"אני האשמה!", הוא שומע את הקולות המשתוללים לרבקה בראש. "זו הגנטיקה שלי!"

עשרים שנה הם חיכו.

לכל אחד מהם היתה הפינה הקבועה שלו בבית. רבקה אהבה את ההדום המוזהב, זה שקרני השמש חותכות את זוויותיו, ויצחק ישוב היה על יד החלון הגדול, המשקיף אל השדות המוריקים.

מידי פעם היתה רבקה שופתת את המים החמים אל הספל הלבן, ומגישה ליצחק. הוא היה מביט בה בתודה. אחר כך היתה יורדת אל עץ הדקלים הצהוב. לצילו ישבו השכנות. כולן עם תינוקות זבי חוטם המתרוצצים אלה עם אלה בין ענפי אילנות, ורק היא בידיים ריקות ירדה, ובידיים ריקות נשענה על הגזע.

"עקרה", היתה שומעת את לחישתה של חווה לאסנת. "מסכנה".

הרוח נשאה את המילים היישר אל האוזן הכואבת שלה. מבלי משים היתה חובקת את בטנה הריקה, ורק רוצה לשוב הביתה, אל יצחק. שם בבית היא אף פעם לא מסכנה. היא החזקה. המלאה. זקופת הראש.

הדבר הראשון שעשתה כשנפקדה סוף סוף, היה לרדת אל עץ הדקלים, ולהביט בתינוקות משתובבים בין הסלעים. בעיני רוחה ראתה שם את הילד שלה. זה שמופיע לה כל לילה בחלומות: טהור מבט, יושב על האבן החדה, עיניו שקטות כשל אביו. כששכבה סוף סוף על משבר הלידה, להט מצחה מחום. פחד ואימה אחזו בה פתאום. ילד אדמוני ועצום ממדים הגיח מתוכה בקול צעקה גדולה. כסות שיער אימתנית מכסה את עורו הנקבובי. בעקב רגלו השמאלית אחזה יד קטנה עם אצבעות ארוכות. הנה הוא! והנה היא ידו של הילד הטהור מן החלומות. עיניו יפות כשל אביו. ראשו עגול כשל סבו.

בלילות רואה אותה יצחק מתהפכת על משכבה. שבה מחדר הילדים כשעיניה אדומות. שוב היא מפרידה בין עשיו ויעקב. הולכת אנה ואנה בבית. גם הערב נקשו השכנים על פתח האוהל. סיפרו שעשיו מהתל בילדים, מתאכזר אליהם בלי הפסקה. מטיל עליהם חיצים מקשתו. יצחק מביט בה כשהיא מקשיבה לשכנים, רואה איך היא מכווצת את עיניה לעומתם. מתנצלת בנימוס, ואז מגיפה את החלונות בקול רעש גדול.

הלב שלו יוצא אליה.

היא בטח חושבת שהוא לא מבין עד כמה קשה לה. היא בטח חושבת שהוא לא מבין מה זה עושה לה. אבל את הכל הוא רואה דרך עיניו העצומות.

"אני האשמה!", הוא שומע את הקולות המשתוללים לרבקה בראש. "זו הגנטיקה שלי!".

הוא מבין מה היא מרגישה; איך כל הרוע שממנו ברחה בילדותה – שב אליה בילד שלה, עצמה ובשרה?! איך זה קרה, שהאכזריות של לבן ובתואל, שאיתה התמודדה בילדותה – נשקפת אליה כעת באישוניו של עשיו, בנה הבכור?!

"מה חשבת לעצמך כשנישאת למשפחתו של אברהם? שתנצחי את השדים כולם?! מן החוחים הגעת. מן האשפתות. כזה הוא גם ילדך שהבאת לעולם...", אומרים לה הקולות.

אז הוא מראה לה שהוא לא כועס עליה. לא מאשים אותה בכלום. ההיפך הוא הנכון. בדיוק בגלל זה הוא מאמץ את הילד האדמוני אל חיקו. מחייך לשאלותיו, גם כשבלבו הוא מבקש לבכות. מתגאה בדיבורו, גם כשנפשו מבקשת שקט. כי בכל פעם שהוא יושב עם עשיו, הוא רואה את הרוגע בפניה של אשתו.

"אבאאאאאא", זועק אליו הגדול פתע, "איך מעשרים מלח?", הוא שואל אותו.

"אז מה זה משנה אם מעשרים מלח או לא?", לוחש לעצמו יצחק. "העיקר שאמא הטובה שלך תהיה שמחה. כל כך מגיע לה כבר להיות מאושרת!".