"מילדה הודית לאמא יהודייה": סיפור חייה של אמונה להונגדים

אם תראו אותה דוחפת עגלה בקריית ארבע, היא תיראה לכם כמו אישה רגילה לכל דבר, עוד אחת מהקהילה הגדולה שמתגוררת שם. אמונה להונגדים, עם חיוך חם ועיניים טובות, משתלבת בנוף הקהילתי היטב. אך מאחורי החזות השקטה מסתתר סיפור חיים סוער, מסע מרתק מהודו הרחוקה עד לכאן, אל לב לבה של קריית ארבע. כי דווקא ילדותה, שסומנה על ידי אובדן וניתוק, עיצבה אישה יוצאת דופן.

לא קל למצוא זמן פנוי לשיחה בסדר יומה העמוס של אמונה. בבקרים היא עובדת כמזכירה באולפנה ובשעות הצהריים מטפלת בששת ילדיה הקטנים בבית, והיא גם מתנדבת ותורמת רבות למען הקהילה. בכל זאת, כאשר מתיישבים לשיחה, נראה שהזמן עוצר מלכת. אמונה חוצה גבולות של זמן ומקום, כשהיא מזמינה אותנו להצטרף למסע החיים המרתק שלה - מהודו הרחוקה ועד לקריית ארבע של היום.

דודים, פנימייה  ובכי

אמונה נולדה להורים בעלי שורשים יהודיים בצפון מזרח הודו. "אבא שלי היה צדיק גדול, ממש איש של חסד", היא מספרת, "לצערי לא זכיתי להכיר אותו, כי הוא נפטר כשהייתי בת שלוש. במשך השנה הראשונה שאחרי פטירתו ניסתה אמא שלי לגדל אותי לבדה, אך לא היו לה כוחות לכך והיא חזרה לבית הוריה. בהודו יש חוק שאומר שאם אישה חוזרת למשפחתה היא לא יכולה לקחת איתה את ילדיה, והם נשארים בחזקת משפחתו של בעלה, וכך היה במקרה שלי. זהו הוביל אותי לגדול בביתם של הדודים, לעבור מבית לבית, ולהרגיש שאני בעצם לא שייכת לשום מקום".

כילדה ידעת שאת יהודייה?

"כן, הדודות שאף הן היו יהודיות סיפרו לי על כך. הן גם הסבירו לי: 'אנחנו מאמינים בהשם'. אבל באופן מעשי לא הייתה שום משמעות ליהדות שלהם. לא ידענו שום דבר על תורה ומצוות – לא קריאת שמע, לא חגים, לא שבת. ממש כלום. הדבר היחיד שידעתי הוא שיש אלוקים בשמיים ושהוא אבא של כולנו".

וגם היה דבר נוסף שאמונה ידעה – שיבוא יום בו היא תעלה לארץ היהודים – ארץ ישראל. "זו הייתה צוואתו של אבא שלי", היא מסבירה. "אבא נפטר לאחר תקופת מחלה ארוכה, ובשבת האחרונה לחייו הוא קרא לכל האחיות שלו וביקש מהן: 'תבטיחו לי שהבת שלי תעלה לארץ ישראל. תעשו כל מאמץ כדי שזה יקרה'. האחיות ניסו לעודד אותו: 'אתה תבריא וכולנו נעלה יחד'. אבל אבא התעקש: 'אני צריך הבטחה'. הן הבטיחו ושנייה לאחר מכן הוא נפטר. הדודות שלי תמיד סיפרו לי שהיה ניתן לראות כמה שהדבר היה חשוב לו, והוא לא אפשר לעצמו לעזוב את העולם מבלי לקבל מהן את ההבטחה הזו".

אלא שבפועל ההבטחה לא הייתה קלה למימוש. "במשך כל השנים הדודות שלי חיפשו דרכים כדי להעלות אותי לארץ, אבל לא הצליחו", מסבירה אמונה. "בינתיים נדדתי בין הדודים, כשמידי מספר חודשים מעבירים אותי לבית של דודים אחרים, וכך אני עושה סיבוב אצל כולם. אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה מתקשה ללמוד מחדש את ההרגלים של כל בית, ועד שמתרגלת לקום בשבע בבוקר ולאכול אוכל מסוים, פתאום עוברת לבית אחר בו קמים בשעה אחרת ואוכלים מאכלים שונים לגמרי. חיפשתי שייכות ולא מצאתי אותה, וגם הדודות ראו שלא טוב לי. הן חיפשו עבורי פנימייה, ומכיוון שבכל האזור לא נמצאה פנימייה יהודית נשלחתי לבסוף לפנימייה נוצרית".

זיכרונותיה של אמונה מימי הפנימייה קשים מאוד: "אני זוכרת את המנהל מדבר כל הזמן על 'אותו האיש' מתוך הערצה גדולה. בסיומה של התפילה היו הילדים אומרים מידי יום: 'אותו האיש יברך אותנו', ואילו אני הקפדתי לומר: 'השם יברך אותנו'. בעקבות כך הייתי מקבלת עונשים כבדים – פעם היו אלו שלושים מכות עם מקל, בפעם אחרת העמידו אותי בחוץ בגשם, ובאחד הימים הטילו עליי לרוץ עשרים פעמים סביב הפנימייה. נשאתי בעונשים בשתיקה, כשאני מרגישה – 'לא משנה מה תעשו, את האמונה שלי לא תנצחו'".

באותם ימים למדה אמונה לראשונה בחייה להתפלל לאלוקים. "הייתי עומדת מידי ערב בחלון, מסתכלת על השמיים, מדברת עם בורא עולם ופשוט בוכה לו בדמעות: 'השם, תעזור לי לצאת מפה. אני לא רוצה להיות פה. אני לא רוצה להיות נוצרייה! אני מאמינה בך!'"

כשהייתה אמונה בת חמש עשרה התאפשר לדודים סוף-סוף להעלותה לארץ. "זה קרה כי הצליחו לרשום אותי כילדה מאומצת של אחת מהדודות שעלתה לארץ בעצמה, וכך סוף-סוף הגשמתי את החלום שלי ושל אבי. ככה הגעתי לישראל".

אמונה מבקשת להביע את הערכתה הרבה לדודותיה: "הן שימשו בשבילי כאבא וכאמא, ועשו עבורי הכל. לפני הטיסה הן קנו לי בגדים, אוכל וכל מה שצריך. הן היו מדהימות ואהבו אותי באמת".

הרב עובדיה יוסף זצ"ל (צילום: פלאש 90)

בזכות הרב עובדיה

כשאמונה הייתה בדרכה לארץ היא לא ידעה עליה דבר. "הכרתי סיפורים על 'ארץ זבת חלב ודבש' והייתי בטוחה שמצפים לי דבש וחלב ברחובות", היא מספרת. "אחרי שנחתי בארץ, אמרו לי: 'היום הולכים לכותל המערבי', ואני  זוכרת ששאלתי: 'מה זה הדבר הזה?'  לבסוף יצאנו לדרך באוטובוס, וכשהגענו לאזור בנייני האומה ישבנו בתחנה, ואני בתמימותי שאלתי את כל מי שסביבי: 'נו, מתי כבר נגיע לירושלים?' אנשים הסתכלו עליי בתימהון מוחלט: 'את כבר בירושלים, מה את רוצה?' ואני לא הסכמתי לקבל את זה. איך ייתכן שירושלים נראית כמו עיר רגילה, כשבדמיוני צריכים לעוף בה מלאכים?"

באותם ימים נודע לאמונה ולבני משפחתה שעלו לארץ כי עליהם לעבור 'גיור לחומרה', ולשם כך עליה ללמוד ולהתכונן. "נדרשתי ללמוד בתוך זמן קצר ולהשלים ידע רב ביותר שלא היה לי", היא מסבירה. "אבל זה היה מדהים, כי פתאום נפתח לי עולם שלם של יהדות – התחלתי לדעת מהי 'ברכה אחרונה' ומהי 'ברכה מעין שלוש', למדתי על חגים ועל שבת. רכשתי מושגים, וזה היה מדהים. פתאום הבנתי את הקסם של הדבר הזה שקוראים לו 'יהדות', שבמשך שנים רבות כל כך התגעגעתי אליו, מבלי להבין אפילו מהו".

הקשיים לא עזבו את אמונה מאז שהגיעה לארץ. "היה קשה להסתגל לשפה, לאנשים, לסגנון החיים ואפילו לאוכל", היא אומרת. "אני זוכרת את עצמי באחד הימים נוסעת באוטובוס, ורואה אנשים בוכים כשהם מספרים שנפטר רב גדול בשם 'הרב עובדיה'. מעולם קודם לכן לא שמעתי את שמו, אבל מצאתי את עצמי מתפללת ומבקשת ממנו: 'תעזור לי להתקדם ולהתקרב'".

אמונה בטוחה כי הרב עובדיה פעל עבורה רבות בשמיים, שכן החל מאותו רגע התחילה ההתקדמות הגדולה. היא נרשמה לאולפנת מירון, ולמדה שם בכיתה ייחודית לעולות חדשות, יחד עם 11 בנות נוספות שרכשו את השפה. אחרי כמה חודשים בחנו אותה, וכשראו שהיא יודעת עברית, היא עברה ללמוד בכיתה של ישראליות. "בתוך זמן קצר מצאתי חברות והתחברתי איתן. גם למדתי להתמודד עם המנטאליות הישראלית שנראתה לי בתחילה כל כך תמוהה. בהודו תמיד הקשבנו למורים בלי לזוז, וכשהמורה נכנס לכיתה שררו שקט-דממה. נחרדתי מהרעש והבלגן שהיו בכיתה בישראל, אבל עם הזמן למדתי ליהנות ולהתחבר לזה. הסתובבתי עם חצאיות ארוכות-ארוכות שטאטאו את הרצפה, והייתי מאושרת".

להתחזק ולהמשיך

ארבע שנים לאחר שהתחילה את לימודיה באולפנה התחתנה אמונה. "בעלי גם הודי במקור, ויש לו משפחה גדולה בהודו", היא מספרת. "התחתנו בארץ והחלטנו לגור בקריית ארבע. זמן קצר אחר כך נולדה בתנו הבכורה – הדיה, והיא הציפה בי את כל התחושות וזיכרונות הילדות שחסרו לי. זו הייתה הפעם הראשונה בה הבנתי שמגיל צעיר מאוד לא זכיתי להורים שיחבקו ויגדלו אותי, וזה כאב לי".

ומה עם אמא שלך? היא נשארה בהודו?

"אמא נשארה בהודו ובמשך שנים כמעט לא היה לי קשר איתה. עד שבאחד הימים התארחנו אצל בן דוד של בעלי, ובשיחה סביב שולחן השבת עלה נושא כיבוד הורים. הדוד דיבר על כך שגם אם ההורים שיכורים או אינם שפויים צריכים לכבד אותם מעצם היותם הורים, ופתאום קלטתי מה עשיתי לאמא שלי במשך השנים. חשבתי לעצמי: 'תשימי את עצמך במקום אמא שלך, ואת הדיה בתך במקומך. איך תרגישי אם היא תנתק איתך קשר?' רק אז קלטתי את המצב הקשה בו אמא נמצאת, והרגשתי שאני חייבת לפגוש אותה ולבקש סליחה. הבעיה הייתה שלא ידעתי איך לעשות את זה, הרי במשך שנים לא דיברנו, ואיך פתאום אצור קשר?

"בינתיים המשפחה שלנו גדלה – נולד לנו בן, ואחריו עוד בן. באותם ימים עבדתי בעבודות ניקיון אצל מישהי, וכשסיפרתי לה על הרצון שלי לחדש את הקשר עם אמא, היא אמרה לי: 'ריגשת אותי מאוד עם הסיפור שלך. גם לי יש סיפור דומה, במשך כל חיי לא ראיתי את אמא ואחרי שנפטרה כל כך הצטערתי על כך. אני רוצה להזמין לך כרטיס טיסה על חשבוני, ואולי בזכות זה אמא שלי תסלח לי משמיים על הטעויות שעשיתי'. הייתי המומה, שכן מדובר בהרבה מאוד כסף. אבל היא התעקשה ושכנעה גם את בעלי, כי לא היה פשוט להשאיר אותו בבית עם שלושה ילדים קטנטנים. בסופו של דבר גם הוא הבין את החשיבות הגדולה ועודד מאוד את הנסיעה.

"אחרי שבועיים עליתי על המטוס בדרכי להודו. הפעם היו לי מקומות רבים שבהם יכולתי לשהות, כי בנוסף לדודים שלי שחלקם עדיין התגוררו שם, היו בהודו גם דודים של בעלי, וגם סבא וסבתא שלו. באחד הימים הודעתי לאמא: 'אנחנו יוצאות ליום של כיף וקניות'. כך יצאנו יחד והסתובבנו במשך יום שלם – רק אני ואמא. אחר כך הגיעה שבת, ומול הנרות הרגשתי שזה הזמן הנכון ביותר לפתוח את הלב. שאלתי את אמא: 'את יודעת למה הגעתי לכאן?' והיא ענתה: 'כי את רוצה לטייל וליהנות'. ואז, באומץ לא רגיל, העזתי ואמרתי לה: 'באתי לפה כדי לבקש סליחה. אני כל כך מצטערת ויודעת שלא התנהגתי כפי שהיית מצפה שאתנהג. אני מקווה שאת מבינה וסולחת לי'.

"התגובה של אמא הייתה: 'אני מבינה אותך וכל כך מעריכה אותך, כי ברור לי שלא קל לך לבקש סליחה. תודה שעשית את זה'. באותו זמן אמא גם סיפרה לי על כך שהיא חולה מאוד, וכשנפרדנו התחבקנו ובכינו, כי ידענו שייתכן שלא ניפגש עוד".  

חלפו מאז כמה שנים שבמהלכן היו עוד כמה הזדמנויות שבהן שקלה אמונה לטוס לבקר בהודו, אך החיים העמוסים והמשפחה הגדולה לא אפשרו זאת. בהמשך פרצה הקורונה והשמיים נסגרו. "מצאתי את עצמי מודה שוב ושוב על ההחלטה שקיבלתי לבקר את אמא, ועל כך שלא דחיתי את הביקור", היא מספרת בהתרגשות.

באחד הימים יצרו איתה קשר קרובי משפחתה וסיפרו לה כי מצבה של אמה לא טוב. הסתבר שהיא צריכה להיכנס לטיפולים בבית החולים, אך כדי שזה יתאפשר לה – עליה לקבל חיסון קורונה. החיסון במצבה כנראה היה מסוכן, וביום שישי, עשרים דקות לפני שבת, קיבלה אמונה שיחת טלפון בהולה מהודו, בה הודיעו לה: "אמא נפטרה".

"הייתי באמצע ההכנות לשבת והמקלחות לילדים ונתתי את הצרחה של החיים שלי", מספרת אמונה. "לא הבנתי איך זה יכול להיות. איך ייתכן שדווקא אחרי שביקשתי סליחה והקשר בינינו התחיל להיות טוב, דווקא אז זה קרה? רק אחרי שקמתי מהשבעה והתחלתי לחזור לחיים התחלתי להבין שמשמיים ניתנה לי ההזדמנות לבקש סליחה מאמא, ועליי להודות על כך שזה התאפשר לי".

גם כיום, כשהיא אמא למשפחה ברוכה ומשמשת כמזכירה באולפנה, מוצאת את עצמה אמונה כשהיא משמשת אוזן קשבת לתלמידות, שומעת את סיפוריהן והתלבטויותיהן, ומשתדלת לייעץ מתוך ניסיונה. "לא כל אחד עובר מסעות מהודו עד לישראל", היא אומרת, "אבל לכל אחת מאתנו יש ניסיון קטן או גדול, וכשמאמינים בבורא עולם ויודעים שהוא בוחר עבורנו את הטוב ביותר, קל יותר לעבור את הדרך, ודווקא מתוך הקושי להתחזק ולהמשיך הלאה".