שבעה ימים בתרדמת: מה גילה הרופא על החיים שאחרי המוות?

ד"ר אבן אלכסנדר היה רופא אמריקאי מצליח, שלא ידע שום דבר על רוחניות. הוא עסק בריפוי הגוף, בניתוחים ובהבנת הגוף כמכונה משוכללת. ביום בהיר אחד התהפך עליו עולמו, והוא גילה את העולם שמעבר לעולם שלנו. וכך הוא מספר על עצמו: "עבדתי חמש עשרה שנה בפקולטה לרפואה בהרווארד כפרופסור חבר לכירורגיה, עם התמחות בנוירוכירורגיה. במהלך שנים אלה ניתחתי חולים רבים מספור, בהם חולים עם מחלות מוח קשות ומסכנות חיים.

"ב-10 בנובמבר 2008, בגיל ארבעים וארבע, לקיתי במחלה נדירה ושקעתי בתרדמת שנמשכה שבעה ימים. מה שקרה במהלך אותה תקופה, היא שהניאו-קורטקס, פני השטח החיצוניים של המוח, החלק שעושה אותנו מודעים, יצא אצלי לגמרי מכלל פעולה, שבק חיים ובעצם לא היה בנמצא.

"מצבי היה הראשון מסוגו בהיסטוריה הרפואית. דלקת קרום המח ספונטנית מחיידק אי-קולי היא נדירה אצל מבוגרים. פחות מ-1 מ-10 מיליון מאוכלוסיית העולם לוקה בה מדי שנה. וככל הסוגים של דלקת קרום המוח הנגרמים מחיידק אי-קולי, גראם שלילי, סוג זה הוא אלים ביותר. אלים כל כך, שמבין האנשים שהוא תוקף, יותר מ-90 אחוזים מאלה שסובלים בהתחלה מהתדרדרות נוירולוגית מהירה, כמוני, מתים. זה היה שיעור התמותה כשרק הגעתי לחדר המיון. 90 האחוזים המבהילים האלה נטו אצלי לכיוון ה-100 אחוזים ככל שהשבוע התקדם, וגופי לא הגיב לאנטיביוטיקה.

"מה שקרה כשהייתי שקוע בתרדמת, הוא לא שהמוח שלי לא תיפקד כהלכה, אלא הוא לא תיפקד בכלל. אני מאמין עכשיו שזה היה הגורם לעומק ולעוצמה של חוויית סף המוות (NDE – Near Death Experience) שעברתי אז.

"נקלעתי למציאות  של הכרה, בעולם שהתקיים לגמרי בנפרד ממגבלות המוח הפיזי שלי.

"כמי שעוסק בנוירוכירורגיה, ושמאחוריו עשרות שנים של מחקר ועבודה מעשית בחדרי ניתוח, הייתי בעמדה טובה יחסית לשפוט לא רק את המציאות, אלא גם את המשמעויות של מה שקרה לי.

"המשמעויות האלה הן אדירות מעל ומעבר לכל תיאור. החוויה שלי הוכיחה לי שמותם של הגוף והמוח אינו סוף ההכרה, שהחוויה האנושית ממשיכה אל מעבר לקבר. וחשוב יותר, היא ממשיכה ופועלת תחת מבטו של אלוקים, שאוהב כל אחד מאיתנו ודואג לו, וגם משגיח על היקום עצמו וכל אשר בו ועוקב אחריו, כדי לדעת לאן מועדות פניו בסופו של דבר.

"המקום שהלכתי אליו היה אמיתי במובן שבהשוואה אליו החיים שאנחנו חיים כאן ועכשיו חלומיים לגמרי. אבל זה לא אומר שאני לא מעריך את החיים שאני חי עכשיו. אדרבה, אני מעריך אותם יותר מאשר בעבר, וזאת משום שעכשיו אני רואה אותם בהקשר האמיתי שלהם.

"כשגדלתי, עם כל הרצון שהיה לי להאמין באלוקים ובעולם הבא ובחיים שאחרי המוות, עוררו בי עשרות שנותי בעולם המדע הנוקשה של הנוירוכירורגיה במוסד אוניברסיטאי את השאלה איך דברים כאלה יכולים להיות קיימים. מדעי המוח המודרניים קובעים שהמוח יוצר את ההכרה, את התודעה, הנשמה, הרוח או איך שלא תקראו לחלק הבלתי נראה והבלתי מוחשי שבנו, שבאמת עושה אותנו מה שאנחנו, ולי לא היה ספק שזה נכון. אמונה יכלה להיות דבר נחמד, אבל המדע אינו עוסק במה שיכול להיות נחמד. הוא עוסק במה שיש.

"אל תשכחו מי מדבר אליכם עכשיו. אני לא רגשן רפה שכל. אני יודע איך מוות נראה. אני יודע איך זה להיות אדם חי, שדיברת והתלוצצת איתו בימים טובים יותר, שהופך לאובייקט חסר חיים על שולחן הניתוחים, לאחר שנאבקת שעות להחזיק את המכונה של גופו בפעולה. אני יודע איך נראה סבל ואיך נראה היגון שאין לו מענה, על פניהם של יקירים שאיבדו מישהו שמעולם לא העלו על דעתם שיאבד להם. אני יודע ביולוגיה, ואף על פי שאינני פיזיקאי, אני גם לא לגמרי בור בעניינים האלה. אני יודע את ההבדל בין דמיון למציאות, ואני יודע שהחוויה הייחודית, שאני נאבק למסור פה תיאור שלה, מעורפל ובלתי מספק ככל שיהיה, היתה החוויה האמיתית ביותר בחיי.

"הראייה והשמיעה לא היו נפרדות במקום הזה שהייתי בו עכשיו. יכולתי לשמוע את היופי החזותי של הגופים הכסופים של הישויות המנצנצות שמעל, ויכולתי לראות את השלמות רווית האושר של שירתן. זה היה כאילו באותו עולם לא היה אפשר להביט בשום דבר ולא לשמוע שום דבר, בלי להיות חלק ממנו, בלי להתחבר אליו באופן מסתורי כלשהו. ושוב, מנקודת המבט הנוכחית שלי, הייתי אומר שבאותו עולם לא היה אפשר להסתכל על שום דבר בכלל, כי מילת היחס "על" מרמזת על הפרדה שלא היתה קיימת שם. הכל היה מובחן, ברור, ועם זאת הכל היה גם חלק מכל דבר אחר, כמו הדוגמאות העשירות והשלובות בשטיח פרסי, או בכנף פרפר.

"אף שעדיין היה לי תפקוד כלשהו של שפה, לפחות כפי שאנחנו חושבים על כך כאן על פני האדמה, התחלתי לשאול שאלות, בלי מילים, שהופנו אל הרוח הזאת, ואל הישות האלוקית שחשתי שהיתה בפעולה מאחוריה או בתוכה.

"איפה המקום הזה? מי אני? למה אני פה?

"בכל פעם שהצגתי בשתיקה את אחת השאלות האלה, התשובה הגיעה מיד בהתפוצצות של אור, צבע, אהבה ויופי, שעברו דרכי בסערה כמו גל נשבר. מה שהיה חשוב בפרצים הללו זה שהם לא רק השתיקו את השאלות שלי בהתגברות עליהן. הם השיבו עליהן, אבל באופן שעקף שפה. מחשבות נכנסו בי ישירות. אבל זאת לא היתה מחשבה כזאת שאנו יודעים על פני האדמה. היא לא הייתה מעורפלת, רוחנית או מופשטת. המחשבות האלה היו מוצקות ומידיות, לוהטות מאש ורטובות ממים, ומשקלטתי אותן, יכולתי להבין מיד, ללא מאמץ, מושגים ששנים היו נדרשות לי להבין לאשורם בחיי הארציים.

"המצב שלי היה, למרבה הפליאה, דומה לזה של עובר ברחם. העובר צף ברחם עם בת הזוג השקטה שלו, שהיא השליה, שמזינה אותו ומנהלת את קשריו עם האם, ההווה בכל מקום, ועם זאת הבלתי נראית. במקרה הזה, ה'אם' היתה אלוקים, הבורא, המקור האחראי לבריאת היקום וכל אשר בו. הישות הזאת היתה קרובה כל כך, עד שהיה נדמה שאין שום מרחק בין אלוקים לביני. ועם זאת, בה בעת, יכולתי להרגיש את גודלו העצום, יכולתי לראות כמה זעיר לחלוטין הייתי אני בהשוואה אליו. מדי פעם אשתמש במילה אוֹם ככינוי הגוף לאלוקים, כי זה השם שהשתמשתי בו בכתיבה שלי אחרי התרדמת. זכרתי כי אוֹם היה הצליל ששמעתי בהקשר של אלוקים הכל יודע, הכל יכול והאוהב ללא תנאי, אבל כל מילת תיאור תהיה לוקה בחסר.

"יידרשו לי כל חיי, ולמעלה מזה, כדי לפרוק את מה שלמדתי שם למעלה. את הידיעה שניתנה לי לא 'לימדו' אותי כשם שמלמדים שיעור בהיסטוריה או תיאורמה מתמטית. תובנות התחוורו שם באופן ישיר, במקום שיהיה צורך לטפחן ולקלוט אותן. הידע אוחסן בלי שינון, מיידית ולתמיד. הוא לא דהה, כפי שקורה למידע רגיל, ועד היום כולו ברשותי, והוא ברור בהרבה מהמידע שרכשתי במשך כל שנות לימודי בבית הספר".

עד כאן תקציר מתוך דבריו של אבן אלכסנדר, מתוך ספרו "הוכחה לגן עדן".