סיון רהב מאיר
סיון רהב מאיר: האם אתה בורח, או בוחר?
האומץ והכוח להמשיך גם לאחר אסון וכאב, ושלוש תזכורות מהפרשה, ומהיום הראשון של הפסקת האש
- סיון רהב מאיר
- פורסם כ"ז חשון התשפ"ה
(צילום: Gili Yaari/FLASH90)
זה מסוג האירועים שקשה לתאר את האנרגיה שלהם במילים. אנסה: זכיתי לראיין את דניאל וייס לפני יותר מ-2,000 סטודנטים יהודים בארצות הברית.
הוא התחיל בעובדות היבשות, המזעזעות, וסיפר לקהל ששבוע אחרי ה-7.10, הודיעו למשפחה שלו רשמית שאבא שלהם, שמוליק, נרצח בקיבוץ בארי. האם יהודית נחטפה. כעבור חודש, בדיוק ב"שלושים" של אביו, הודיעו לו שמצאו את הגופה של אמא יהודית בבית ממלוכד בעזה, ליד שיפא.
בפרשה קראנו על הפטירה של אברהם ושרה, ועל ההמשכיות של הדור הבא. והנה בחור צעיר שאיבד את שני הוריו, מדבר אל הדור הצעיר של יהודי אמריקה. "ההורים שלי קרובים אלי גם עכשיו", הוא התחיל, "אני מרגיש אותם בעצמות. אני אסיר תודה להם. והקשר שלנו לא נפסק. אנחנו במובן מסוים יותר מחוברים וקשורים".
שאלתי אותו על ההתמודדות עם הטראומה, והוא ענה: "נולדתי פעמיים. פעם אחת כשנולדתי לאמא שלי, ובפעם השנייה כשניצלתי בעצמי ב-7.10 בקיבוץ בארי. שמעתי את המחבלים מחוץ לחלון שלי, החזקתי את החלון בידיים, והמוות היה מאוד קרוב. ההצלה שלי – היא אירוע שיש בו גם הרבה חירות. מאז כל רגע בחיים הוא מתנה. כל בוקר אני אומר: 'תודה, אלוקים, שאני נושם'. מאז אני לא יכול להגיד שהחיים רק רעים. החיים הם מתנה גדולה. אני מחפש לעשות דברים קדושים שמברכים את הנשמה שלי ונשמות אחרות. זו הדרך שצריך לחיות לפיה".
ואז הוא דיבר על המוזיקה, על היצירה: "אני נוגע בכאב ודרך הכאב אני יוצר משהו חדש, ניגון. מהדבר הכי מכוער שקרה לי, אני עושה משהו יפה".
סטודנטים שהגיעו מיותר מ-200 קמפוסים לאירוע השנתי של "חב"ד בקמפוס" בניו יורק, הקשיבו בדממה לכל מילה. רובם - שומעים לראשונה עדות ישירה מה-7.10. בסוף הריאיון ביקשתי מדניאל לשיר והוא ביצע את "שיר למעלות". ראיתי אותם מקשיבים לו, מתרגשים, מוחים לפעמים דמעה.
יהי רצון שגם בדור הצעיר של אמריקה, וגם בדניאל עצמו, יתקיימו המילים העתיקות האלה: "ה' יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ, ה' יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם".
האם אתה בורח או בוחר?
לא תמיד החיים מתנהלים כפי שתכננו, בפרט במלחמה הנוכחית, שהביאה עמה כל כך הרבה טלטלות ושינויים. אבל גם פיטורים, פרידה, משבר כלכלי ועוד – יכולים להוציא אותנו מהמקום המוכר לנו, אל עבר עתיד לא ידוע.
זה קורה גם בפרשת השבוע: יעקב הוא איש תם, יושב אוהלים, שנאלץ פתאום לעזוב את ביתו מפני שאחיו עשיו רודף אחריו ורוצה להרוג אותו. הוא בורח אל חרן, כשהוא עני ובודד.
אבל פרשנינו מסבירים שפרט קטן אחד משנה את העלילה: לפני שיעקב יוצא לדרך, יצחק אביו קורא לו, מברך אותו, ומטיל עליו שליחות: להמשיך את השושלת ולבנות את האומה הישראלית. צא לחרן, תמצא אישה. זמנך הגיע. תקים משפחה, תנהיג, תוביל.
ברגע אחד יעקב אבינו הופך מפליט נמלט – לאדם שבונה את העתיד שלו ושל העם כולו. הוא כבר לא "בורח מ-", אלא "הולך אל".
פרשנינו מזכירים: את ההסתכלות הזו ניתן לאמץ גם בחיינו האישיים והלאומיים. כאשר אנחנו נותנים תפקיד ושליחות לעצמנו, לאנשים שעובדים איתנו או לבני המשפחה שלנו – הכל נראה אחרת. זה לא מעלים לגמרי את האתגר והקושי, אבל בכל מצב, אפשר לנסות ולשנות את זווית הראייה. למצוא ייעוד.
3 תזכורות מהפרשה
3 תזכורות חשובות מפרשת השבוע, פרשת תולדות. מתאים גם ליום הראשון של הפסקת האש בצפון:
- מה המטרה שלך בחיים, להרוס לאחרים או לבנות לעצמך? בפרשה מסופר איך הפלישתים כל הזמן סותמים את בארות המים של יצחק ומתנכלים לו. זה מוזר, הרי אלה גם מקורות המים שלהם. אבל האויבים שלנו כל כך רוצים לפגוע בנו, שהם מוכנים לפגוע ולהרוס גם לעצמם. נשמע מוכר כל כך, לצערנו.
- תפילה. יצחק אבינו ורבקה אמנו מתפללים 20 שנה עד שהם זוכים לילדים. התפילה הופכת את המציאות לטובה. הם פועלים ועושים בעולם הזה, אבל גם מתפללים. נוסיף תפילות על תושבי הצפון, על מנהיגינו, על עתידנו.
- הטוב ינצח. מתוך הכאב וההוקרה לכל מי שנפל ונפגע, מתוך ההודיה למי שכעת בשטח, מתוך ההערכה לתושבי הצפון - יש בפרשה תזכורת שאנחנו בצד הטוב והנכון של ההיסטוריה. הצד של אלוקים. ההבטחות הנפלאות שיצחק אבינו שומע בפרשת השבוע הולכות ומתקיימות בדור שלנו, והן עוד יתקיימו במלואן בעזרת השם – בצפון ובכל הארץ. הלוואי שכמה שיותר מהר: "וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵלה וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ".
בשורות טובות.