תולדות סוריה מאז סייקס-פיקו: מההסכם הסודי ועד מלחמת האזרחים

סוריה היא מדינה עם היסטוריה עשירה, אך מאה השנים האחרונות של ההיסטוריה שלה מתאפיינות בחלוקות, כיבושים ומהפכות. הסכם סייקס-פיקו, שנחתם בשנת 1916 בין בריטניה לצרפת, שרטט מחדש את גבולות המזרח התיכון לאחר נפילת האימפריה העות'מאנית, והיווה את הבסיס להקמת סוריה המודרנית.

הסכם סייקס-פיקו והקמת המנדט הצרפתי (1916-1920)

במסגרת הסכם סייקס-פיקו, חולק המזרח התיכון לאזורי השפעה בין בריטניה וצרפת. סוריה נכללה באזור ההשפעה הצרפתי. לאחר תום מלחמת העולם הראשונה והצהרת בלפור, קיבלו הצרפתים מנדט על סוריה ולבנון במסגרת החלטות חבר הלאומים.

בשנת 1920 הכריזו הלאומנים הערבים בדמשק על "הממלכה הערבית של סוריה" בראשות פייסל הראשון, בן למשפחת ההאשמים. אך השלטון הצרפתי דיכא את הניסיון להקים מדינה עצמאית וסיפח את האזור תחת מנדט צרפתי.

השלטון הצרפתי והמאבקים לעצמאות (1920-1946)

הצרפתים חילקו את סוריה לאזורים מנהלתיים, בהם מחוזות עלווים, דרוזים ואחרים, כדי להחליש את הלאומיות הסורית המאוחדת. מהלך זה עורר התקוממויות רבות, ביניהן מרד הדרוזים הגדול בשנים 1925-1927.

במהלך מלחמת העולם השנייה, תחת לחץ מצד בריטניה והכוחות החופשיים של דה גול, התחייבו הצרפתים להעניק עצמאות לסוריה. בשנת 1946 עזבו הכוחות הצרפתיים את סוריה, והיא הפכה למדינה עצמאית.

עשורים של אי-יציבות ומהפכות (1946-1970)

לאחר העצמאות, סוריה סבלה מחוסר יציבות פוליטית. בתקופה זו התרחשו שורת הפיכות צבאיות, כשמדי פעם הוקמו ממשלות קצרות ימים.

בשנת 1958 התאחדה סוריה עם מצרים במסגרת "הרפובליקה הערבית המאוחדת" תחת הנהגתו של גמאל עבד אל-נאצר. האיחוד קרס ב-1961, בעקבות חוסר שביעות רצון מההגמוניה המצרית.

בשנת 1963 עלתה לשלטון מפלגת הבעת', שנשענה על רעיונות סוציאליסטיים ולאומיים ערביים. הבעת' חיזקה את מעורבות הצבא בפוליטיקה והביאה את סוריה למצב של משטר חד-מפלגתי.

שלטון משפחת אסד (1970-2000)

ב-1970, חאפז אסד, קצין עלווי בכיר ומי שהיה שר ההגנה, ביצע הפיכה צבאית שתוארה כ"מהפכה מתקנת". הוא תפס את השלטון והיה לנשיא סוריה. חאפז ריכז בידיו את כל מנגנוני הכוח, דיכא כל התנגדות ושלט במדינה בעריצות במשך שלושה עשורים.

ב-22 בפברואר 1971 הכריז אסד על עצמו כ"נשיא", ו"משאל עם" שנערך כביכול, אישר ב-12 במרץ את בחירתו. לאחר מכן הכריז על חוקה, אשר אושרה במשאל עם בשנת 1973. החוקה החדשה כללה סעיף לפיו על הנשיא להיות מוסלמי, לשם כך השיג אסד פתווה מהאימאם השיעי מוסא א-צדר, שהכיר בכת העלווית כמוסלמים שיעים לכל דבר. בסיס הכוח של משטרו של אסד היה הצבא, וזאת מיום עלייתו לשלטון. הצבא נשלט בידי כת קטנה של קצינים ממוצא עלווי. העלווים מהווה כיום כ-12% מתושבי סוריה. התקוממויות עממיות כנגד משטרו של אסד דוכאו ביד קשה.

הוא פעל לשיפור היחסים עם ברית המועצות, תמך בארגוני טרור פלסטיניים, והיה מעורב בעימותים רבים עם ישראל, כולל במלחמת יום הכיפורים (1973). אחד האירועים הבולטים בתקופתו היה מרד האחים המוסלמים, אותו דיכא ביד קשה, כולל טבח חמה ב-1982, שבו נהרגו אלפים.

מלחמת יום הכיפורים

ב-6 באוקטובר 1973 פתחה סוריה במלחמת יום הכיפורים אשר תואמה מראש עם הנשיא המצרי אנואר סאדאת, אשר עלה על כיסאו של נאצר לאחר פטירתו בשנת 1970. בתוך 24 שעות הצליחו כוחות סוריים לפרוץ את הקו הישראלי בנקודות רבות, וכבשו שטחים נרחבים ברמת הגולן, וכן את מוצב החרמון. רק לאחר קרבות בלימה קשים, והרוגים רבים, הצליחו הכוחות הישראליים להדוף את המתקפה, ולהעביר את הלחימה אל שטחה של סוריה.

הסורים ראו בכך הישג משמעותי. בפעם הראשונה מאז מלחמת ששת הימים, הצליחו להכות בצה"ל, להפתיעו, ולכבוש שטח ניכר של אדמה. הייתה זו זריקת עידוד עבורם ושבירת המיתוס מבחינתם של העוצמה הצה"לית הבלתי מעורערת, וסוף לנחיתות של הלוחם הערבי אל מול הלוחם הישראלי.

ב-21 בדצמבר 1973 התכנסה בז'נבה ועידת שלום, ביזמת מזכ"ל האומות המאוחדות, קורט ולדהיים, מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר ושר החוץ של ברית המועצות אנדריי גרומיקו. סוריה לא התייצבה לוועידה זו. מצרים אשר התייצבה לוועידה החלה בשיחות שבסופן הגיעו הצדדים להסכם הפרדת כוחות שנחתם ב-18 בינואר 1974. אסד ראה בהשתתפותה של מצרים בוועידה, ובהסכם הפרדת הכוחות משום בגידה במאמץ המשותף. מסע דילוגים של קיסינג'ר בין דמשק לירושלים הסתיים בהסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה שנחתם ב-31 במאי 1974 בז'נבה. בהסכם נקבעה נסיגת ישראל מהשטח שכבשה בסוריה, "המובלעת", החזרת קוניטרה לשליטה מנהלית סורית, העברת מוצבי החרמון הסורי לשליטת האו"ם, ונקבע אזור הפרדה בשליטת האו"ם לאורך כל קו הגבול.

בשאר אסד ומלחמת האזרחים (2000-2023)

לאחר מותו של חאפז ב-2000, ירש את השלטון בנו, בשאר אסד. בתחילת כהונתו, בשאר עורר תקוות לשינוי. הרקע המערבי שלו כרופא עיניים ואשתו אסמה, שהתחנכה גם היא במערב, הביאו לתקוות של פתיחות ורפורמות.

עם זאת, בשאר בחר להמשיך את דרכו של אביו. דיכוי מתנגדים פוליטיים נמשך, ומנגנוני הביטחון נותרו כלי מרכזי לשליטה באוכלוסייה.

בשנת 2011, עם פרוץ "האביב הערבי", החלו הפגנות ברחבי סוריה בדרישה לרפורמות פוליטיות. בשאר הגיב באלימות רבה, מה שהוביל להסלמה ולפרוץ מלחמת אזרחים עקובה מדם. המלחמה, שנמשכה יותר מעשור, הפכה את סוריה לזירת קרב בינלאומית, עם מעורבות של איראן, חזבאללה, רוסיה, וארגונים כמו דאע"ש.

אכזריות בלתי נתפסת

עם הזמן התרחב הסכסוך עם כניסת הכורדים, הג'יהאדיסטים והמדינה האסלאמית, כוחות המזוהים עם ארגון הטרור אל-קאעידה ומדינות זרות למערכה. ההפגנות התפתחו להתקוממות עממית, למרידה ולמלחמת אזרחים, המאופיינת בקרבות קשים, פיגועי התאבדות, התערבויות חיצוניות, זליגות למדינות שכנות, שימוש בנשק בלתי קונבנציונלי, מעשי טבח, פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות, אלימות עדתית, משבר פליטים ועוד. לפי המרכז הסורי לזכויות אדם, נכון למרץ 2023 מספר האנשים שנהרגו במהלך העימותים נע בין 503,064 ל-613,407 ולמעלה מ-2.1 מיליון בני אדם נפצעו.

נפילתו של בשאר אסד

לאחר יותר מעשור של מלחמת אזרחים, שבמהלכה נשען בשאר אסד על תמיכה צבאית ודיפלומטית מצד רוסיה, איראן וחזבאללה, מעמדו הלך והתערער. בסוף 2023, מתקפה נרחבת של כוחות המורדים, שכללה השתלטות על ערים מרכזיות כמו חלב וחומס, סימנה את קץ שלטונו של משפחת אסד. המורדים, שחלקם בעלי אידיאולוגיות קיצוניות, ניצלו את חולשת המשטר ואת שחיקת התמיכה המקומית והבינלאומית באסד. נפילתו ב-8 בדצמבר 2024 מסמלת את סופו של עידן הדיכוי הארוך של משפחת אסד, אך מותירה את סוריה במצב של חוסר יציבות עמוק, כשהעתיד טומן בחובו חששות רבים מהשלכות השליטה של כוחות מגוונים, חלקם בעלי אג'נדות רדיקליות.