המציא את שיטת "ארטילריה זוחלת": סיפורו של קפיטן ארמן ליפמן

בשנת 1916, תרע"ו, חנה גדוד התותחנים העשרים ושבע של צרפת סביב מבצר וורדן, המבצר שהגן על העיר וורדן השוכנת ממזרח לפריז, בקרבת הגבול הגרמני. מאז 1870, מצודת וורדן האדירה משמשת כמבצר גבול בלתי חדיר, לשמירה ולהגנה מול כל אויב שיבוא מגרמניה או מבלגיה.

ממערב לוורדן עומדים הרי וורדן המיוערים, שמבחינה טקטית ואסטרטגית הינם אתר קל להגנה הרבה יותר. המצודה חשופה מול המישור וההרים שממזרח, אך מבחינה לאומית ותרבותית, הצרפתים גמרו אומר שעל וורדן הם לא יוותרו לעולם, והשקיעו בביצורה השקעה עצומה.

ב-1914, ראשית המלחמה, נעצרו הגרמנים מול וורדן, ולא ההינו לנסות לכבוש את המצודה. אך במהלך 1915 בשלה ההחלטה אצל הגרמנים לתקוף את וורדן. נפילת וורדן, על חשיבותה הלאומית וקרבתה לפריז, כך סברו, תמוטט את הרוח הצרפתית. וכך, לקראת ראשית 1916, יצא לדרך מבצע "גרדום", לכיבוש וורדן.

הגרמנים ידעו כי הצרפתים ראו שהגרמנים חוששים מכיבוש וורדן, ולכן השתמשו בחלק מעתודות ההגנה של וורדן לקרבות חשובים אחרים. ההתארגנות לתקיפה היתה סודית, גם הצבא הגרמני עצמו היה מודר ממנה, מלבד הארמיה החמישית. על פני נהר הוובר נבנו עשר מסילות ברזל ו־24 תחנות רכבת חדשות. כמות הציוד היתה עצומה: בשביל קורפוס אחד בלבד כללה רשימת האפסנייה 6,000 מספרי־תיל, 17,000 אתים, 125,000 רימוני יד, מיליון שקי חול ו-265,000 ק"ג תיל דוקרני. 140,000 חיילים גרמנים הועברו לגזרת ורדן, וכן 306 תותחי שדה ו־542 תותחים כבדים, בסיוע כ־152 מטילי מוקשים, 17 מרגמות ומאות תותחים.

ב-21 בפברואר 2016, בשש בבוקר, הגרמנים הגיחו בפתע פתאום מתוך היערות הערפיליים שמצפון מזרח לוורדן. ההיערכות היתה בחשאי ובחסות הערפל, תחת רשתות הסוואה ובתוך חפירות מוסוות. 

מפקד גדוד התותחנים ה-27, שספג את מרבית האש, היה גנרל קומבי. הצרפתים מצאו את עצמם בתוך גהינום של הרעשה ארטילרית שלא היתה כמותה בהיסטוריה העולמית עד אז. החיילים נאלצו לאלתר תגובות שונות וניסיונות לעצור את כוח המחץ הגרמני, שהיה גדול מהם בהרבה. בין החיילים התבלט חייל אמיץ לב וגיבור חיל. שמו היה ארמן ליפמן. הוא היה בין אלו שפיתחו את השיטה שהתחילה כאלתור, אבל הביאה לצרפתים את הניצחון בסופו של דבר. השיטה כונתה "ארטילריה זוחלת", או "נחשול אש", ועל פיה היה על כוחות הרגלים הצרפתים להתקדם למרכז ההרעשה הצרפתית, בעוד הארטילריה מעתיקה את אשה הלאה, לעמדות גרמניות אחרות. כך נוצל כוחם של התותחים יותר מאשר ערכם המספרי. תוך כדי המלחמה קודם ליפמן להיות שלישו של גנרל קומבי. על מאמציו ההירואיים ותושייתו הרבה במצב הבלתי אפשרי שעמד למוטט את הגאווה הלאומית של צרפת זכה ארמן ליפמן בצלב המלחמה, ולמינוי כקצין בלגיון הכבוד.

אחרי חודשיים, הצבא הצרפתי התאושש, והצליח להדוף את הגרמנים מהכיבוש החלקי של מצודות וורדן, אך ארמן ליפמן לא יכל להמשיך בתפקיד קרבי. בעיצומם של הקרבות הוא לקה בהתקף לב. שלטונות הצבא הצרפתי רצו לפטור אותו לביתו, אך הוא התעקש לתרום למדינה מניסיונו הרב, ומונה כמפקד כוחות ההגנה האווירית בטולוז. הגנה אווירית היתה מושג חדש באותם ימים – המטוסים הקרביים נכנסו לשימוש לראשונה בהיסטוריה האנושית רק שנתיים קודם לכן, אך ליפמן נכנס לתחום ועשה בו גדולות ונצורות, מתוך הבנה צבאית גאונית.

ארמן ליפמן היה בנו של הרב בנימין ליפמן, רבה הראשי של מץ. גם בעת שירותו בצבא היה יהודי גאה ושמר קלה כחמורה. הוא זכור בספרות ההיסטורית הצבאית, כקצין היהודי מחיל המצב באורליאן שיושב בסוכה שבעה ימים בעיצומה של המלחמה. אחרי המלחמה הקדיש ליפמן את עצמו להסברה יהודית. הוא השתקע ברמת ורסיל גלטיני שבצרפת, והקים לו בית בסגנון יהודי, המקושט בפסוקים מן התנ"ך. מספרים כי בחדר העבודה שלו היתה כרזה גדולה בעברית: "רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלשה דברים העולם עומד על הדין על האמת ועל השלום".

ארמן ליפמן כתב ספרים בשפה הצרפתית, המבארים את עיקרי היהדות בצורה המובנת לאומות העולם. הוא כתב פירוש בצרפתית לתורה בשם "תורת משה", ספר מיוחד על השבת, וספר המוכיח את אמיתות האמונה היהודית בשם "תורת משה אמת". את עצמו הוא כינה "מאמין בן המאה העשרים", כדי להדגיש כי האמונה מתאימה גם לעת המודרנית. הוא פרסם גם מחקרים היסטוריים, ועל אחד מהם כתב, ביום הולדתו השבעים "כל מה שהנני – מן היהדות בא לי". לעת זקנתו ייסד את הסניף הצרפתי של הארגון החרדי "אגודת ישראל".

הקצין הנוצרי, הקולונל מורי, ששירת יחד איתו, כתב עליו: "ליפמן היה אדם קדוש באמת, הוא היה איש בעל תרבות גבוהה שכל משכנע ולב זהב. הוא הקפיד לשמור את תורת משה, אולם כל אדם, ותהא דתו אשר תהא, היה בעיניו כאח, והיה עוזר לו בעת צרתו. איש אלהים היה, ואת מכאוביו הממושכים נשא בסבלנות כשהוא מצפה לרחמי שמים".

את ימיו במחנות הקרב מתאר קצין ששירת איתו: "הוא היה מסתפק במועט כדי שיוכל לעזור לזולתו, את זמנו היה מבלה בתפילה, בתלמוד תורה ובצדקה".

בשנת 1935 נפטר ארמן ליפמן, ורבים ספדו לו, החל מהרב המקומי שנשא דברים על מיטתו, ועד חבריו לשדה הקרב שהעריצוהו.