את הבכי שלי אחרי שהיא יצאה אני לא אשכח לעולם. ההיא מהחביתה

בחודשיים של הקיץ אנחנו תמיד נמצאים בארץ. כשבארץ חם, בנפאל יש גשמי מונסון כבדים ולא מגיעים לשם ישראלים. בזמן החופשה שלנו בארץ, כמעט כל ערב אני מוצאת את עצמי מרצה ומספרת על השליחות שלנו.

את אחד מערבי השבתות בקיץ האחרון עשיתי במלון בירושלים. הרציתי שם למשפחות של מנהלי סניפי בנק שיצאו לשבת חופשה במלון. היה ערב נהדר איתם, אבל לא זה מה שרציתי לספר לכם...

סיימתי את ההרצאה. אני כמעט יוצאת מהמלון, ומישהי רצה אחרי. "זוכרת אותי?", היא שואלת. "אני מתארחת השבת במלון הזה, ושמעתי שאת מגיעה לתת שיחה. ראיתי שנכנסת, ומאז אני מחכה לך כבר שעתיים בלובי".

היא קצת מוכרת לי, והבטן שלי מתכווצת. אני לא מבינה למה. תחושה של זיכרון ממש לא טוב ביני לבינה.

ואז זה מכה בי.

זו ההיא! מהחביתה!

*

רק ארבעה חודשים היינו אז בקטמנדו. ההתחלה מאתגרת וקשה כל כך. השפה לא ברורה, המטיילים כולם היו גדולים מאיתנו, מנוסים מאיתנו. יש לנו עובד אחד במטבח - יום מגיע ויומיים לא מגיע. אנחנו עדיין בשלב שאנחנו בעצמנו בונים את הזוגיות שלנו... איפה? במטבח! חזקי ואני עמלים סביב השעון על מנת שנוכל לספק לכל התרמילאים בנפאל אוכל כשר.

אני זוכרת איך היא עמדה שם, במרכז בית חב"ד, וצעקה לכולם: "המקום הזה לא שווה כלום!!!".

אם לוקח לנו כבר כמעט עשר דקות להביא לה את החביתה שלה, היא לכאן לעולם לא נכנסת יותר, בחיים!

זה היה בדיוק כשקישטתי לה את הצלחת בהמון קישוטים קטנים שמורכבים מירקות שהשריתי אחד אחד במים מטוהרים, ואז שוב שטפתי, וחזקי בדק ביצה אחר ביצה. כולן היו מלאות בדם... נאלצנו לזרוק תבנית שלמה של ביצים. תמיד הביצים בנפאל מלאות בדם, אבל באותו בוקר זה כבר היה ממש מוגזם.

יצאתי אליה בשקט, וביקשתי ממנה עוד שתי דקות.

היא ענתה שמה פתאום?!  זה בכלל לא מענין אותה. זו בעיה שלנו, ואנחנו יכולים לזרוק את החביתה ואת הסלט הדבילי הזה שהכנתי לפח.

"יש מסעדות מעולות בהמשך הרחוב", היא אמרה לכולם.

בערך עשרה מהחבר'ה קמו ויצאו  אחריה.

את הבכי שלי אחרי שהיא יצאה אני לא אשכח לעולם. התמוטטתי בין הסירים הגדולים של המטבח. כל מה שרציתי הוא לחזור לארץ.

חזקי הרגיע אותי, והבטיח לי שעוד יהיה לנו טוב בארץ המוזרה והקשה הזאת, אבל לי זה היה נראה פשוט בלתי אפשרי.

*

עכשיו היא עומדת מולי ומבקשת לחבק אותי. מספרת לי שאני לא היחידה שהיא היתה קשה איתה בתקופה הזו. כולם סבלו אז מהפה הגדול שלה. מהציניות הבלתי פוסקת שלה.

פעם זה לא היה ככה. אבל שנתיים לפני כן אמא שלה נפטרה, והיא לא התאוששה. חשבה שאולי הטיול ישנה את הכעס שלה על המחלה של אמא, על זה שנעלמה לה מהעיניים כשהיא צעירה כל כך, אבל זה לא קרה.

במקום זה כולם סביבה סבלו: אבא שלה, החברים שלה, כולם. "גם את, חני!", היא אמרה. היו לה דמעות בעיניים. "זה כל כך לא הגיע לך! כל כך לא הגיע לכם!".

עמדנו שם חבוקות בכניסה למלון, וכל הדרך חזור חייכתי – אל חני הצעירה. של פעם.