אפרת ברזל על הרגעים הקטנים, השמחות הקטנות, שיוצרות לנו חיים

בהתראה של מעט מאוד זמן, קבוצה של 20 חרדיות אמריקאיות המבקשות נגיעה של תורה והתחזקות מ"ארץ ישרואל" – זה אחרת להן שם, תפיסת המרחק משפיעה – הגיעה לשבוע, להרגיש איך אנחנו כאן.

אני סוגרת את הטלפון, שומעת את הבקשה ומבינה בדיוק מה מארגנת המסע מבקשת.

אני מרימה טלפון להורים שלי, לחטופה שהשתחררה, ואומרת לעצמי בלב: ערב אחד על המרפסת בגינה מאחורה אצל אמא, יאסוף עבורן שירות של איחוד כל השסעים וחילוקי הדעות שחיים בתוכנו.

נדבר על הכל. על ימין ושמאל, על דתיים וחילונים, על ביבי ולא ביבי, צבא, דיונים, פירוד משפחות, שוני, דמיון וכאב.

סל קליטה מושלם.

וזה קרה. חמישי האחרון. הן הגיעו. אני פתחתי. מכאן החטופה דיברה בעברית, בנה תירגם לאנגלית. אחת השאלות ששאלתי אותה בראיון החי על הגזוזטרה, היתה מה החזיק אותה, בנפש, מה נתן לה זיק של שמחה, ידיעה, או איך עדיף שאכנה את התחושה הזו שאומרת עמוק בלב, "יהיה בסדר", תקוה?

והיא הסבירה. מה מרגישים בין נשקים שלופים של חמאס שאיימו ביום ובלילה אל רקותיה. "חילקתי את הזמן שלי לרגעים, לדקות קטנות, למעבר של רגע ועוד רגע, פסעתי צעדים קטנים של זמן, בלי להסתכל רחוק מדי, אחרת הייתי מתייאשת. הסתכלתי על האופק ובדמיון ראיתי את עצמי חוזרת הביתה".

כשכולן הלכו, חשבתי לעצמי איך לפעמים, דווקא בשמחות הגדולות אנחנו לא מרוכזות, לא קולטות, עסוקות בשמלות, פרחים, "איזה יופי שבאתם" ובנעליים שלנו, הלא נוחות.

כמה כולנו מתקיימות בפועל, מאוספי שמחות קטנות. מרגע ועוד רגע שאנחנו בונות לעצמנו דרכם התקדמות של חיים.

בימים שאחרי נשפכתי אליהם.

אל מי?

אל רגעי שמחה קטנים של חיים, דברים שמתרחשים בתוכך ללא תלות במה שקורה מחוץ אליך. ממלכת האישיות שלך. הפניתי אליהם, בזכותה, יותר שימת לב.

כמו למשל?

- רגע של שמחת תובנה חדשה שירדה פתע משמיים אל חייך, ומסדרת מכאן התנהלות נכונה בהתנהגות שלך.

- רגע של שמחת יצירה: הרגע הזה שבו נולד בך רעיון. רגע שבו דבר אחד מתוך המוח שלך מתחבר אל דבר אחר, והופך להיות דבר שלישי שהוא חיבור שרק את ידעת לעשות.

- שמחה מאירוע יום הולדת, לא שלך, אלא של המקום שבו את גרה, העיר בני ברק: אירועי מאה שנים לעיר, אולם משואות, על הבמה הרבנית רחל פרץ, הרבנית רוזנבוים, הרבנית דבורה כהן, ובתפקיד המנחה – אני. יצאתי מהערב הזה עם "שמחת חינוך" בעיקר עם עוצמתו של שרביט ההעברה הבינדורית של המקצוע החשוב בעולם, עיצוב בני אדם.

חשבתי לעצמי איך פעם הרגשתי בבני ברק עולה חדשה, ואיך היום אין שביל קיצור שאני לא מכירה. שבילים מקצרים, גם הם עושים בי שמחה, בזמן הליכה.

- שמחת חכמה שקנית דרך נשים ותיקות ממך, כאן.

- שמחה של מנגינה שעושה בך אושר. כמה שיר שאת אוהבת יכול לשנות לך מצב של רוח?

- שמחה בזכות אישה שפגשת וגרמת לה זיק ברק שמח בעיניים, אחרי שהיא סיפרה לי ביציאה מהאולם של סמינר כהנא, בבוקר רביעי שעבר בתום ההרצאה, על פרידה פתאומית מבעל צדיק, אחרי שישים ושתיים שנות נישואים. איך אין לנו מושג כמה רגעים פשוטים, שכל כך מובנים לנו בקיום שמחתם, יכולים ברגע להסתיים. הוא התמוטט פתע ברחוב כשהם עמדו יחד, ונפטר.

זה לקח אותי ישר אל חברתי עינת, שחידדה לי את משמעות הרגעים האלה, שאיש בהכרח לא שם לב אליהם, שאף אחד לא מודיע, למשל, רגעים שמחים אבל אחרונים בתחתית מגלשה ירוקה.

מגלשה ירוקה?

כן.

הרגע הזה שבו אחרון ילדייך מתגלש בפעם האחרונה במגלשה בגן השעשועים ליד הבית.

אף אחד לא מודיע לך שיותר זה לא יקרה, אף אחד לא מציע לך "תחגגי, כי זו הפעם האחרונה". רק כי הוא גדל. רק כי די, הוא התבגר. יותר לא תשבי שם, עם ילדיך שלך, בגינה. אולי עם נכדים כן, אבל זה כבר סיפור אחר.

כמה שנים ישבת שם על הספסל ופטפטת עם השכנות?

כמה פעמים חיכית בפתח המגלשה למטה ועשית "קוקו, איפה אתה?", והוא ירד. והתגלש. וזהו. זה לא יהיה יותר.

- שמחה של בית נקי בצהרי ראשון אחרי שבת גדולה.

- שמחה של התבוננות מהצד על מה שיכול היה להרגיז פעם כל כך, וכבר מזמן לא מצליח.

- שמחה של היום שבו את מגלה כמה כולנו דומים כל כך, בנצרכות רגשותינו.

- שמחה כשמישהו מבין אותך בדיוק.

- שמחה של בוקר רגוע, מיד אחרי שכולם הלכו למוסדות ואת נשארת עם קפה, לכתוב לבד, כמו עכשיו.

- שמחה אחרי רגע שהרגשת בו דחיה, ואת קולטת שאת עדיין חיה, וכלום לא קרה.

- שמחה שאת מבינה בה שיש בעולם תהליכים, אישיים, כלליים, שדברים לוקחים זמן, ואיזה מזל זה שיש מי שמנהל את העולם.