מדוע אסור ליהודים לישון בעיר יורק? הסיפור שיטלטל אתכם

לפני כחמישים שנה, נסע ראש ישיבת גייטסהד, הרב ארייה ליב גורביץ' (חתנו של רבי אליהו לופיאן), בלוויית כמה מתלמידיו, לעיר מנצ'סטר שבמרכז אנגליה. הנסיעה מגייטסהד שבצפון ארכה זמן רב, ובראותו שהוא נוטה להירדם, הזהיר את תלמידיו: כאשר אנו מגיעים לתחום העיר יורק, העירו אותי, אל תתנו לי לישון! לתמיהת התלמידים, הסביר: "וכי אינכם יודעים שיש חרם קדמונים שאסור לישון בעיר יורק?", כל יהודי יודע זאת.

*

בחודש אייר תתק"נ, 1190, השוק של העיר בון שבגרמניה שקק חיים. היהודים היו עמוד תווך מרכזי במסחר המקומי, היה להם קו תובלה לאורך נהר הריין, והם מכרו בו את הסחורות שכפריים הביאו מכל עמקי האזור, אל העיר בון. באותו היום, סחורה מיוחדת תפסה את עיניהם של הסוחרים היהודים: קבוצת סוחרים גויים שבאה מצפון הביאה עמה "סחורה יהודית" – כמות עצומה של ספרי קודש, גמרא, כתבי יד של תוספות, תפילין ומזוזות. "קנו, יהודים, בזיל הזול, רק היום, ספרים קדושים". עיון קל בספרים ובתשמישי הקדושה, גילה כי הם נשדדו מיהודי יורק. סוחרי בון, שהיו מכל הערים היהודיות באזור, קולוניה, מגנצא וורמיזא, נחרדו לראות את ה"סחורה", וניסו לשאול את הסוחרים מהיכן היא. הללו עשו את עצמם תמימים, ואמרו ש"קיבלו אותה". אך היהודים בעלי הניסיון המר הבינו את האסון המר שקרה לקהילת יורק, ואכן, שליחים שהגיעו בהמשך תיארו את שהתרחש כחודש קודם לכן בקהילת יורק. רבי אפרים מבון מתאר בספרו את האירוע: "ואת בתיהם הרסו. ויבוזו זהב וכסף וחמדת ספרים אשר כתבו לרוב, נחמדים מזהב ומפז רב, אשר אין כערכם בנוי וביופי, והביאום לקולוניא ולשאר מקומות ומכרום ליהודים" (ספר הזכירה).

יהודי יורק היו מוגנים על ידי המלך, משום שהם היו המלווים בריבית, דבר שנאסר על פי הנצרות, אך תרם לכלכלת העיר. הם שימשו כבנקים. בית המלכות קיבל גם אשראי נרחב וגם מסים מוגדלים, ולכן אסור היה לפגוע ביהודים. בשנת 1190 החליט ריצ'ארד לב הארי, מלך אנגליה, לצאת למסע צלב כדי להשיב את הכבוד האבוד של הנוצרים, שנוצחו שלש שנים קודם לכן בקרב קרני חיטין שעל יד טבריה. היה זה מסע הצלב השלישי. מסע זה נוהל על יד מלך אנגליה, פרידריך ברברוסה – קיסר "האימפריה הרומית הקדושה", ופיליפ מלך צרפת. כיוון שבמסעות הצלב הקודמים טבחו ההמונים ביהודים, השאירו אחריהם המלכים הוראות קפדניות שלא לפגוע ביהודים, שהיו אחד מענפי פרנסתם של המלכים. פרידריך ברברוסה הודיע כי כל מי שיפגע ביהודי – ידיו ייכרתו כאשר יחזור המלך בשלום.

אמנם באנגליה, האזהרות ככל הנראה לא היו מספיק מפחידות. אצילי העיר יורק שבצפון אנגליה, במחוז יורקשייר, התחילו להצית מהומות נגד היהודים. רוב בעלי החובות של היהודים היו אצילים, שכן אנשים פשוטים לא ההינו לקחת הלוואות בריבית, וגם לא היו מסוגלים לספק ערבונות. האצילים הרשו לעצמם לקחת הלוואות ולנהל חיי פאר, ולא תמיד הצליחו להחזיר. הם ניסו את מזלם בהשמדת היהודים, בשם הדת הנוצרית, כמובן. בערב שבת הגדול, ז' בניסן תתק"נ, 16 במרץ 1190, התחילו פרעות ברחוב היהודים. היהודים, שצפו אפשרות זו מראש, סיכמו עם מושל המבצר שבעיר שהם יתבצרו בתוכו, ואכן כולם התכנסו במצודת קליפורד, והשערים ננעלו.

לאחר שסיימו לבוז ולהחריב את בתי היהודים, התכנס ההמון המוסת סביב המצודה, ודרש ממפקדיה לפתוח את השערים. היהודים המכונסים במבצר ראו שמפקדי המבצר נוטשים את עמדותיהם, ונשאו עיניהם אל רבם, רבי יום טוב – תלמידו של רבנו תם בעל התוספות, נכדו של רש"י הקדוש. ברקע נשמעו הצעקות: התנצרו או שתמותו!

רבי יום טוב נעמד מול אחיו היהודים מוכי האימה, וקרא בקול: ”אלוקי אבותינו, מי יאמר לו מה תעשה?! הוא המצווה עלינו היום למות על תורתנו, והנה המוות עומד בפתח. מובטחני כי אינכם חושבים, חס וחלילה, לעזוב את התורה הקדושה בשביל שעה קלה של חיים, ולבחור לכם גורל קשה יותר לאנשי כבוד מן המוות, לחיות כבוגדים, תלויים ברחמי האויבים הזדים ונתונים לכלימת עולם. "והנה, הואיל והבורא דורש מאיתנו היום להשיב את החיים אשר מסר לנו, הבה נמסרם לו במו ידינו, והרי רבים מבני עמנו ידעו לעשות כדבר הזה בימי הגזירות".

רבי יום טוב סיים את דבריו, ותלמידיו שלחו לפידים בקירות המבצר, שהחל לעלות באש. הפורעים נסוגו בבהלה לאחור, והמבצר, יחד עם כל יהודי קהילת יורק, עלו בעשן השמימה, מסרו את נפשם על קידוש ה'.

שליחו של המלך ריצ'רד רתח מזעם על הפגיעה ב"רכושו". הוא הטיל קנסות כבדים על 52 אזרחים בכירים, ממארגני הטבח, ואת האצילים שיזמו את הטבח גירש מנחלותיהם ושלחם לגלות, אך ליהודים האומללים העונש לא העלה ולא הוריד.

יהודי אירופה הזדעזעו מהתנהגות ההמון הנוצרי, וגמרו אומר להחרים את העיר יורק: לא לגור בה לנצח נצחים, ולא לישון בה אפילו לילה אחד. עד היום, כאשר יהודי אנגליה נאלצים להגיע ליורק לצרכי פרנסתם, הם נזהרים שלא לישון בה, לזכר אבותינו הקדושים שנרצחו על קידוש ה' ביורק.