פרשת ויצא: גם מה שנראה כדין – הכל רצף אחד של רחמים ואהבה

פרשת ויצא הינה פרשה ״סתומה״. מה הפירוש?

החומש המודפס לנו היום, מחולק לפרשות עם שמות שונים – בראשית, נח וכו׳ (החומש מחולק גם לפרקים. חלוקת הפרקים מקורה לא ביהדות, לא נרחיב על כך כעת).

על פי המסורת, התורה מתחלקת לפרשות שחלקן נקראות פרשות סתומות, וחלקן נקראות פרשות פתוחות (״פרשה״ הכוונה לנושא). בספר התורה, החלוקה באה לידי ביטוי באופן הבא: בפרשה סתומה, הפרשה החדשה מתחילה באותה שורה שנסתיימה קודמתה, עם רווח של תשע אותיות ביניהן. פרשה ״סתומה״ נקראת כך מפני שהשורה סתומה בשני צדדיה, בצד אחד היא כתובה במילים המסיימות את הפרשה הקודמת, ובצד שני היא כתובה במילים הפותחות את הפרשה הבאה, כשבאמצע יש מרווח.

פרשה פתוחה היא פרשה המתחילה בשורה חדשה, והשורה הקודמת שבה הסתיימה הפרשה הקודמת נשארת ריקה בסופה. פרשת פתוחה נקראת כך מפני שהשורה שמעליה נשארה פתוחה וריקה בסופה.

בחומשים המודפסים, פרשת פתוחה מסומנת בחומש באמצעות האות פ׳, ופרשה סתומה מסומנת באות ס׳.

פרשת ״ויצא״ הינה חריגה מאוד בכך שהיא כולה סתומה. היא כתובה בספר התורה ברצף אחד, ואין בכל הפרשה שום הפסק ומרווח בין המילים (חוץ מהמרווח הרגיל שבין מילה ומילה). מדוע?

"בעל הטורים" בתחילת הפרשה כותב: "יש אומרים שפרשה זו סתומה, והטעם לפי שיצא (יעקב אבינו) בסתר וברח בהחבא". "דעת זקנים מבעלי התוספות" כותב באופן דומה: ״לפיכך פרשה זו סתומה, מפני שיצא בצנעה מפני עשיו". נבאר.

בפרשה זו מתחילה מסכת הנדודים של יעקב, ובראיה רחבה יותר – מתחילה גם הגלות הכללית של עם ישראל. יעקב הקים את משפחתו בנכר, תוך שהוא סובל ייסורים רבים. הוא נאלץ להתמודד עם חמיו – לבן, שמתעלל בו ואפילו מנסה להרוג אותו. כשיעקב הגיע חזרה לארץ ישראל עם משפחתו, הוא נרדף שוב על ידי עשיו. כשעשיו הפסיק לרדוף אותו, התחיל כל הסיפור עם יוסף, כשבסופו של דבר יעקב נאלץ לרדת שוב למצרים ושם הוא נפטר.

מתחילת פרשת ויצא ועד סוף חייו, יעקב לא יושב במנוחה. כל הזמן יש לו אתגרים. בגלות, הכל נראה ״סתום״ ולא מובן. נראה שהכל סוגר עליך. אין מרווח. אין הקלה. זו הסיבה שפרשת ויצא היא פרשה סתומה ואין בה אפילו לא מרווח אחד. כי זה היה המצב של יעקב. לא רווח לו. צרה רדפה צרה.

מעשה אבות סימן לבנים. גם אצל הבנים צרה רודפת צרה והכל נראה סתום. יעקב אבינו לא שאל שאלות, הוא התפלל, הוא קיווה, הוא ציפה ואפילו נדר נדרים (בראשית כ"ח, ב'). גם אנחנו, דרכנו סתומה, חושך, גלות. יש להתפלל, לקוות, לצפות.

ה"שפת אמת" (ויצא, תר"נ) מציע הסבר שונה, מחזק מאוד, לשאלה מדוע פרשת זו סתומה. "ונראה דהרמז שלא פסק אבינו יעקב ולא הוסח דעתו מיציאתו לחוץ לארץ עד שחזר ויפגעו בו מלאכי אלוקים. וזהו שכתוב ׳וישבת עמו ימים אחדים׳, שהיו כל הימים באחדות ודביקות בשורשו". נבאר.

יעקב, מבחינתו, אמנם מבחינה גיאוגרפית הוא עזב את ארץ הקודש, הוא התרחק מהוריו - יצחק ורבקה, הוא נאלץ לצאת מהאהל אל סביבה מנוכרת ורעה, אולם בהלך הרוח שלו, בראש שלו, לא היה פער בין צורת חייו שהוא חי עד הגלות לצורת חייו ה"חדשים", מהגלות והילך. יעקב ידע שהוא נשלח למשימה גורלית של בניית עם ישראל. יעקב מעולם לא איבד קשר עם המקום ממנו הוא יצא, ומעולם הוא לא הלך לאיבוד בתהפוכות חיי הגלות שלו. יעקב אבינו נשאר "איש תם יושב אהלים" גם כאשר הוא הושלך למים עמוקים והוא נאלץ להתמודד מול גלים סוערים שאיימו לאבד אותו גשמית ורוחנית.

כשאדם יודע מי הוא ומה המשימה העומדת בפניו, הנסיבות המשתנות אינן משפיעות לרעה על העוגן הפנימי שלו. יש שלווה אחידה ששוררת בחייו, וזו כוונת רבקה באומרה ליעקב: "וישבת עמו ימים אחדים", שכל הימים יהיו באחדות גמורה. יעקב מצא את העוגן שיגרום לו להגיע למצב שגם אם גופו בגלות, ראשו ולבו באותו מקום שהיו בו בתחילה – מסורת אבותיו. זו הסיבה שפרשה זו סתומה ואין בה שום רווח, בכדי לרמז לנו על כך שחייו של יעקב לא היו מחולקים לשתי תקופות – עד הגלות ומהגלות, אלא חייו היו רצף אחד של שלמות פנימית. 

יעקב הוא היהודי הראשון שנאלץ להיפרד מהוריו ומשפחתו ולעזוב לארץ אחרת, לבדו. גם צאצאיו ייאלצו לעשות זאת פעמים רבות במהלך ההיסטוריה. יש לעם ישראל משימה, והמשימה הזו לא משה מנגד עיניו גם בתלאות. המשימה הזו רציפה, ללא הפסקות.

בהמשך הפרשה מסופר, שרחל הביאה ליעקב את בלהה שפחתה, שיישא אותה לאשה. לבלהה נולד בן ורחל קראה לו דן. רחל מנמקת: "וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן לִי בֵּן עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן".

רש״י מבאר: "דנני וחייבני, דנני וזיכני". המלבי"ם כותב: "שפטני ועצרני מלדת, ובכל זאת זיכני קצת במה ששמע קול תפלתי במקצת, ויתן לי בן".

רבינו בחיי כותב (בראשית ל', ו') שרחל הייתה צריכה לעדן יותר את הדיבור שלה, ולא לומר שהקדוש ברוך הוא "דן" אותה במידת הדין: "ותאמר רחל דנני - כשילדה בלהה שפחת רחל הבן הראשון, אמרה רחל 'דנני אלהים'. וראוי לאדם ליזהר בדבריו כולם אף כי בתחילת דבריו... וכבר ידעת אחרית רחל שמתה בלדתה, כי מדת הדין נמתחה כנגדה". נכון שבסוף דבריה היא אמרה "וגם שמע בקולי", אולם מצופה היה מרחל לא לומר בתחילת דבריה "דנני אלהים".

יהודי צריך לדעת שכל מה שקורה, גם אם זה נראה כמידת הדין, הכל רצף אחד של רחמים ואהבה, ללא שום הפסק. ככה יעקב מלמד אותנו.