"צריך יושר להודות בכך": האסטרופיזיקאי שמחנך את המדענים

"ייתכן שתופתעו לגלות שאני, פרופסור לאסטרופיזיקה, לא מאמין בחוק המשיכה. אני גם לא מאמין בחורים שחורים. אני אפילו לא מאמין שהשמש עולה במזרח", פתח בריאן קיטינג את נאומו.

קיטינג, מכהן במחלקה לפיזיקה באוניברסיטת קליפורניה. תחום התמחותו הוא קרינת הרקע של מקור היקום והמפץ הגדול. הוא זכה בפרסים רבים, מנהל פרויקטי מחקר וממציאם של כמה פטנטים חשובים. הוא בנו של ג'ימס ברטון אקס, מגדולי המתמטיקאים בעולם. הוא קיבל חינוך מדעי הולם. בהמשך חייו, בעקבות גירושי הוריו, הוא גדל בביתו של יהודי, אך עדיין הגדיר את עצמו אתאיסט.

במקביל להתפתחותו ולהתקדמותו בעולם המדע, עלו במוחו ספיקות לגבי האמיתות המקובלות בחינוך המדעי הרווח, הגישה המטריאליסטית, והקיבעון המחשבתי בכלל. הוא הבין שהגישה מגיעה מלמעלה: מעודדים חשיבה שמאשרת את ההשקפה הקיימת. בספרו "לאבד את פרס נובל" הוא מתאר כיצד פרסי הנובל אינם מעודדים חשיבה חדשנית, אלא רק מקבעים את החשיבה הקיימת.

וכך הוא פתח את אחד מנאומיו המפורסמים: "ייתכן שתופתעו לגלות שאני, פרופסור לאסטרופיזיקה, לא מאמין בחוק המשיכה. אני גם לא מאמין בחורים שחורים. אני אפילו לא מאמין שהשמש עולה במזרח.

"אני לא מאמין לכל הדברים האלה כי אני לא צריך… יש לי ראיות עבורם. במשך מאות שנים, מדענים השתמשו בראיות כדי לבחון את הרעיונות שלהם על העולם הפיזי. זו השיטה המדעית, וזה הכלי החזק ביותר שבני אדם המציאו אי פעם.

"לעומת זאת, זה נפוץ להשתמש במילים כמו 'אמונה' כאשר דנים על הבורא. אף על פי שהיקום נראה מתוכנן לקיומנו, אפילו המאמינים לא תמיד מציגים זאת כהוכחה חותכת כי המתכנן קיים. הם לוקחים את זה לפעמים כ'אמונה', בגלל חוסר נתונים ברורים...

"אז איך מדענים חילונים מסבירים את הקיום שלנו ללא בורא? קוסמולוגים רבים מאמינים שההסבר טמון בתיאוריה חדשה, שנקראת ריבוי יקומים. לדברי מדענים אלה, מה שנהגנו לכנות "היקום" אינו כל התמונה כולה… רחוק מזה. בתיאוריית ריבוי היקומים, היקום שלנו מלווה לא רק ביקום אחד או שניים אחרים, אלא אולי במספר אינסופי של יקומים אחרים, שרובם אינם דומים ליקום שלנו. חלקם יהיו קרים מדי בכדי שיתפתחו עליהם חיים, חלקם חמים מדי. אבל, עם מספר אינסופי של אפשרויות, כמה יהיו מתאימים לחיים.

"לתומכי הריבוי, הקיום שלנו הוא תאונה שהיתה חייבת לקרות בקוסמוס הרחב. מה שמפתיע הוא, שאפילו מדענים שמאמינים בתיאוריה, מודים שאין נתונים שתומכים בה...

"למרות הסטריאוטיפים ההפוכים, גם אנו, המדענים, בני אדם. לפעמים אנחנו רוצים להאמין לדברים שמשתלבים עם התיאוריות שלנו, ולסלק נתונים אחרים, תופעה הידועה כ'הטיית אישור'. המדענים מייצגים גם את הסמכויות הנערצות ביותר בחברה. למרבה הצער, השילוב של הטיה סמכותית והטיית אישור מטה את המדע מהמסלול שהוא אמור להיות בו, במיוחד כשמדובר בתיאוריה הזו, ריבוי יקומים.

"קחו לדוגמא את חתן פרס נובל, סטיבן ויינברג. בעיני וינברג, המרחבים האינסופיים של היקומים הרבים הם חדשות טובות, ומציעים סיבה לכך ש'נמצא את עצמנו ביקום נוח לחיים שאינו מסתמך על חסד של בורא, ולכן תישאר פחות תמיכה לדת'.

"אבל אלו גם החדשות הרעות, כשמדובר בשיטה המדעית. שכן, כמו שאמר הפיזיקאי פול דייוויס: 'מדברים על אינסוף של יקומים בלתי נראים, כדי להסביר את המאפיינים הבלתי רגילים של האדם שאנו רואים – זה בדיוק כמו לדבר על בורא בלתי נראה. תיאוריית ריבוי היקומים עשויה להיות לבושה בשפה מדעית, אבל במהותה היא דורשת אותה קפיצת אמונה'.

"מאחר שכל הנתונים, גם בהעדר נתונים, לעולם לא יכולים לסתור את הרעיון הזה, מודל זה חסין בפני הפרכה. מסיבה זו, חלק מהמתנגדים שלו מכנים את הרעיון 'תיאוריה של כל דבר', מה שמזכיר לי את האמירה של צ'סטרסון: 'כאשר אנשים מפסיקים להאמין באלוקים, הם לא מאמינים בשום דבר, הם מאמינים בכל דבר'. במקרה של ריבוי היקומים, החוכמה של צ'סטרטון היא ממש אמיתית: אותם מדענים שדוחים את קיומו של הבורא בגלל ראיות לא מספיקות, השליכו את יהבם על תיאוריה שמזניחה, לכאורה, את השיטה המדעית...

"כעת, כאשר אנשי מדע תומכים בתיאוריות הזויות, ובלבד שלא להודות בקיומו של בורא, הם צריכים להודות בכנות במניעים שלהם: הם מאמינים בדיוק כמו אחרים, אלא שהם לא מסוגלים להאמין בבורא. כל מה שצריך הוא יושר להודות בכך".