שווה סיפור: אור חדש

אני גר בשכונה מעורבת. בחסדי שמיים, החיים כאן רגועים ושלווים. חרדים, חילונים, דתיים, עמך, כולם – יחד שבטי ישראל. המרקם הזה נבנה בהרמוניה נפלאה. כל אחד תורם את חלקו, פחות בדיבורים, בעיקר במעשים. הצביון והרוח בשכונה מדהימים, אווירה טובה שנותנת תקווה.

לאחד מבתי הכנסת הפעילים בשכונה יש דרך קיצור, שביל גישה שמחבר בין שני רחובות מקבילים ועובר לצד בתים, זה מקצר את הדרך משמעותית, והרבה מאיתנו משתמשים בו כדי לחצות את הרחוב לעבר בית הכנסת. יום אחד ראינו שאחד מהדיירים שהחצר שלהם גובלת עם השביל, התקין תאורה חיצונית עם חיישן. ברגע שהיא קולטת תזוזה כלשהי – היא נדלקת, אחד החברים הסב את תשומת לבנו לבעיה שעלולה לנבוע מכך בשבת קודש. התאורה תידלק כשנעבור בשביל, וזה איסור גמור.

תהינו מה לעשות. השביל הזה ממש משמעותי. הוא חוסך זמן יקר, ובלעדיו אנחנו צריכים לבצע עיקוף מלא, מה שמבזבז אנרגיה וזמן. החלטנו לדפוק בדלת של אותם שכנים, ולבקש מהם בצורה נחמדה לבטל את התאורה בימי שבת וחגים, או להחליף למשהו אחר. מובן שאנו מוכנים לשלם כל הוצאה שתהיה להם. הרעיון נשמע לנו הגיוני ואפשרי, ומבחינתנו זו היתה האופציה הכי טובה וטבעית, במיוחד אצלנו בשכונה. תמיד אפשר לדבר ולהגיע להבנות, ולא ראינו שום קושי שינבע מפעולה זו. כך ניגשנו, אני ועוד חבר, לאותה דירה. את הדלת פתח לנו אדם גבה קומה, רחב ממדים. חייכנו בנימוס והצגנו את עצמנו. מאחוריו, על הספה שבסלון הבית, ישבה אשתו, והקשיבה לשיחה שלנו. הוא היה תכליתי מאוד, וביקש לדעת מה העניין. סיפרנו לו על הקושי שיש לנו, כשומרי שבת, לעבור בשביל, בגלל התאורה החדשה שהוא התקין. הסברנו את הבעייתיות שבכך, ושאלנו אם יוכל להתחשב ולהחליף, או לבטל בשבתות ובמועדי ישראלץ אנו נדאג לכל, כולל תשלום, רק שייתן הסכמה לכך.

הוא צמצם עיניים, סקר אותנו בהתנשאות. הרגשתי איך הטורנדו מתחיל להתחולל. "אתם רוצים לטפל לי גם בחשמל בבית? אולי נעשה שעון שבת וזהו, ממליצים?", ענה בסרקזם. זה היה הרגע שבו הבנתי שצריך ללכת אחורה. בעודי נסוג, החבר שלי דווקא המשיך להתעקש, מנסה שוב לבקש ממנו, כמעט בתחנונים. לפתע קמה האישה, ניגשה לדלת ושאלה – "במה זה כרוך?". בעלה הסתכל עליה, המום. החבר שלי הציג לה את האופציות, אך הבעל מיד קטע אותו ואמר בבוטות, "אין מה לדבר, לך מכאן", וכך טרק את הדלת.

הבנו שככל הנראה – מכאן לא תצמח הישועה.

בבית הכנסת סיפרנו שניסינו, ושלא נראה שיש תקווה, כך שאין ברירה אלא לעשות את העיקוף כל שבוע מחדש, סיפור של 10 דקות נוספות של הליכה. בהמשך הבנו שעוד כמה מתפללים ניגשו אליו, אך כולם קבלו אותה תגובה – קללה וטריקת דלת. האמת, לא חשבנו שזו תהיה התגובה. גם אם התשובה שלילית, יש דרך יפה ומכובדת יותר להביע אותה... אבל לא רצינו לחשוב רע על יהודי, מה גם שבשכונה שלנו זה נדיר כל כך. לכולם יש לב חם כל כך, ומנסים תמיד למצוא איפה אפשר לנסות יותר, ולא להפך.

כל זה קרה בשלהי הקיץ. לאט לאט החלו הימים להתקצר, רוח קרירה החלה לנשב והימים הנוראים נראו בפתח. תקופת החגים התקרבה, ואיתה כמובן גולת הקדושה – יום כיפור. באחד הימים ניגש אלי חבר בבית הכנסת, לפני תפילת מנחה, וקרא לי לצד. "תשמע מה קרה לי", הוא אמר. "הלכתי בשביל מול בית הכנסת. עמדה שם אישה בחצר, והיא יצאה החוצה, ניגשה אלי ושאלה מתי יוצא יום כיפור. עניתי לה, ופתאום היא אמרה לי – 'תגיד לחברים שלך - ביום כיפור הם יכולים לעבור כאן, האור האוטומטי לא יידלק'. הייתי המום. אמרתי לה תודה והלכתי. לא ממש הבנתי מה קורה, ואיך פתאום היא צצה מולי. עכשיו אני מעדכן. לך תדע אם זה באמת יהיה כך...". הופתעתי.

בערב כיפור, לפני התקדש החג, החלטנו לבדוק את העניין. חששנו לסמוך על המילה שלה בלבד, אחרי הכל. יצאנו לכיוון השביל, עברנו שוב ושוב ליד הבית – והחיישן לא עבד, בדרך כלל משעה מסוימת זה היה עובד, הרבה לפני השקיעה, ועכשיו – כלום. חייכנו זה לזה. היא התכוונה ברצינות. המשכנו ללכת בשביל. אחרינו הגיעו עוד, וכך גם בחזור. ממש כמו בימים הקודמים, חצינו את הרחובות בקלות ובמהירות. זה עזר לנו כל כך. ביום צום, כל פסיעה מדודה, וזה חסך כל כך הרבה.

הודינו לה בלב, זו היתה קרן אור מחממת שנשלחה מתוך קרחון ענק של ניכור.

ימים חלפו, שבתות, חגים, ובהדרגה התחלתי לשים לב שהאור בשביל, שנדלק וכבה כרגיל בימות החול – בימי השבת נשאר דלוק כל הזמן. סיפרתי על זה לחבר, ושאלתי אם הוא שם לב. הוא סיפר לי דבר מדהים עוד יותר: בשבוע שעבר מישהו ארגן בבית הכנסת אזכרה, והוא ראה את בעל הדירה שם, עם כיפה לראשו. הבטתי בו בהלם מוחלט. "אתה בטוח?!", שאלתי, מתקשה להאמין. "אי אפשר לפספס אותו", אמר לי. "הוא היה שם בוודאות, הוא בעצמו, עם תוספת קטנה על הראש", חיזק את דבריו. שחררתי שריקת התפעלות. "מעניין מה קרה לו", אמרתי בין עצמי לבינו.

לא לקח הרבה זמן עד שאחד המתפללים עצר אותי, וסיפר שאותה אישה שוב ניגשה אליו כאשר עבר בשביל ביום של חול, וביקשה שיאמר לחברים הדתיים שלו שהאור שלהם כבר לא מחלל שבת... אפשר לעבור כאן חופשי. על הדרך, היא גם ביקשה גם את המספר של רב השכונה. זה היה ממש מפעים, והבנו שמשהו גדול קורה. לאורך תקופה ארוכה התחלנו לראות את בעלה יותר ויותר בבית הכנסת, בעיקר בלילות שבת. זה היה מרגש.

תקופה ארוכה עברה. לאורך כל התקופה ראינו התקדמות גדולה מצידו, עד שלא ניתן היה להאמין שזה אותו אדם שסילק אותנו מביתו בקרירות כזו.

ואז הגיעה המודעה על הברית. השם במודעה היה מוכר... כן, זו המשפחה מהשביל. את הברית הם ערכו באולם בית הכנסת, מבקשים מכל המתפללים לבוא. הסעודה הינה כשרה למהדרין, אמרו, ולמען הסר ספק גם תלו את ההכשר המהודר של הקייטרינג בכניסה. רב השכונה היה הסנדק.

בסעודה, הרב שאל את האב אם הוא רוצה לדבר. הוא התבייש קצת, אך לבסוף התרומם לכל אורכו וגודלו, והתחיל לספר את הסיפור מההתחלה.

בינו לבין היהדות לא היה שום דבר טוב, רק ציניות וכעס בלתי מוסבר, שנאה איומה. כאשר התחתן עם אשתו ידע שהיא מגיעה מבית שומר מסורת, אבל למרבה הצער היא התרחקה הרבה, ובשל כך זה לא תפס אצלו מקום. היה להם טוב מאוד בזוגיות, כך טען, עד שהגענו לדפוק אצלו בדלת. הוא סיפר שהיה המום כל כך מהעזות והחוצפה שלנו, כביכול, שלא היתה לו שום שניונת לחשוב בהגיון מה הוא עושה איתנו – ופתאום אשתו התערבה, הוא לא הבין מאיפה היא הגיעה ומה הקטע שלה. אבל מרגע שהוא סגר עלינו את הדלת בטריקה, הוא ראה שהיא מתכנסת בתוך עצמה. הוא לא הבין מה קרה לה, והרגיש לא טוב עם זה שהיא מרגישה כך. הוא ניסה לברר איתה, אבל היא לא שיתפה פעולה. בדיעבד מתברר שהדפיקה שלנו העירה אותה. הבקשה שלנו החזירה אותה לימים עברו, המצפון שלה התעורר על מלא, והתגובה שלו אלינו – זעזעה אותה, היא זכרה שיום כיפור מתקרב ובררה מתי. לפחות ביום כיפור היא החליטה להשבית את האור. וכך היה: היא חיבלה שם בחשמל. בעלה כמובן לא ידע מי ומה, אבל יום כיפור עבר חלק... מאז התעורר אצלה המצפון מכיוון אחר – היא לא רצתה לעשות דברים כאלה מאחורי הגב של בעלה, ללא רשותו, אבל רצתה שתהיה לאנשים צדיקים דרך פתוחה ללכת להתפלל. וכך היא דברה איתו, ישירות, בפתיחות. סיפרה על ההתעוררות שיש לה, על החבלה שעשתה, ביקשה סליחה – אבל עם קבלה לעתיד: האור צריך להיות מושבת בשבתות וחגים. הוא כעס כל כך, לא הבין מאיפה באה לו. אלו היו ימים קשים, לשניהם, אבל היא התעקשה, ולבסוף הוא הסכים. הוא ביטל את החיישן, ראה כמה היא שמחה, ומאז – אין לו הסבר, אבל משהו בו התרכך. כשחבר הזמין אותו לאזכרה בבית הכנסת – הוא לשם הלך מעצמו עם כיפה.

התהליך עבר גם עליה, היא התקרבה יותר ויותר, יצרה קשר עם רב השכונה שעזר וכיוון אותם, וכיום – שניהם שומרי שבת על מלא.

אבל זה לא הכל. הם נשואים כמה שנים אבל עד כה לא זכו לילדים. כל הבדיקות והטיפולים לא צלחו. ובאורח פלא, שנה אחרי הסיפור הזה, הם נפקדו, זוכים לחבוק בן. הם כיבו את האור למען השבת, והקב"ה הדליק להם אור חדש בבית. אור חדש על החיים.