"דניאל יצא מהבית ולא חזר": ורדה מיניביצקי מסכמת עשור להיעדרו של בנה

עד היום, כשוורדה מיניביצקי מציגה את עצמה, היא מספרת: "אני אמא לשלושה ילדים – בן ושתי בנות". מהר מאוד היא מוסיפה: "דניאל, הבן הבכור שלנו נעדר כבר עשר שנים. כשהיה בן 35 הוא יצא מהבית, ומאז לא שב".

גם אנשים שזו הפעם הראשונה שהיא פוגשת, שומעים מוורדה את הפרט הזה. כי חשוב לה להעלות את נושא הנעדרים, חשוב לה שהוא יהיה על סדר היום, וכן, גם אחרי עשר שנים קיימת לה תקווה כמוסה - שיבוא מישהו שיצליח לשפוך אור על התעלומה, ולסייע בפרטים נוספים על מקום הימצאותו של בנה, שלעולם לא יישכח.

פשוט נעלם

"זה היה בשבת חול המועד חג הסוכות", חוזרת ורדה אל היום בו התחיל הסיפור המטלטל. "ערב קודם לכן תכננתי עם דניאל לצאת בבוקר להליכה, וכשהתעוררתי בשעה שבע אמר לי בעלי שדניאל ירד עם כוס קפה אספרסו ולא חזר. מאותו רגע אין לנו מושג מה קרה איתו.

"הפרטים היחידים שידועים לנו הם שהוא משך פעמיים סכום כסף משמעותי בכספומט באזור שלנו ובעוד כספומט נוסף בדיזנגוף סנטר. מעבר לכך לא שמענו שום פרט ולא הצלחנו להגיע לממצאים. בתחילה פנינו למשטרה, ואחרי שבועיים שבהם לא אותר קצה חוט, שכרנו חוקר פרטי, ובעקבותיו חוקרים פרטיים מיומנים יותר, ועדיין לא מצאנו. כיום שניים מהחוקרים שליוו אותנו – גיל שמואלי מחברת 'פוקוס חקירות' ושאול עובדים אתנו בהתנדבות". 

אחרי כמה ימים של חיפושים הצליחה המשטרה לאתר את המכשיר הנייד של דניאל, על פי איכון באזור הדולפינריום. "קיווינו שנמצא בכך מפתח לפתרון התעלומה", מספרת ורדה,
אך בהמשך התברר שהמכשיר נמצא ברחוב הסמוך לביתנו על ידי בחור שעובד בחוף הים, והוא לקח אותו איתו. שוב חזרנו אל נקודת המוצא, בה אין לנו שום קצה של חוט לפתרון התעלומה".

מה עושים בכזה מצב?

"שכרנו את שירותיו של משרד תקשורת שהעניק לנו עצות – מה לעשות ואיך לנהוג. בין היתר הצבנו קאפות במקומות מרכזיים ותמונתו של דניאל כיכבה על אוטובוס של 'דן' במשך שנה שלמה. גם חילקנו פליירים בכל הארץ. בעקבות כך היו אנשים רבים שהתקשרו לחוקר הפרטי וטענו שלכאורה ראו את דניאל, אך אחרי תחקור התברר שזה לא היה הוא".

ומה עבר עליכם כהורים באותם ימים?

"בתחילה התכחשנו לגמרי לעצם השימוש במילה 'נעדר'. כי היא עשתה לנו כל כך רע. תמיד ידעתי שהחייל גיא חבר נעדר, שמעתי גם על מישהי מוכרת בשם עדי יעקובי שנעדרת. אבל מה פתאום שזה יגיע לבן שלי? באותם ימים אנשים באו אלינו כמו שבאים לנחם בשבעה, וחלף זמן עד שידענו להסביר לכולם את המעמד השונה והייחודי כל כך – דניאל לא נהרג ולא נפטר, אבל הוא גם לא קיים.  איש אינו יודע היכן הוא, וספק אם אי פעם יידעו. כשחלף הזמן גם הבנו שהוא לא היחיד, ויש משפחות נוספות שמתמודדות עם מציאות דומה לשלנו. החלטנו לנסות לגבש אותן יחד, וכך הקמנו את עמותת 'בלעדיהם'.

"המפגש הראשון של העמותה לא היה פשוט בכלל, והוא התקיים בבית שלנו, לפני  תשע וחצי שנים. היינו עשר משפחות יחד עם עיתונאי וצלם. בעלי תמיד מספר שהוא זיהה בעיניים של כולם ניצוץ של תקווה, כי עצם ההשתייכות לקבוצה העניקה להם את התחושה החשובה כל כך – הם לא לבד בתוך הניסיון הקשה הזה. במשך השנים הקבוצה שלנו למרבה הצער התרחבה וכיום היא כוללת שבעים משפחות של נעדרים. מאחורי כל משפחה יש סיפור קשה והתמודדות אין סופית, אבל עדיין, כשנפגשים יחד מתגבשת תחושה של אמונה ותקווה".

גם אחרי עשר שנים את ממשיכה להאמין שדניאל יכול לחזור בכל רגע?

"אגיד לך את האמת – בתחילה כל צלצול בדלת וכל שיחת טלפון היו מקפיצים אותי מהכיסא: 'אולי זה דניאל?' אבל היום גם צלצול פתאומי לא יקפיץ אותי. יחד עם זאת, אני חווה את הקושי מידי יום ביומו כי הוא פשוט חסר. אין יום שאני חוזרת הביתה מבלי שאני נזכרת בו, כי הוא אהב מוזיקה, ותמיד התקבלתי בבית עם מוזיקה רועשת וחזקה. יש לו בגדים בארון וחפצים ששייכים לו, ויש גם את החסר הטכני – לפני כשנתיים עברה אחת הבנת שלנו להתגורר בוושינגטון, ופתאום קלטתי – היא נוסעת ודניאל איננו, ואני נשארת רק עם הבת הצעירה. אגב, לדניאל הייתה תקופה בה הוא חזר בתשובה ובזכותו הכשרנו את המטבח. עד היום כשאני  מבשלת אני מבקשת מבורא עולם: 'קח את הזכויות שלנו מכשרות המטבח ותזכה אותנו לפגוש את דניאל".

ממשיכים לצפות

מה עם המשפחות האחרות בעמותת 'בלעדיהם'? הן קיבלו תשובות במהלך השנים?

"רובן נמצאות בסירות דומה לשלנו, מחכות וממתינות. אבל כן, מידי פעם יש גם בשורות טובות. כך היה עם משפחתו של שלום רוטבן, ששנתיים לאחר היעדרו נמצא לפתע בירדן, וכך היה גם עם משפחתו של נעדר קשיש שהיה דמנטי, ולאחר שלוש וחצי שנות חיפושים נמצא דווקא על ידי הכלב שלו, במקום סמוך מאוד לבית. אני מודה שאחרי עשר שנים קשה לי להאמין שדניאל נמצא במקום טוב, חי חיים יפים ולא יצר קשר. אבל אני אישה מאמינה, ובוטחת בבורא עולם – שאם טוב לי לדעת מה עלה בגורלו, הוא ידאג שאדע, ואם זה לא טוב לי, אז גם אני לא רוצה לדעת".

נכון להיום משקיעה ורדה את זמנה בפעילות העמותה. "המטרה שלנו היא לתמוך נפשית וגם מעשית. כל משפחה חדשה שמצטרפת מקבלת מאתנו חיבוק חם, יש לנו פסיכותרפיסט מטעמנו שעוזר בשיחת טלפון ראשונה ללא תמורה, אנו מפנים את המשפחה לגופי חיפוש שיכולים לסייע, וכן פועלים באופן כללי כדי להעלות מודעות לנושא. בין היתר אנו מנסים לקדם בשנים האחרונות חוק שיעגן את זכויותיהם של הנעדרים ומשפחותיהם. כי נכון להיום ישנן כל מיני בעיות שמתעוררות. כך למשל ביקשתי בשנים האחרונות לכתוב צוואה, אך נתקלתי בבעיה, כי אם אשאיר חלק לדניאל והוא לא יחזור – ירד הכסף לטמיון. שמעתי גם על משפחה שאחיהם נעדר במשך שלושים שנה, והם קיבלו ירושה גדולה, אך לא יכלו להתחלק בה מבלי שידעו מה עלה בגורל האח. אלו כמובן רק דוגמאות, כי לנעדרים אין מעמד חוקי ברור. כעת אנו מנסים לפעול כדי לפתור זאת".

בשנה האחרונה, עם פרוץ המלחמה, מצאה את עצמה ורדה חוזרת בעל כורחה לאותם ימים של תחילת הדרך. "היו כל כך הרבה משפחות של נעדרים, ולא יכולנו שלא להזדהות איתן", היא אומרת. "גם עם משפחות החטופים אנו מזדהים, למרות שמדובר בסיפורים אחרים. התחושה של חוסר האונים וחוסר הוודאות לגבי מצבו של הבן שלך – משותפת לכולנו. באופן אישי זה גם העצים אצלי את הגעגועים לדניאל, כי למרות שעברו כל כך הרבה שנים, אני עדיין מתגעגעת כל כך".

אולי תציעו כסף למי שיביא מידע על דניאל?

"ניסינו גם את זה. הייתה תקופה בה הצענו 100 אלף ₪ למי שיביא מידע שיסייע באיתורו של דניאל. היו רבים שפנו אלינו בעקבות כך, אך אף אחד לא הביא מידע שעזר באמת.

"עדיין יש אנשים שפונים אלינו בעקבות אותה הצעה. לפני כמה חודשים שלחה לי מישהי הסרטה של בחור שנראה היה גבוה, אך לא דומה לדניאל. במקרה אחר שלח לי מישהו שביקר במופע של זמר כלשהו תמונה של אדם בקהל שנראה לו דומה לדניאל. שלחתי אותה לחברים כדי לשמוע מה הם חושבים, אך ידעתי כבר מהרגע הראשון שזה לא הוא. באחת הפעמים הביאו תמונה של מישהו באמת דומה ובעלי כל כך רצה להאמין שזה הוא, אבל מהר מאוד הבנו ששוב זו טעות. אחרי הכל, אתה לא יכול לטעות בילד שלך".

ומה נותן כוח להמשיך על אף היעדרו של דניאל?

"קודם כל החיים. כי הם חזקים יותר מכל. יש לנו שתי בנות ונכדים, ואנו מוכרחים להמשיך קדימה, לפחות בשבילם. בנוסף, מאז ומעולם המילים: 'הכל לטובה', היו שגורות על לשוני. נכון שלא תמיד רואים את הטובה מיד. לפעמים יש צורך לעבור כברת דרך ארוכה כדי לראות אותה, אבל יש דבר אחד טוב שללא ספק קרה בזכותו של דניאל – זו המודעות שעלתה לקיומם של הנעדרים במדינה. זה גם המקום לבקש מכל מי שקורא את הדברים לשאת פרק תהילים לזכותם, ולא להוריד אותם מסדר היום. כי כל עוד שמדברים עליהם ומזכירים אותם, קיימת אצלנו התקווה".