נתיבות שלום על פרשת ויצא: איך להפוך את טרדות היומיום למסע רוחני

פרשת השבוע, פרשת ויצא, פותחת בפסוק:

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה".

שואל הנתיבות שלום את השאלה ששואלים מפרשים רבים: והרי בסוף הפרשה הקודמת כבר נכתב: "וישמע יעקב אל אביו ואל אימו וילך פדנה ארם", ואם כן, היה צריך להתחיל את הפרשה בפסוק הבא: "ויפגע במקום".

ואם כן, מדוע התורה חוזרת ואומרת: ויצא יעקב מבאר שבע?

ושאלה נוספת שואל הנתיבות שלום, בהמשך כתוב: "ויפגע במקום וילן שם", ועל כך נאמר בגמרא שיעקב תיקן תפילת ערבית.

שואל הנתיבות שלום: בכל אותם שנים הרי היה בקודש הקודשים של העולם – 63 שנה בבית יצחק, ואחר כך 14 שנה למד תורה בבית עבר, ולכאורה שנים אלו הם הזמן המתאים לתקן תפילת ערבית, בהיותו במקום יישוב הדעת הראוי. ומדוע התעכב לתקנה עד לאותה שעה בדרכו חרנה, בהיותו במקום חיות וליסטים?

מבאר הנתיבות שלום על פי הדברים שכתב האדמו"ר מסלונים בעל ה"חסד לאברהם": מדוע נחלו ישראל רק ארץ 7 אומות, ולא כל 10 הארצות שהובטחו לאברהם? והתשובה היא כי ירושת הארץ תלויה בתיקון 10 המידות, והיות שעל ידי 7 הרועים עם ישראל תיקן רק 7 מידות, ירשו רק 7 ארצות, ורק בביאת המשיח שהוא יגמור התיקון של 3 ספירות הראשונות, כמו שכתוב: "ונחה עליו רוח חכמה ובינה רוח דעת ויראת ה'", אז יזכו גם לשאר הארצות.

ממשיך הנתיבות שלום: למדנו מדבריו, שבלא התיקון הזה אין קיום לעולם, ורק התיקון הגמור יהיה בביאת מלך המשיח.

וזהו כוונת הפסוק: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום", שבא לומר שיעקב יצא מבאר שבע, המקום הקדוש ביותר בעולם, שם ישבו האבות הקדושים ועסקו בעולם התיקון על ידי שתיקנו את שבעת המידות, "וילך חרנה" הוא מלשון חרון אף כלומר חורבן, שבכל מקום שהלך ראה כעין חורבן, כיוון שבכל שאר המקומות עדיין לא הותחל תיקון המידות, והיה בבחינת עולם החורבן.

עד יציאתו מבאר שבע היה יעקב אבינו איש תם יושב אהלים, שבכל שנותיו עד עתה היה עסוק רק בתורה ועבודה ולא היתה לו שום שייכות לענייני עולם הזה, וכמו שאמרו חז"ל על הפסוק: "וישכב במקום ההוא" – שרק במקום ההוא שכב לישון, אבל בכל 14 השנים שהיה אצל עבר לא שכב לישון אף לילה, שכל אותה התקופה היה עוסק בתורה בקדושה עילאית.

ועתה היה עליו להיכנס אל העולם, לשאת אישה, להעמיד בנים, ולעסוק בעסקים ובכל ענייני עולם הזה. איך נכנסים לעולם כה שפל?!

מבאר הנתיבות שלום: כך ניתן להבין למה דווקא בעת ההיא תיקן תפילת ערבית, שתפילת ערבית זמנה בלילה שהוא עת החשכות בעולם, ומרומז בזה לעיתים של שיא החשכות, שמגשש אפלה ואינו רואה שום ניצוץ של אור שיורה את דרכו, ולעת הזאת תיקן יעקב את תפילת ערבית, שגם במצב של חשכות ביותר יהיה דרך ליהודי להתייחד עם אביו שבשמים ולשפוך לבבו לפניו.

ממשיך הנתיבות שלום: ותפילת ערבית היתה מתפקידו של יעקב לתקן, אך כל זמן שהיה בבית יצחק ושם ועבר לא יכל לתקן תפילה זו, כי האיר האור כשמש בצהרים, ולא טעם מעולם טעמה של חשכות, ורק עתה, כאשר "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", שיצא ממקור הקדושה ועמד לצאת אל העולם, אז היה בפעם הראשונה במצב של חשכות, וזה הזמן הראוי והמתאים לתקן תפילת ערבית, שזהו עניינה – כי אפילו בעיתים של שיא החשכות יוכל יהודי להשיח לבבו בתפילה לפני השם יתברך.

עוד מוסיף הנתיבות שלום דברים נפלאים: גילוי הנבואה הגדול שראה בחלומו הוא היה התשובה למצבו של יעקב אבינו באותה שעה, שהראו לו מן השמים שאת כל ענייני עולם הזה ניתן להעלות להשם יתברך, שהם בחינת סולם מוצב ארצה אבל ראשו מגיע השמימה, שניתן להעלותם להשם יתברך, כי הנה ה' ניתב עליו. וזה היה הגילוי שאמר לו השם יתברך, שמעתה תתקן את תיקון העולם מתוך כל ענייני עולם הזה, כשם שעד עתה תיקנת את כל התיקונים של עולם התיקון על ידי עבודת הקודש בתורה ועבודה, מעתה תתחיל לתקן זאת בעולם העזיה שהוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שזה היה סדר העבודה של יעקב מעתה: ללכת לבין לבן ולהעמיד שם את 12 שבטי ה'.

"ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי" – היינו שבכל שנות חיי עד עתה לא ידעתי שבמקום הזה, בכל ענייני עולם הזה ניתן להעלותם להשם יתברך, והייתי סבור שעבודת ה' היא רק בישיבת אהלי תורה ועבודה, ועתה רואה אני כי אכן יש ה' במקום הזה – שמתוך כל ענייני עולם הזה אפשר גם כן להעלות לעולם התיקון.

מסכם הנתיבות שלום את פירושו הנפלא: לכן כתבה התורה את ההקדמה לפרשה זו בפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", המלמד על מעמדו של יעקב באותה שעה, שיצא מקודש הקודשים של העולם וישם פעמיו חרנה לעולם השפל, עולם החורבן, וזוהי ההקדמה לגילוי הגדול שהיה לו, שעל ידי זה עלה ונתעלה להרים את כל ענייני עולם הזה לדרגה העילאית של עבודת ה', וכך זכה להעמיד 12 שבטי קודש.

הפירוש היפהפה לפסוק מדגיש שאפשר לעבוד את ה' ולחיות חיים מלאי משמעות דווקא בתוך טרדות העולם הזה. בעיצומם של עיסוקים יומיומיים, אפשר לזכור את ה' בדרכים פשוטות ונגישות: לומר ברכה לפני האוכל, להקדיש רגע של הודיה בסיום יום עבודה, להתפלל בריכוז ובכוונה גם בתוך לוח זמנים עמוס, ולהאיר פנים לזולת מתוך כוונה טהורה. כל פעולה כזו, קטנה ככל שתהיה, מחברת אותנו למקור החיים ומעניקה לעשייה היומיומית ערך נצחי. היופי של הפירוש טמון בכך שהוא מלמד אותנו שהשגרה, על כל עמליה, יכולה להפוך למרחב רוחני שבו אנו מתקרבים אל ה' ומגשימים את ייעודנו.