הרבנית ימימה מזרחי: "כמה סבלנו ב-417 יום האלה"

כל כך הרבה פרשנויות שמענו לקראת הפסקת האש.

וחשבתי לעצמי, איך יש בנו היצר המיידי לראות רע,

אפילו לא לנסות לקוות לטוב, כי אנחנו למודי צער.

באמת סבלנו ב-417 יום האלה.

ולכן זו עבודה יום יומית מתמדת, להישאר מאמינות.

לאחוז חזק בתפילה. לזכור: לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה'.

השבוע פגשתי בשיעור תלמידות מתוקות שלי שמפונות

מבתיהן שבצפון. זכינו שכבר למעלה משנה

הן מגיעות לשיעור שלנו בשערי חסד – ירושלים

ופתאום, בעקבות הסכם הפסקת האש בצפון הן חושבות

על כך שבקרוב אולי הן יחזרו לקריית שמונה.

אז מצד אחד הן מתגעגעות כל כך הביתה ומצד שני –

לאן היא חוזרת? לאן היא באה?

איזה חוסר ודאות!

חוסר ודאות – זה מה שחווה אמא שלנו, האמא הכל כך,

כל כך גדולה שלא מדברים עליה מספיק.

מדברים על שרה ומדברים על רחל ולאה

אבל רבקה נחשבת "הָאֵם המכוסה".

והיא אמא שמסתובבת ובתוכה כזה מאבק;

וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ. חז"ל מספרים שהיא עוברת

ליד בית עבודה זרה, והבטן שלה זזה. והיא עוברת

ליד בית כנסת, והבטן זזה. והיא אומרת:

אִם כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי? אם אימהוּת היא מרחב של

אי ודאות, ואני אף פעם לא אדע מה קורה עם הילד הזה,

ומה יהיה עם הילדה הזו, ואם טוב לה או לא –

לָמָּה זֶּה אָנֹכִי? כל כך התפללתי על הריון, אבל איזה

מרחב אי ודאות זה, האימהוּת!

... וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'. היא הולכת לבית מדרשם של

שֵׁם ועֵבֶר, ומה הם אומרים לה? שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ,

וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ תקשיבי, אמאל'ה. אי הוודאות,

זה הקיום של משפחה. ושל עם.

ותמיד יהיה טוב, ותמיד יהיה לצידו גם רע.

אז נכון שאנחנו שרים "יהיה לי עוד יותר טוב ועוד

יותר טוב" וצריך גם לומר, בסוגריים:

ויש גם רע בעולם.

והאימהוּת, והזוגיות, והאמונה, ימשכו לכאן, וימשכו לכאן.

ואת כל הזמן צריכה להיות אמא של שניהם.

המילים האחרונות שאנחנו שומעים על רבקה

בתורה הן "רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו". ורש"י אומר:

אֵינִי יוֹדֵעַ מַה מְּלַמְּדֵנוּ!

והרב שמשון רפאל הירש מסביר שזה מה שיהיה

חרוט על מצבתה של אמא רבקה.

זו אמא שיש לה כל כך הרבה טוב, יש לה את ישראל,

את עם ישראל, את יעקב. ויש את האויב של כל הטוב הזה.

ושניהם אצלה בבית, משמשים בערבוביא...

וכל הזמן אמא צריכה לדעת איך לגנוב את הברכה ולהרחיק

את הקללה מהבית שלה.

ככה נראים חיים של אישה יהודייה; בחירה מתמדת

בתקווה. באמונה.

וחייבים להחזיר את האמונה הביתה עכשיו.

השבוע יש חג לאחינו ואחיותינו יוצאי אתיופיה; סיגד!

חמישים ימים אחרי יום הכיפורים הם חוגגים געגוע,

כי הסיגד הוא חג של געגוע לארץ ישראל. ולימדתי השבוע

שחייבים להחזיר את האמונה הביתה, ו"אמונה",

באמהרית – הָיְמֶנוֹט.

זו היימנוט קסאו הקטנה הזו שנחטפה בצפת

באופן פתאומי לפני קרוב לשנה, עוד חטופה שצריך לחשוב

עליה. ואי הוודאות הזאת!

כל כך הרבה אנשים שחיים בינינו ולא יודעים מה קורה

עם הילד החטוף שלהם.

והניסיון שבתוך הניסיון הנוראי הזה: להמשיך להאמין

בברכה ולהאמין בטוב, לא לתת למציאות לחטוף ממך

את האמונה, את היימנוט.

וזו הבחירה היום יומית שלך.

וחייבים להחזיר את היימנוט, להחזיר את האמונה הביתה.

האם יוצאי אתיופיה חלמו שאי פעם הם אכן יגיעו לארץ

ישראל, לארץ המובטחת? ואיך בכלל זה יקרה?

אבל הם – מתגעגעים.

חמישים יום אחרי יום הכיפורים הם נאספים בערים

מרכזיות באתיופיה, ומתגעגעים אל הטוב.

אימוש, החיים שלך זה געגוע.

בת זוג, החיים שלך זה געגוע.

יהודייה, החיים שלך הם געגוע.

וגעגוע זה להיות בפחות טוב, ולקוות שיהיה לי

עוד יותר טוב.

ואַת, "אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו". וזה תמיד ככה, המצב הזה,

שאת מדי יום תכריעי בו: אני מאמינה.