מירב טל, החטופה שחזרה משבי חמאס, בשיתוף מצמרר: זה מה שעזר לי לשרוד

השבוע הוזמנתי לדבר בריטריט כזה למשפחות החטופים.

פגשתי אימהות ואחיות ובנות מאוד מאוד מאוד עייפות.

כבר קשה, ארוך, ולתחזק את התקווה זה כל כך לא פשוט.

והשבוע הזה נע בין שתי הקצוות: בתחילתו החמאס הפיץ

סרטון של עידן אלכסנדר החטוף, תשוש אומנם ובוכה,

אבל היי – יש אות חיים!

ובהמשך: עומר נאוטרה, חייל שנחטף ב-7.10 מתוך טנק

בוער, וחיכו לו שנה וחודשיים בתפילות אינסוף

ופתאום נודע שהוא כבר איננו. הוא נרצח כבר

בשביעי לעשירי.

שבוע מטלטל.

עומר ועידן, עידן ועומר, ושניהם מתחילים באות ע'.

ה"בן איש חי" מדבר על שתי העיניים שלנו:

בעין אחת אפשר לראות את כל החסר,

ובעין השנייה אפשר לראות את מה שבכל זאת יש.

וחשבתי, זה עומר וזה עידן – שני ע', שתי העיניים

של השבוע הזה. ובואו נבחר... לקוות.

ואז מישהי הרימה יד.

קוראים לה מירב. היא הייתה בת הזוג של מי שנחטף

ונרצח עם שני הילדים שלו ואיתה.

ודאי שמעתם את השמות יגל ואור המתוקים.

היא חזרה אחרי 53 ימים וגם שני הילדים.

בן זוגה, יאיר יעקב הי"ד, גופתו עדיין שם.

והיא אמרה: אני רוצה לומר לך מה אותי החזיק בימים של השבי.

כמובן רציתי לשמוע.

החזיקו אותנו אני לא יודעת באיזה בור, היא מספרת.

שכבנו במיטת קומתיים חלודה מברזל.

הייתי שוכבת שם למעלה, כל הלילה מחזיקה את סולם

הברזל ואומרת לעצמי, מירב, אַת מברזל! כמו הסולם הזה.

ואת תעלי למעלה מהבור, כמו הסולם הזה.

זה החזיק אותי, היא אומרת.

זה פשוט צִמרר אותי.

לא יכולתי שלא לספר לה שזה בול פרשת השבוע.

הפרשה מדברת על ילד אבוד, יעקב אבינו,

שחייב לברוח מעשיו שמבקש להרוג אותו.

הוא כל כך בודד בעולם.

ואז, הוא יראה סולם. והוא חייב לראות עכשיו סולם.

וכשאת מחזיקה בסולם ומפרשת אותו באופן הזה,

את לוקחת את מה שיש לך בשדה הראייה

ומחליטה להפוך אותו לתקווה.

מחזיקה בסולם הברזל.

בפרשתנו, "ויצא", אנחנו פוגשות את "נשי הברזל" –

בלהה, רחל, זילפה, לאה.

וחז"ל אומרים: ראשי תיבות: ברז"ל.

והן פשוט יגידו, ארבעתן:

בכל יום את יכולה ליפול משלבי הסולם,

ואת יכולה לבחור לעלות.

יעקב אבינו בפחד נורא. לילה, חושך מוחלט,

הוא בשדה, חשוף כולו, מוקף חיות רעות,

לא יודע את נפשו.

וחז"ל מגלים לנו שהוא אומר את "שִׁיר לַמַּעֲלוֹת";

יש כאן סולם, אני מחליט לעלות בו.

אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים,

אפילו שאני יכול להשפיל את ראשי לרצפה;

מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי?

הוא לוקח את ה"אַיִן" ואומר, אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקִים

וְזֶה – שַׁעַר הַשָּׁמָיִם!

וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל;

אני מחליט לתת שם למקום שאני נמצא בו.

יותר מזה, אני מחליט לקרוא את המקום הזה

בשתי העיניים שלי. אני חסר בית, ואני אקרא לו "בֵּית אֵל",

ואני אעלה בסולם גם אם אני אפול ושוב אצטרך לעלות,

ואני אחליט שכאן שַׁעַר הַשָּׁמָיִם;

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם.

אני אהפוך את הפגיעה הנוראה שאני חווה עכשיו בחיים

שלי, ל"פגיעה במקום", לתפילה גדולה אל המקום,

מקומו של עולם.

ואז מה הוא עושה?

הוא מחבר את התפילה שאומרים בחושך;

יַעֲקֹב תִּקֵּן תְּפִלַּת עַרְבִית.

אברהם – המציא את תפילת שחרית.

יצחק – תפילת מנחה.

מהן התפילות האלה?

אומרים חז"ל:

בשחרית צריך לומר, מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ [...] שֶׁהוֹצֵאתָנִי

מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָהּ.

במנחה יאמר, יְהִי רָצוֹן [...] שֶׁכְּשֵׁם שֶׁזִּכִּיתַנִי לִרְאוֹת חַמָּה

בִּזְרִיחָתָהּ, כָּךְ תְּזַכֵּנִי לִרְאוֹתָהּ בִּשְׁקִיעָתָהּ.

ובערבית מה יאמר?

יְהִי רָצוֹן [...] שֶׁתּוֹצִיאֵנִי מֵאֲפֵלָה – לְאוֹרָהּ.

המילים האלה עשו לי צמרמורת כי זה מה שאנחנו שרים

כבר שנה וחודשיים;

וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה.

הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב.

זאת התפילה הזו של יעקב אבינו שאומרת: תעלי! תעלי!

את יכולה לבחור לומר: אני מוטלת ארצה,

מוקפת חיות רעות.

ואת יכולה לראות סולם ולומר: מלאכים לפעמים יורדים

ולפעמים עולים.

ואנחנו? שִׁיר לַמַּעֲלוֹת, נושאות עינינו אֶל הֶהָרִים.