בו התרחשה הפציעה הקשה. "הייתי בשטח עם החיילים שלי, ובמהלך פעילות שביצענו החלטתי לחפור שוחות הגנה, כדי שישמשו לנו כמחסה במידה ויהיה אירוע ירי או אירוע אחר. בשלב זה זיהו כנראה את הכלי שהייתי עליו ובוצע לעברנו ירי של טיל נ.ט שפגע בי ישירות".

הפציעה הייתה קשה מאוד ופגעה בכל חלקי גופו של רועי, מלבד באזורים שעליהם היו הקסדה והאפוד שהצילו את חייו. "ספגתי רסיסים בכל חלקי הגוף, בחלק מהמקומות נוצרו ממש חורים, בחלקם גם שברים, והייתה גם פציעה רצינית מאוד בפרצוף", הוא מתאר. "הנס היה שהרסיס עצר במרחק מילימטרים ספורים מכלי דם מרכזי מאוד".

היית בהכרה?

"כן, הייתי בהכרה כל הזמן. משהו בראש אמר לי שאני חייב להישאר באיזה פוקוס כדי לא לעצום עיניים. אפילו ניסיתי לעזור לחובשים, לפרדמיקית ולרופא שטיפלו בי. אבל האמת היא שלא התחלתי אפילו להבין את חומרת המצב ואת מה שמתרחש. ההבנה היחידה שהייתה לי היא שיש אירוע גדול ועוצמתי מאוד, אבל לא התייחסתי למה שקורה לי בגוף. בפרט שלא הרגשתי שום רגש של כאב, כנראה שהאדרנלין ומנגנון ההישרדות גרמו לי פשוט לא להרגיש כלום".

הוא פונה לרמב"ם במסוק, ורק ברגע בו הוא הועבר מידי הרופאים הצבאיים שטיפלו בו אל הידיים האזרחיות של הרופאים, התחיל רועי לראות סביבו את הכל מטושטש ולשקוע בערפול הכרה. "אני זוכר שאחד הרופאים אמר לי: 'אתה ברמב"ם, הכל יהיה בסדר', ואז, כמו בלחיצה על מתג של אור, איבדתי את ההכרה".

הפעם הבאה בה פקח רועי את העיניים הייתה לאחר ארבעה ימים בהם הוא עבר ניתוחים וטיפולים אינטנסיביים כדי לייצב את מצבו. "חזרתי להכרה בהדרגה ביום הרביעי לאשפוז, ואני זוכר שלצד ההתמודדות עם הכאבים, המגבלות וההבנה שאני פצוע קשה, הייתה גם תחושה מדהימה", הוא מצליח להפתיע. "הרגשתי שאני עטוף ומחובק מכל הכיוונים, גם על ידי בני המשפחה שפשוט עברו להתגורר יחד איתי בבית החולים, וגם על ידי הצוות הרפואי שעטף בצורה שאי אפשר לתאר. הם לא עשו סתם כך עבודה, אלא באמת התמסרו מתוך רצון הכי כנה ואמיתי, כשהם רוצים לעזור ככל שאפשר. כיום ברור לי שאם לא היו מגישים לי את הטיפול הנכון בזמן הנכון, הייתי נמצא במקום אחר לגמרי, בין אם מבחינה פיזיולוגית ובין אם גרוע מכך - כי לא הייתי כאן".

ומה היה מצבך כשהתעוררת?

"כיום אני יודע שקשה, אך באותם ימים לא קלטתי את כמות הפגיעות הגופניות שיש לי. בתחילה הרגשתי חולשה קשה בכל הגוף ולא הצלחתי לזוז, אבל אמרתי לעצמי: 'זו בוודאי תופעת לוואי של משככי הכאבים'. אחר כך קלטתי שאני לא יכול להזיז את היד וחשבתי שזה בגלל שהיא שבורה. רק בהמשך קלטתי שהיד הפכה למשותקת בשל פגיעה עצבית וגידים שנקרעו. חלפו כמה ימים עד שהכתה בי ההבנה שאני לא הולך להשתחרר בקרוב, ושאני נכנס למסע של שיקום רציני שייקח לא יום ולא יומיים".

איך הרגשת עם זה?

"האמת היא שהיה לי קשה מאוד להכיר במציאות, אבל באותו זמן הקושי הגדול ביותר שלי היה עם ההבנה שלא אחזור להילחם, אחרי שראיתי את עצמי במשך כל העתיד הקרוב בשירות קבע. זו הבנה שהגיעה רק כעבור זמן, כי בתחילה חשבתי בתמימותי שאהיה מאושפז כמה ימים, ואחר כך אחזור להילחם. אולי הייתי קצת יהיר או חסר הבנה, וכשחלחלה בי ההבנה שסיימתי עם השליחות הצבאית שלי, זה היה קשה ברמות".

רועי לוקח נשימה עמוקה, אך ממהר להדגיש: "עם כל הקושי, לא התחרטתי לרגע על מה שקרה. הייתי שלם לגמרי עם הפעילות שעשיתי, ומיותר לציין שכמו כל חייל אחר גם אני לקחתי בחשבון מראש את הסיכונים שיש והייתי מודע להם".

ללמוד את עצמך מחדש

אחד הרגעים הבלתי נשכחים עבור רועי באשפוז בטיפול נמרץ, הוא הרגע בו ניגש למיטתו מנהל המחלקה ד"ר ירון בר לביא. "הרופא הגיע בתחילה כדי לעודד אותי, ואחר כך דיבר איתי באופן ישיר על מצבי", הוא מספר. "הוא הסביר לי שהייתי בסכנת חיים, אך ברוך ה' יצאתי מהמצב המסוכן בנס. אחר כך הוא הוסיף: 'יש לך פגיעות מרובות, המצב עדיין קשה, אבל אלו פציעות שאפשר להחלים ולהתגבר עליהן. עוד תראה שהכל יהיה בסדר'. עצם הדיבור הישיר הזה, בלי הצטעצעויות, חיזק אותי מאוד. החלטתי שאחרי שנלחמתי על החיים שלי, אני יוצא למסע של מלחמה על איכות החיים. מסע זה, אגב, לא הסתיים גם היום – שנה וחודש אחרי האירוע. אני עדיין ממשיך להגיע לטיפולים, נמצא בשיקום ובתרגילי פיזיותרפיה, עשיתי כברת דרך ארוכה מהיום שהגעתי, אך אני כמובן רחוק מלחזור למה שהייתי".

ומה עבר עליך במשך השנה הזו?

"אחרי שבועיים של אשפוז בטיפול נמרץ הועברתי למחלקת פה ולסת, שם עברתי טיפול חיוני מאוד בשל העובדה שהפנים שלי נפגעו באופן קשה. לאחר מכן שוחררתי, אך זה לא היה בזכות החלמה מלאה, אלא כי הועברתי לשיקום בבית החולים לוינשטיין ברעננה, מתוך מגמה להתחיל שיקום תוך כדי טיפול. במקביל המשכתי לקבל טיפולים בבית הלוחם וכן בעמותות שונות הנותנות יד לחיילים פצועים. עד היום סדר היום שלי סובב סביב הפציעה, אך אני גם חוזר בהדרגה אל שגרת החיים, משתדל שלא להישאב רק לטיפולים, אלא לפתוח אופקים ולהבין שיש יותר מזה".

למי שמתעניין, מציין רועי כי הוא לומד קורסים שמעניינים אותו, וגם גילה תחביבים חדשים שהוא נהנה מהם, אך מעולם קודם לכן לא הכיר אותם, כמו טיולים בטבע, קריאת ספרים ועוד. "אני מנסה ומתנסה, לומד על עצמי לא מעט דברים חדשים", הוא מאיר את הזווית החיובית שנוצרה מכורח הנסיבות.

רועי מבקש לנצל את ההזדמנות כדי להעביר מסר לחיילים נוספים במצב דומה: "אחד המשפטים שמלווים אותי עוד מהשירות הצבאי הוא 'אין הדבר תלוי אלא בי', וזה משפט שמעודד אותי לאורך כל הדרך. כי ברור שלא קל להישאב אל תוך סיטואציה כזו, וזהו תהליך כואב שגם בסיומו אתה יודע שלא תחזור לעולם לחיים הרגילים שלך. אבל חשוב לזכור שאנחנו אלו שאחראים על מצב הרוח שיהיה לנו. השאיפה היא פשוט ללמוד להיאחז בטוב, לחיות עם מה שיש ולהודות על מה שקיבלת. כי עצם העובדה שאתה חי – זו מתנה".