"תזכירי לי שאני חייב כסף": סיפור חייו ומותו של אבירם חריב הי"ד

בשיחת הטלפון האחרונה, לפני שנכנס אבירם חריב ללבנון, הוא ביקש מאשתו איילת: "תזכירי לי שאני חייב כסף", ופירט לה באיזה חוב מדובר. "אבירם", היא נזעקה, "למה זה מעניין אותך עכשיו?" והוא ענה: "את יודעת שזה חשוב לי, אז תזכירי".

"כזה היה אבירם", אומרת איילת כיום, קצת יותר מחודש אחרי נפילתו של בעלה. "הוא היה האדם הכי אמיתי שיש, תמיד הלך לפי מה שנכון וישר, לא הסכים לנטות ימין או שמאל, וכשהיו לו חובות לאנשים זה ממש הפריע לו והוא לא היה ממשיך בסדר היום עד שפרע אותם.

"אבירם גם היה שופע חיוכים ומלא אהבה, לא היה מישהו שלא קיבל ממנו יחס חם ואוהב, כולל ילדים קטנים ותינוקות, כולם בשכונה הכירו אותו. היה לו גם קשר מיוחד מאוד עם אנשים מבוגרים שהתגוררו באזור, וגם להם נתן את התחושה שהם הכי חשובים לו. עד היום, חודש אחרי שקמנו מהשבעה, אנשים לא גומרים להתקשר, לספר סיפורים, ופשוט לדבר על החסר שלו", היא אומרת.

רב שהוא מחנך

אבירם חריב היה בעל תפקיד בכיר בצבא, אך באזרחות הוא הוכר בעיקר כ"רב אולפנת דולב". "אבירם נכנס לאולפנה כמחנך", מציינת אשתו, "אך במשך השנים הוא הרגיש שחסרה דמות של רב, והחליט להיות זה שמייצר אותה. הוא לא נבהל מכך שחלק מהבנות באולפנה באות מרקעים מורכבים, וטען כי דווקא בשל כך חייבים שתהיה דמות רבנית שמלווה אותן, ושיוכלו להתייעץ איתה.

"התפקיד לא היה תיאורטי, אלא מאוד מעשי. אבירם ייצר פינה של 'שאל את הרב', קיים לימוד קבוע, ובנוסף הוביל חידון חנוכה מידי שנה וארגן פעילויות תורניות חשובות. במקביל לכך הוא שימש אוזן קשבת ומקצועית לבנות שהתייעצו איתו בנושאים המורכבים ביותר. אבירם לא נבהל משום שאלה, גם אם בחורה סיפרה לו שיש לה קשר עם בחור שאינו יהודי, או שמישהי שאלה: 'איך אקיים מצוות כבד את אביך ואת אימך, כשאבא שלי מתעלל בי כבר שנים?' וכשהייתה נערה שעברה גיור והתהליך היה מורכב ולא פשוט, הוא לא נבהל גם מזה, אלא פשוט הסביר לה והיה איתה לאורך הדרך. כך הוא יצר דמות שמביאה לאולפנה המון שמחה וחיבור ליהדות".

אילת מציינת שבנות האולפנה הגיעו לנחם בשבעה, וחלקן לא היו מסוגלות לעבור בדלת מרוב קושי. "הן היו כל כך שבורות, וסיפרו כל הזמן כמה שהן קיבלו ממנו. הן שיתפו אותנו בסיפורים מצמררים שלא העלינו בדעתנו, כי אבירם פשוט הוביל אותן, עזר להן לקבל ערך עצמי ולהתחבר ליהדות ממקום אוהב וקרוב".

לרוץ קדימה

אבירם, שהיה רב סרן במילואים, יצא להילחם כבר בשמחת תורה. "עוד לפני שקראו לו הוא כבר היה על מדים ויצא מהבית", מספרת איילת, "הוא נמנה על הכוחות הראשונים שהגיעו לצפון, ושם הם נלחמו במשך כמה חודשים ברצף, בלי לחזור הביתה, עם חופשות בודדות בלבד.

"לקראת פסח הוא סוף-סוף חזר אלינו לחופשה של שבוע, והיה אתנו כל החג. אלא שמיד לאחר מכן התחיל קורס מג"דים, ואז חזר לצפון כדי להמשיך להילחם. הוא ממש לא נח לרגע, פעל כל הזמן בתחושה עמוקה של שליחות".

דיברתם ביניכם על כך שמשהו עלול לקרות לו?

"דיברנו פעם על יוני שטינברג הי"ד, אותו הכרנו מקרוב, ועל המורשת שהוא השאיר. אבירם אמר לי: 'כל חייל שהולך לצבא מבין שיש סיכוי שיקרה לו משהו, אף אחד לא טיפש'. אבל לרגע לא חשבנו על הכיוון שזה עלול לקרות לו. ההסתכלות שלנו הייתה כל הזמן חיובית.

"אבירם לא דאג לעצמו בכלל, אבל שמתי לב שהוא דואג לחיילים שלו. בתקופה האחרונה הוא כל הזמן סיפר לי על מקרים שבהם זוגות נפרדו או התגרשו על רקע המצב והמילואים המתמשכים, זה ממש ציער אותו והכאיב לו. בכלל, נושאי שידוכים ושלום בית היו תמיד בראש מעייניו, הוא גם התעסק רבות בגישור בין זוגות, בהדרכת חתנים, וגם הוביל לידי גמר כמה וכמה שידוכים מוצלחים".

איך הוא מצא זמן להכל?

"כשאני חושבת על כך זה באמת מדהים, כי אבירם הספיק המון, אבל הוא לרגע לא ישב בשקט, אלא תמיד רץ קדימה, למשימה הבאה. כך למשל הוא רצה מאוד להיות רב קהילה, אז הוא למד רבנות וגם פעל לשם כך, וכך היה גם בצבא, כשהוא חיפש לעצמו תפקידים נוספים, ולכל תפקיד שהגיע הוא ממש נלחם כדי להגיע. כששאלתי אותו: 'אתה לא פוחד להיכשל?' הייתה התשובה הקבועה שלו: 'שווה לנסות לבקש, מקסימום התשובה תהיה 'לא'".

לימוד לזכרו

בערב ראש השנה האחרון, כשהבינה אילת שבחג הקרוב אבירם לא יהיה נוכח בבית, זו הייתה הפעם הראשונה בה היא שיתפה אותו בכך שקשה לה. "אבירם אמר לי את האמת: 'גם אני מתגעגע', ובעקבות כך עשה מאמץ גדול ובערב יום כיפור הודיע לנו שהוא יוצא הביתה. הוא היה אתנו עד למחרת החג, אז תכננו לצאת יחד ליום כיף בלונה-פארק, אך ברגע האחרון לא הצטרף כי הוקפץ בחזרה לצפון.

"ואז הגיע חג סוכות, וכשהבנתי שאבירם לא יהיה אתנו החלטתי שאני לא בונה סוכה. ממילא יש לי בבית רק בנות שאינן מחויבות בסוכה, והבן שלנו קטן. הייתי כל כך מדוכדכת מכך שאבירם לא יהיה, אך ההפתעה הגדולה ציפתה לנו בערב החג, כשאבירם התקשר והודיע שהוא מגיע. הוא באמת הצטרף אלינו, ובמשך כל החג רק היה אתנו, ממש בלי לצאת מהבית, כשהוא מכריז לכל מי שמחפש אותו: 'באתי להיות עם איילת והילדים'. זה היה המפגש האחרון שלנו, מאז לא נפגשנו עוד".

החלל הוא בלתי נתפס. איך מצליחים להמשיך הלאה?

"זה באמת מורכב ומאוד לא פשוט, כי אבירם היה אבא עם המון נוכחות בבית. הוא היה שולח את הילדים בבוקר בחיבוק, מתעניין בכל פיפס שקורה בחיים שלהם, ולא הייתה אסיפת הורים אחת שהוא לא הגיע אליה. החלל שהוא הותיר אחריו באמת עצום, אבל אנחנו מנסים ללמוד מחדש את החיים, ובאופן אישי אני מרגישה שאני מקבלת כוח מהילדים שלי שכל כך נלחמים כדי לשרוד ולהמשיך הלאה. יש גם סביבה תומכת ומשפחה מחבקת, ובעיקר מחזיקה אותי הידיעה הברורה שאילו הייתי משוחחת כעת עם אבירם הוא היה אומר לי: 'תשמעי איילת, אנחנו אנשים מאמינים ויודעים שזה היה הזמן שלי ללכת. תתעודדי בכך שנהרגתי כשביצעתי תפקיד שכל כך האמנתי בו'. אגב, לאחר מכן סיפרו לי חיילים שלו, שרגע לפני שיצא למשימה בה נהרג, הוא חיבק את אחד החיילים וסיפר לו: ' אני הולך להרוס את עמלק'. אני גם מבינה שלא סבל, כי הפגיעה הייתה מאוד מהירה ובתוך כמה רגעים הוא איבד הכרה".

איילת עוצרת לרגע, ואז משתפת: "חשבנו הרבה איך להנציח את אבירם, ולבסוף יזמנו רעיון מאוד מיוחד. אבירם תמיד אהב ללמוד תורה, ובמשך השנים, מאז שהתחתנו, הדבר שהיה הכי חשוב לו שיהיה בבית הוא חדר לימוד ובו כל ספרי הקודש שלו. היו לו מאות ספרים, ובכל פעם שעברנו דירה הקפדנו לייחד חדר לצורך הזה. בשבוע בו פרצה המלחמה תכננו להתחיל שיפוץ בבית ובין היתר להוציא את חדר הלימוד החוצה ולהרחיב אותו. בפועל, אבירם הספיק להקים רק את הקירות החיצוניים של חדר הלימוד, וכל השאר נדחה. כעת יצאנו בקמפיין גיוס המונים תחת השם 'בונים את החלום של אבירם', בו אנו מתכוונים להקים את החדר לזיכרו, כאשר הוא יוקדש ללמידה ולהשראה, לחברותות, לאבות שילמדו עם בניהם פרשת שבוע, ולכל מי שירצה ללמוד שם ולעיין בספרים הרבים. כך, למרות שאבירם איננו, תמשיך הרוח שלו לפעם בבית".

אנא הרבו בתפילות ומעשים טובים לעילוי נשמתו של אבירם אברהם בן נזימה