הרב ראובן אלבז: גם לרוץ, וגם לא להתעכב

"וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (בראשית כ"ח, י"א).

יעקב אבינו הגיע למקום המקדש – הר המוריה, ושקעה עליו השמש בפתאומיות, כדי שילון לפחות לילה אחד בבית מלונו של ה' יתברך (יעוין בחולין צא ע"ב). לא היתה ליעקב שמיכה ואף לא כרית, לכן ליקט מספר אבנים ושם אותם תחת ראשו, וכמו שנאמר "וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו".

אולם לאחר מכן כותבת לנו התורה הקדושה: "וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו" (בראשית כ"ח, י"ח) ודרשו רבותינו  (חולין צא ע"ב), בתחילה נאמר "מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם" (לשון רבים – כמה אבנים), ואילו אחר כך נאמר "וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן" (לשון יחיד – אבן אחת). מלמד שהאבנים היו מריבות זו עם זו, וכל אחת אומרת "עלי יניח צדיק ראשו", כל אבן ואבן רצתה שיעקב אבינו הצדיק יניח עליה את ראשו, כיוון שהכירו בקדושתו של יעקב אבינו, וכל אחת מהאבנים חפצה לזכות לשמשו ולעזור לו.

בינתיים, יעקב אבינו לא הצליח להירדם. האבנים שתחת ראשו לא הפסיקו להתלחש ולריב ביניהן. מה עשה הקב"ה? איחד את כל האבנים ועשה אותן אבן אחת גדולה, כדי שכל האבנים יהיו מרוצות, ויחיו באחדות ובשלמות. עכשיו יעקב אבינו יכול להירדם, "וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ". לאחר שקם יעקב אבינו משנתו, "וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו" (בראשית כ"ח, י"ח), ראה להפתעתו אבן אחת, והבין שכל האבנים התחברו יחד כיוון שחשבו אותו לצדיק, ורצו שראשו יונח עליהן.

אמר יעקב אבינו בלבו: אבנים כאלו ראויות להיות מזבח לה'. "וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ" (בראשית כ"ח, י"ח), האבן הזאת, שכל כך אוהבת צדיקים וחפצה בכל נפשה לשמש אותם ולהיות להם למשען ומשענה, ראויה להיות מזבח לה'!

יש אבנים עם לב אדם, האבנים הבינו מה זו מעלת הצדיק ורצו שינוח עליהם, ולכן זכו להיות אבן מאבני המזבח!

*

בעניין זה מסופר בדרך צחות על רבי יהונתן אייבשיץ, שבנערותו היה ילד שובב, וכשגדל הפך להיות גאון עולם הבקי בכל התורה כולה. פעם אחת, אמו של רבי יהונתן קנתה תפוחים יפים וטובים, אך ידעה שלבנה השובב והצדיק רבי יהונתן יש ידא אריכתא (יד ארוכה), ועלול הוא לשלוח ידו ולאכול את כל התפוחים, לכן החביאה את התפוחים תחת הכרית של אביו של רבי יהונתן.

רבי יהונתן, שהיה פיקח מאוד, הרגיש בדבר, הלך בשקט למקום מיטתו של אביו ואכל את כל התפוחים, מלבד תפוח אחד שהשאיר שם. כשבאה אמו לקחת את התפוחים, ראתה שנשאר רק תפוח אחד, ומיד פנתה ליהונתן בנה הקטן: "מה עשית, בני, מדוע אכלת את כל התפוחים?".

"אמא, כל התפוחים היו מתקוטטים ביניהם, ואומרים: 'עלי יניח צדיק את ראשו'. אמר להם הקב"ה, אל תדאגו, נעשה ממכם תפוח אחד גדול! הנה, אמא", סיים רבי יהונתן, "כל התפוחים נתחברו ביחד, ונעשו תפוח אחד, כדי לזכות להיות תחת ראשו של אבא".

יהי רצון שנזכה להוקיר ולהעריך תלמידי חכמים, נתמוך ונעזור להם בכל מה שבכוחנו לעזור, ונזכה לרצות את בוראנו יתברך תמיד.

*

השבוע (יום שישי, ו' בכסלו) חל יום הילולתו של מורי ורבי, ראש ישיבת "תפארת ישראל", הרב הגאון רבי חיים דב מאיר רובמן זצ"ל, מחבר הספר "זכרון מאיר". זכיתי להיות בן בית אצל ראש הישיבה הרב רובמן זצ"ל, ממש כך, בן בית. הרב היה כל כלו חינוך, הדרכה, והכל בצורה נפלאה, באצילות מיוחדת שאפיינה את אישיותו.

הוא היה אישיות מיוחדת במינה, מופלג באצילות שהייתה לשם דבר. כל כולו היה מוסר והנהגה, מסביר פנים לכל אדם וחביב מאוד על התלמידים. ומצד שני קיים הרב גם את מאמר חז"ל (כתובות קג ע"ב): "זרוק מרה בתלמידים", אבל הכל באצילות למופת.

בברכות יעקב אבינו בפרשת ויחי, כתוב (בראשית מ"ט, י"ב) חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב. זכורני את הסברו של ראש הישיבה זצ"ל. היינו אז ילדים לאחר בר-המצווה, והרב אסף אותנו בבית הכנסת מסביב לתיבה, ושאל אותנו: שערו בנפשכם, נערים חביבים, אדם הולך ברחוב ומחלק ממתקים לעוברים ושבים, ממש כך, לכל אחד ממתק, לאלפי ורבבות אנשים. היתכן כדבר הזה? אולי יש לו מפעל לממתקים... ולהיפך, שערו בנפשכם, נערים חביבים, אדם הולך ברחוב ומכה ומרביץ לכל העוברים ושבים, ממש כך, סטירת לחי. היתכן כדבר הזה?

אומרת התורה הקדושה, כן, אפשי ואפשי, חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן, תחייך לחברך ותן לו את עיניך, כי חשוב הדבר הזה יותר משתיתן לו יין, חברך מוותר על היין ומעדיף שתיתן לו את עיניך, תחייך אליו.

וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב, דרשו חז"ל (כתבות קיא, ע"ב) אמר רבי יוחנן טוב המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב, והם הם הדברים, תגלה את השיניים לחבר, תשאל בשלומו, זה חשוב לו יותר מחלב, הוא אינו זקוק עוד לחלב, דבריך חשובים ומועילים לו יותר.

והיה מסיים הרב ואומר, שים לב ותראה שהחבר מתמלא שמחה והוא מחזיר חיוך, וכמו שנאמר (משלי כ"ז, י"ט) כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם, כיון שהמחייך לחברו הרי הוא משמחו, הוא מחלק ממתקים, ממש כך, הולך ברחוב ומחלק לכולם ממתקים. ולהיפך, ההולך ברחוב ברגזה ובעצבות הרי הוא צובט את השני, הוא מכה את כלם... מחלק סטירות לחי...

*

דוד המלך אומר בתהילים (קי"ט, ס') "חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי לִשְׁמֹר מִצְוֹתֶיךָ", ודקדק הרב בכפילות הלשון, שאומר "חשתי", כלומר הזדרזתי, ושוב ממשיך ואומר "ולא התמהמהתי", למה לי?

אמר לנו ראש הישיבה הרב רובמן זצ"ל בשיחה: ראיתי תלמיד רץ וממהר להגיע לשיעור, דקות ספורות לפני השעה תשע, רץ... רץ... ואני עוצר אותו ושואל, מדוע אתה רץ? וכי זה מעשה של זריזות? לא ולא, שהרי מדוע לא הזדרזת בזמן? מדוע התמהמהת לפני כן? אין בריצה זו זריזות אחרי שקדמה לה התמהמהות.

אבל דוד המלך אומר, חשתי, כלומר הזדרזתי, ולא התמהמהתי, שאצל דוד המלך היה זו זריזות אמיתית, ולא שהתמהמה והצטרך אחר כך לרוץ, אלא חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי!           

יהי רצון שזכות הצדיק תעמוד לנו, שנזכה בקרוב-בקרוב לראות בגאולה השלמה בביאת משיח צדקנו ובבניין בית המקדש, אמן.