על "כיסא המלכות": "למדתי להיכנע לבורא עולם ולומר לו כן"

מה עובר על בחור ישיבה סטנדרטי, שביום אחד חייו מתהפכים, והוא מגלה שהוא חולה במחלה כרונית שפוגעת במערכת העצבים המרכזית, הכוללת את המוח וחוט השדרה? אם הייתם שואלים את השאלה הזו את משה זיאת, לפני יותר מעשור, הוא בוודאי היה מתחלחל מהמחשבה.

"הייתי בריא לגמרי, ללא שום עבר רפואי, לא היה שום דבר שיגרום לי לחשוב שעלול לקרות לי משהו", הוא אומר. אלא שאז הוא הושלך אל תוך ים סוער של התמודדות קשה, ולמד כי דווקא ברגעים שבהם הדברים לא מובנים, ניתן למצוא חיבור לבורא עולם.

"המסע שאני עובר אינו קל", הוא אומר בכנות, "יש רגעים שבהם אני מרגיש שכל מה שהקב"ה מבקש ממני הוא פשוט לשתוק. אבל ככל שחולף הזמן גיליתי דבר אחד - בזכות מה שאני עובר זכיתי לקשר מיוחד ואישי ביותר עם השם יתברך, וזהו דבר שלא הייתי מחליף אותו לעולם. כיום, אחרי שנים של התמודדות והיכרות עם אנשים נוספים במצבים דומים לשלי, אני יודע לומר בוודאות שלאנשים שמתמודדים יש פריבילגיה לזכות בקשר מיוחד ואינטימי עם הקב"ה, אז כן, זכיתי, פשוט זכיתי".

רגע של אבחון

קח אותנו לתחילת הסיפור. איך התגלתה המחלה?

"הייתי בן עשרים, צעיר, בריא וחזק. באחד הימים נסעתי להתפלל במירון, ולאחר שעזבתי את ציון הרשב"י הרגשתי חוסר תחושה בידיים, כאילו שהן נרדמו. בתחילה חשבתי שזה כתוצאה מהקור, אך כשחזרתי לישיבה הרגשתי שהתופעה ממשיכה ומתחזקת".

באותו זמן הוא כלל לא העלה בדעתו שמדובר במחלה רצינית, אך בשל חוסר הנוחות הוא פנה לרופא שהפנה אותו לנוירולוג לצורך בדיקת MRI שהובילה לתוצאות חד משמעיות: טרשת נפוצה.

איך מרגיש בחור צעיר שמתבשר בכזו בשורה?

"האמת היא שבמקרה שלי ההשגחה העליונה חסכה ממני את הטראומה של ישיבה במפגש דרמטי מול רופא כשאני שומע ממנו את הנורא מכל. אמנם ניתן לי אבחון, אך לא הוסבר כמעט כלום, ואני מתוך תמימות וסוג של אופטימיות חשבתי שזה משהו זמני וחולף. כמובן שככל שחלפו הימים כך למדתי להכיר את המצב ואת חומרת המחלה, אך זה הגיע בהדרגה ולא היה פתאומי, והעיקר - זה אפשר לי מרחב חופשי כדי לקחת את האבחון ולבחור בעצמי איך להתייחס אליו. כך המשכתי לראות את עצמי כבן חורין, גם בזמן שכבר לא הייתי מסוגל להתנייד ולתפקד".

איך הסביבה שלך הגיבה? היה מי שיעזור ויתמוך?

"כיום אני מבין שבני המשפחה והחברים רצו מאוד לעזור ולתמוך, אבל לא אפשרתי להם. בשלב הראשון נלחמתי בכל הכוח כדי להישאר אדם רגיל כמו כולם ולא להזדקק לשום תמיכה. זו גם הסיבה שכל ניסיון להביע אמפתיה נדחה על הסף. דווקא כיום, כשאני נמצא במקום אחר, אני מודע יותר ללבבות רבים פתוחים של משפחה וחברים שתמיד רצו לתמוך ולהשתתף, ובעת הצורך אני שמח להיעזר ולא מתבייש בכך".

כיסא המלכות

אחד השלבים המשמעותיים ביותר בהתמודדות שעבר זיאת היה בשלב בו הוא עבר לכיסא גלגלים. "זה קרה כמה שנים לאחר אבחון המחלה", הוא מספר. "בתחילה נמנעתי בכל הכוח ממעבר לכיסא גלגלים, כי אני בטבעי עקשן גדול ובעל אופי מרדני. נלחמתי והתעקשתי הרבה כדי שלא להגיע לכיסא הזה. אבל הגיע שלב בו הבנתי שזה מה שעוצר אותי, סוגר אותי ולא נותן לי להרפות ולהסכים עם זה שאני מוגבל. באותו זמן שהכתה בי ההבנה הזו, החלטתי להסתער על 'פרויקט המעבר לכיסא' במלוא המרץ, מתוך הבנה שהכיסא הוא השריר האחרון שמפריד ביני לבין העולם של החירות. ואכן, כיסא הגללים הוביל אותי למקום נפלא, ובזכותו קיבלתי איכות חיים אמיתית שלא דמיינתי.

"אגב, תוך כדי השימוש בכיסא גלגלים אני שומע מדי פעם מאנשים סביבי את המשפט הבא: 'בעזרת ה' שלא תצטרך', ואני כמובן צריך לענות אמן, אבל עם כל הכבוד וההערכה למי שמברך אותי ודואג לשלומי, אני מרגיש שהמשפט הזה קצת מיותר. אני באמת לא מרגיש שאני משתמש בכיסא גלגלים כי 'אני צריך את זה', אני משתדל לקחת את זה כתפקיד וכשליחות וכעוד אמצעי להיכנע למלך מלכי המלכים, לכן גם כניתי את זה 'כיסא המלכות' כי זה כיסא שעל ידו אני זוכה להיות חלק מאלה שממליכים את בורא העולם, כך שהאיחול הזה אמנם מלא אמפתיה וסולידריות אבל אני מרגיש שהוא קצת מיותר".

מה עוד אתגר אותך, מלבד הכיסא?

"האמת שברוך ה' אין לי הרבה אתגרים. גם לטיפולים ולפיזיותרפיה שאני נדרש לעשות, אני מתייחס כמו מטלות שהקב"ה הטיל עליי, בלי שום קשר לאבחון, ולכן אני לא לחוץ לראות מזה תוצאות. אבל כמובן שבמחלה כמו טרשת גם כשהמצב יציב יש הרבה חוסר יציבות מהשתנות של מזג אויר או מאמץ וכדומה, מה שמביא להרבה רגעים של חולשה ותשישות. ככה למשל קורה שאני רוצה לקום מהכיסא ולעבור לרכב, אך לא יודע איך בדיוק לבצע את הפעולה הזו, ואז מחלחלת בי ההבנה שרק אחד יחיד ומיוחד יכול להקים אותי ולעזור לי.  

"ההבנה הזו נותנת לי כוח גם במצבים לא פשוטים, כשאני למשל חושב על מה שאולי אני מפספס. בזמנים כאלו אני מתמקד במחשבה על כך שה' יתברך שם אותי במקום הכי מדויק וטוב עבורי, הוא זה שמוביל אותי בכל רגע, והוא רוצה מאוד שיהיו לי החיים הכי טובים שיש. אז נכון, אופטימיות היא מילה שלא כל כך הולכת עם מחלה כרונית, כי אין על מה להיות אופטימי, וההתמודדות מלאה באכזבות, הפתעות ושינויי תוכניות. יש רק תרופה אחת – לשחרר, להרפות ולמסור את המושכות למלך העולם. זוהי האופטימיות היחידה האמיתית שבאמת מועילה, והיא זמינה עבור כל אחד ואחד".

פשוט להיכנע

גם לפני המחלה היית מחובר כל כך לבורא עולם?

"האמת היא שלא", הוא מפתיע. "לפני שאובחנתי לא היה לי כלל קשר עם הקב"ה. אמנם הייתי בחור ישיבה שומר תורה ומצוות, אבל לא ידעתי שיכול להיות לי קשר אישי עם בורא עולם וחשבתי שזה משהו שקשור לצדיקים גדולים. אלא שלאחר תקופה מאז האבחון, לפתע ביום בהיר הקב"ה הזריק לי אנרגיות חדשות של אמונה וביטחון. זה היה חדש לי, אבל אהבתי את זה והבנתי ששם החיים שלי נמצאים. מכאן ואילך נכנסתי אל תוך עולם חדש של אמונה, ומאז אני צועד שלב אחר שלב בדרך שלא נגמרת".

הקשר עם הקב"ה, לדבריו, התאפיין בשני שלבים: "בתחילה נאחזתי בעיקר בתפילה ובתקווה חזקה שיום אחד אהיה בריא, וקיוויתי לעתיד טוב יותר. בהמשך גיליתי, יחד עם הנתונים שקצת השתנו, שקיים קשר ברמה גבוהה יותר שאינו נשען על עתיד כזה או אחר, אלא זהו קשר מהותי שלא תלוי בשום נתון".

אלו דברים מאוד גבוהים. אתה מצליח להוריד אותם לפסים מעשיים בחיי היום-יום?

"כן, כי אני מרגיש שזה בדיוק מה שנדרש ממני. לאחרונה גם הוצאתי ספר בו כתבתי חיזוקים ותובנות בעקבות מצבי. אחד הדברים שציינתי שם הוא הדבר שנדרש ממני, ובעצם מכל אחד אחר בעולם, להיכנע לבורא עולם, להסכים עם המצב שאני נמצא בו, לומר 'כן! אני מאשר, מקובל עליי'. הרי בורא העולם שם אותי במצב שלא חסר לי כלום, אין לי על מה להתלונן, יש לי הכל, אבל לא כמו שרציתי, לא כמו שתכננתי, לא כך דמיינתי את עצמי, לא כך תכננתי את החיים שלי, זה העול הנפלא והמתוק שמוטל על כתפיי, להיכנע אליו ולומר לו: 'כן! הנני!'"

ויש לו גם מסר לכל מי שמוצא את עצמו במצב של התמודדות, גדולה או קטנה, ולא משנה מאיזו סיבה. "חשוב לזכור שהחיים הטובים והיפים לא נמצאים דווקא איפה שאנחנו משיגים את מה שאנחנו רוצים", מדגיש זיאת, "אלא לפעמים במקום שבו אנחנו מרפים, נכנעים, ונותנים מקום לרצון של מלך העולם. שם החיים היפים והמוצלחים באמת, ושם נמצאים ההישגים המרשימים ביותר".