אפרת ברזל: "איך", את אומרת לאלוקים, "איך בדיוק עכשיו שלחת לי את זה?"

אם כל אחת מאיתנו היתה אוספת ומרכזת את כל מקרי ה-"רק מ-ה'", שלה, והיינו עושות אירוע מרוכז שכל אחת היתה מספרת בו את של עצמה, הוי זה היה נפלא.

נתתם לי פה עכשיו רעיון נהדר לערב משפחתי של "ניסים זעירים" לכבוד חנוכה, נראה מי ישתף כאן פעולה. כי אני יכולה להתלהב התלהבות שיא, ויהיו פה כאלה במשפחה שיגידו לי, "נו, אמא, באמת".

עזבו את כולם, בואו נמשיך אנחנו.

אני מדברת על הרקמות הקטנות האלה שכולנו חוות. לא ניסים גדולים שמצריכים סיפור אישי של במה ומיקרופון למשך שעה וחצי, אני מדברת על דברים פשוטים, יומיומיים, אך כל כך נוכחים ומחזקים באמונה.

מישהי שחיפשת את מספר הטלפון שלה ולא מצאת, ובדיוק היא נעמדת באותו יום אחרי הצהריים לידך במכולת בתור.

בגד לאירוע בצבע מיוחד שאת מחפשת ואין לך מושג איפה למצוא ואיך לשלם, ובדיוק נוחתת אצלך שקית מחברה של חברה שלך ובתוכה כזו שמלה בדיוק, שהיא כבר לא צריכה, בגודל שלך.

למה נדמה לי שלנשים יש יותר סיפורי התלהבות כאלה מאשר למחלקת הבנים?

יכול להיות שגם להם יש, אבל אנחנו שמות לב אל המקרים האלה, יותר. משהו בעדינות התפיסתית שלנו, משהו בפגיעות, משהו ברגישות, בדיוק מאותה הסיבה שלנו יש יותר מצבי רוח משתנים מאשר להם. אנחנו נודדות עם מצבים, מושפעות מקור, גשם ממיס אותנו כמו סוכר, על שמלה בשקית אקראית אנחנו יכולות לדבר שבועיים.

ולכן, רגעי ההשגחה הפרטית האלה מושגחים עלינו במיוחד, ה' רואה מי מתרגש ממעשיו.

כשרגע כזה מתרחש, בדיוק כמו שחז"ל מלמדים אותנו על היד שנכנסת לכיס ומוצאת לעצמה את המטבע המדויק, כשרגע כזה מתרחש לנו מול המציאות אנחנו מאושרות. אבל ממש מאושרות.

מרגישות אהובות, שמורות, ראויות, מחוברות, קדושות.

"איך? איך?", את אומרת לאלוקים, "איך בדיוק עכשיו שלחת לי את זה, איך?".

יש לנו בבית מחברת אדומה מהימים שהילדים היו קטנים שבה כל אחד כתב את השגחותיו הניסיות. מחברת מצחיקה בכתבי יד מלאי שגיאות.

בתור אנשים מאמינים, אלה רגעי עיטוף של קרבת ה', לכן, אני תמיד מחייכת לעצמי כשחברות שאינן דתיות מספרות לי סיפורי השגחה כאלה, מחסירות מעצמן נשימה מגודל ה"מקריות", מפחדות להגיד את המילה "אלוקים", אבל מחייכות בשקט מתחת לשיניים חיוך שאין לי שאלה אחרת ברגעים האלה מאשר לשאול אותן, "ממה את מפחדת? למה זה נראה לך לא תקין לקרוא למסובב הסיבות שעשה לך את זה, אלוקים?".

הם ינסו להסביר אלף הסברים ולא יצליחו, יקראו לתופעה בשם המפולפל "סרנדיפיטי", ולא יגעו באמיתות ההשגחה.

אני יודעת, אחרי שעות עם כאלה נשים, שמתלהבות ומתרגשות ממקרי "מקריות", שהאפשרות לחיים שבהם אלוקים איתנו, משגיח בכוחו על הכל, מעורב בכל פרט, מפחידה אותן הרבה יותר מאשר המשך אפשרות החיים בלעדיו.

תקראו שניה את המשפט האחרון עוד פעם.

אף טאלנט פילוסופי לא מתיימר להסביר את הרגעים האלה, כי גם להם ברור שיש כאן מהלך שמיימי. זה רק לא מסתדר להם עם עוצם, כוח, והצורך להוכיח את הכל באופן שכלי.

היטיב בצניעות יחסית לדבר על התופעה הפסיכואנליסט קרל יונג, שהבין כמה התופעות האלה אמיתיות.

לדוגמה, מטופלים המגיעים לקליניקה ומדברים בדיוק מפליא על הצרות שעמן מתמודד המטפל עצמו.

או תקופות שבהן, כך סיפר, אנשים רבים מספרים לו, לחוד, דברים דומים, בלי שהם מכירים בכלל.

למאמר שלו על הנושא הוא קרא, "סינכרוניות כעיקרון מחבר לא-סיבתי". הוא התעסק רבות עם המשמעות העמוקה של הדבר.

זה מיד הזכיר לי את סבא שלי ז"ל, ששם משפחתו היה יונג, שום קשר לחוקר. מסבא מוריץ יונג, שגדל במשפחה מתבוללת בנירנברג, גרמניה. הוא הפך להיות משה ינון, איש דתי, מהרצליה, ישראל.

בכל מקרה, אם היה לי מישהו בעולם לדבר איתו על היסטוריה ועם יהודי, זה היה סבא מוריץ שלי, שאני הייתי הנכדה הראשונה שלו, והוא הסבא היחיד שלי. הסתדרנו מעולה. כמה סבים יכולים להיות משמעותיים לנכדים שלהם.

אחד הסיפורים הידועים על יונג הגוי בהקשר המקריות שלא עזבה אותו, קשור בסוג של חיפושית מסוימת.

סיפור על מטופלת מהקליניקה שלו, אישה רציונלית ביותר, שדווחה לו על חיפושית מזן מסוים מאוד שהגיעה אליה בחלום.

מעט אחרי הפגישה הטיפולית, כשיונג היה עם עצמו, התעופפה אל תוך חלל חדרו חיפושית כזו, בדיוק מאותו זן ספציפי שהמטופלת תיארה.

את כל זה כתבתי כהקדמה להשגחה פרטית מדהימה שהיתה לי בשבת מברכים של חודש כסלו, אבל בגלל שכבר נגמר לי המקום בעמוד, אספר לכם עליה, בעזרת ה', במועד אחר.