מלחמת הדת: הנוצרים נגד ראשוני היהודים באשכנז

בתחילת ימי שושלת הקרולינגים בממלכת הפרנקים, היה מצבם של היהודים טוב. כל ניסיונות הכמרים לפגוע בהם – נכשלו.

קרל הגדול מת, ואחריו מלך בנו, שכונה "לואי החסיד", על שם היותו טוב לב. גם ליהודים היה לואי טוב ומיטיב, והוא מינה פקיד מיוחד שיהיה אחראי על זכויותיהם, ובמידה ויהודי סבור שזכותו נפגעת הוא יפנה אל "שר היהודים", כפי שכונה. שמו של שר היהודים היה אברהרד.

גם הקיסרית, יהודית מבוואריה, תמכה מאד ביהודים. אחד מהסופרים המפורסמים באותו הזמן כתב שיר שמשווה אותה לאסתר המלכה וליהודית שהרגה את הולופורנס. לואי ויהודית נתנו ליהודים יד חופשית להתבטא ולפרסם ספרים, עד שהנצרות חשה מאוימת, שהרי כל כוחה נולד מסתימת פיות ומשיבושם של כתבי הקודש. כאשר היהודים חופשיים להראות את טעויותיהם המגוחכות וניסיונות השיבוש שלהם, הדת הנוצרית אכן בסכנה.

באותם ימים ניכרה השפעה של היהודים על נוצרים רבים, שהתחילו ללכת לבית הכנסת לשמוע את הדרשה, במקום לכנסיה. הכמרים הרגישו מאוימים, ובצדק. אפילו הדיאקון של המלך הושפע מהיהדות והתגייר.

בראש הלוחמים ביהודים היה הבישוף אגוברד מהעיר ליון. אגוברד לקח פעם שפחה שהגיעה מבית יהודי, והטביל אותה לנצרות. היהודי התלונן עליו, ואגוברד הפסיד בדין, ונאלץ לשלם על הניסיון הזה, שנחשב אז לא חוקי, ובצדק. שנאתו ליהודים וליהדות הלכה וגברה, והוא פנה אל פקידי חצרו של המלך לואי במכתבי שטנה, כדי שיעזרו לו להשפיע על המלך להצר את צעדיהם של היהודים.

אך המלך לואי לא שת לבו לאגוברד ולפטפוטיו. להיפך: הוא העמיד אותו למשפט על כך שהוא מבזה את פסיקת בית המשפט. אגוברד חזר לביתו בבושת פנים, אך לא התייאש, והמשיך להטריד במכתביו את כל השרים והנכבדים ברחבי הממלכה, ממש כהמן הרשע. במכתביו אלו תיאר כל מיני כזבים על היהודים, כיצד הם מקללים בסתר את המלך, שריו, עבדיו ובישופיו. הקיסר לא התרשם, כתב מכתב חסות חדש ליהודים לבל יהינו לפגוע בהם, ושלח מכתב אזהרה לבישוף, שלא יעז להימשך אחרי אגוברד.

בראות אגוברד ששקריו ונכליו אינם מועילים, הצטרף למורדים, שקשרו קשר על הקיסרית יהודית ורצו לרצוח אותה. הקיסר ביקש להוציא אותו להורג, אך מעמדו בדת הנוצרית מנע זאת, ולכן הוא גורש מן הארץ לאיטליה. מאז לא שב אגוברד לנסות להזיק ליהודי ממלכת הפרנקים.

עם מותו של לואי החסיד, התחלקה הממלכה בין שלושת בניו. יהודי צרפת נפלו בגורלו של לותר הראשון, שביטל את זכויותיהם מהר מאד, בהשפעת הכמרים הנוצרים המרושעים. כאן התחילו החוקים האנטישמיים ששלטו בכיפה באירופה עד המאה ה-19: אסור ליהודים לרכוש קרקע, אסור להם לעבוד ברוב המשרות, הם צריכים לשלם מסים אינסופיים, ונחשדים שוב ושוב בביזוי קדשי הנצרות. יהודי גרמניה נפלו בחלקו של לודוויג, שמצדו דווקא נטה חסד ליהודים, אך גם שם, לאחר כמה שנים, חלחלו הנורמות הנוצריות המרושעות, ותור הזהב הקצר של היהודים באירופה הסתיים. מכאן ואילך פעלו היהודים רבות ונצורות ברוחניות ובלימוד התורה, אך במצבם הכלכלי והארצי היו נתונים תחת גזרות וקשיים במשך כאלף שנים.