"מאז שאחי נפטר הוצפתי בשאלות: 'איך ייתכן שמישהו שהיה כאן איננו?'"

קשה להאמין ששמחה אבן חיים, האמנית המוכשרת שמכל ציור שלה ניכרים המקצועיות והרגש, כלל לא עסקה באומנות כילדה ונערה צעירה.

היא גדלה בבאר שבע בבית מסורתי, ועברה ילדות שגרתית ורגילה, אלא שבגיל 19 הזדעזע עולמה, כאשר אחיה הלך לעולמו באופן טראגי והותיר אותה ואת בני משפחתה המומים ואבלים.

"אחי היה צייר מוכשר באופן בלתי רגיל שחי ונשם יצירה", היא מסבירה. "היה לו כישרון נדיר ויוצא דופן, וכל הבית שלנו היה תמיד ספוג בריח של צבעי שמן שחדר לי לנשמה. אחי היה מצייר כל היום, בלי שום הפסקה. כשהוא היה מדבר איתי, הוא היה מצייר אותי, וכשאכל את ארוחת הצהריים הוא צייר את האוכל שבצלחת. אבל כנראה שדווקא הרגישות המיוחדת שלו היא זו שפגעה בו, כי הוא התקשה לשרוד את הקשיים של העולם, וכך אירעה הטרגדיה".

נסתרות דרכי השם

"מאז שאחי נפטר התקשיתי לשוב לשגרה", מספרת שמחה, "צצו לי כל כך הרבה שאלות – לא הבנתי למה העולם כל כך גדול ומלא בכאב, למה יש בו רוע, למה המציאות של החיים קשוחה, מה קורה אחרי המוות, ואיך ייתכן שהייתה פה דמות בשר ודם שנשמה וחיה, ופתאום היא איננה? איך ייתכן, ואיפה היא נמצאת בעולם הזה?"

ניסית לחפש תשובות?

"בוודאי. בתחילה חיפשתי אותן בכל הספרות הפילוסופית שהכרתי. קראתי ספרי מחקר וניסיתי לאתר דרכם את משמעות החיים. כחלק מהמסע לחיפוש רוחניות גם טסתי שלוש פעמים להודו, בתקופה של אחרי הצבא, מתוך רצון למצוא משמעות. הייתה בי כמיהה גדולה למציאת האמת, וגם כאב של חוסר ואובדן שניסיתי למלא. השתמשתי גם בתרגילי מדיטציה מתוך תקווה שהם יעזרו לי להבין מה קרה פה, בעולם המבולבל שסביבי".

אל הציור היא הגיעה ללא שום תכנון. "בערך שלוש שנים אחרי שאחי נפטר, לקחתי באחד הימים את הצבעים שלו, המכחולים וכל ציוד האומנות", היא מספרת. "מתוך דחף בלתי מוסבר רצתי לחנות 'קרביץ', קניתי קנבס קטן, וכשחזרתי הביתה הוצאתי את הצבעים והתחלתי לצייר.

"זה היה מדהים, כי מעולם קודם לכן לא למדתי לצייר בצורה מקצועית, ופתאום יצא לי ציור כמו של מישהי שלמדה שנים. זו הייתה ממש מתנה משמיים. מאז הפכה היכולת לצייר למרכז חיי. נרשמתי ללמוד ציור באוניברסיטה בבאר שבע, באותה מכללה שבה למד אחי. עברתי את אותו מסלול שלו, והסתבר שהציורים הראשונים של שנינו היו דומים מאוד. באותם ימים ציירתי את כל השאלות והחיפושים שלי על דפים עמוסים וצפופים, כשהם נראים כמו סימני שאלה גדולים. בכל ציור חיפשתי את האור שבתוך החושך, והתאכזבתי כשלא תמיד הצלחתי לצייר אותו".

עשית בציורים שימוש כלשהו?

"לא, בהתחלה הם רק שימשו כפורקן של רגש. זו הייתה הדרך שלי לפרוק את מה שיושב לי על הלב, כשאני בינתיים לומדת ומתמחה באופן מקצועי מאוד, ומגיעה לרמה גבוהה ביותר של כל סוגי הציורים".

תקועה בהודו

בטיול השלישי של שמחה להודו היא ידעה כי ברצונה לבקר במקום מסוים שטרם ביקרה בו עד אז שנקרא 'ורנאסי'. "רוב המטיילים ביקרו שם, וגם אני רציתי", היא מסבירה. "אולם רק כשהגעתי הבנתי עד כמה שאני לא באמת מעוניינת להיות שם. כי היה זה מקום בו היו עובדי אלילים ברמה הקשה ביותר. הרגשתי שאני מסתובבת ממש בתוך עבודה זרה, וזה הכניס לי קור אמיתי ללב.

"בפעם הראשונה הבנתי למה 'עבודה זרה' קרויה בשמה, כי היא כל כך זרה ולא שייכת. מרגע לרגע חשתי את הדחייה הגדולה מהמקום הזה, רציתי רק לחזור הביתה, אלא שאז פרצו גשמי המונסון הידועים ובעקבותיהם כל העיר נחסמה ממש כמו במצור. אפילו לצאת מחדר המלון לא התאפשר לי. הרגשתי כאילו שאני בבית כלא, רוצה רק לחזור הביתה, ומעבירה את זמני בקריאת ספר תהילים קטן שהבאתי מבית חב"ד.

"בתחילה לא הבנתי מילה מהתהילים", היא מציינת, "אבל ככל שהמשכתי לקרוא כך הספר פעל את פעולתו והאותיות החלו ממש להאיר לי. עד היום אני לא יודעת להסביר את התהליך שחוויתי, אבל הרגשתי הארה בזכות אותיות הקודש והגעגוע לארץ הלך וגדל. חלפו שבועיים בתוך גשמי המונסון, וסוף-סוף הצלחתי לרכוש כרטיס נסיעה ברכבת. התיישבתי בקרון במחלקה הראשונה, ואפילו לא עניין אותי כמה אני משלמת. כשהמטוס נחת בארץ ממש זינקתי ממנו ונישקתי את אדמת ארץ ישראל, כשהדמעות שוטפות לי את הלחיים. כל כך התגעגעתי אליה".

את השבת הראשונה שחוותה שמחה בארץ לאחר אותו טיול, אין היא מסוגלת לשכוח. "היה זה בערב פרשת נח", היא נזכרת. "התיישבתי במרפסת הבית שלנו בבאר שבע, אל מול רחבי המדבר האינסופיים, כשאני מרגישה פתאום קרן אור מוארת שנשלחת אליי, וקול פנימי שקורא לי: 'שבת המלכה, שבת המלכה'. קמתי מהכיסא ורצתי לבית תוך כדי צעקות: 'אמא, מתי נכנסת שבת?' בדיוק ראיתי את אמא כשהיא מדליקה נרות, וביקשתי ממנה: 'גם אני רוצה להדליק', ואז לפני כולם אמרתי: 'אני רוצה לשמור שבת, והקב"ה יפתח לי שערי שמיים".

שבת פרשת נח הייתה השבת הראשונה ששמרה שמחה, והיא זוכרת אותה כנקודת תפנית מרכזית מאוד. "כיום אני יודעת שלא שמרתי אותה באמת כנדרש, כי לא ידעתי את כל ההלכות", היא אומרת, "אבל לא הדלקתי אור או אש, לא יצאתי לבלות כפי שעשיתי עד אז, וכשקמתי בבוקר הלכתי להתפלל בבית הכנסת. בקריאת התורה, כשהוציאו את ספר התורה מארון הקודש, זלגו על הלחיים שלי נחלים של דמעות שהציפו אותי באופן שאי אפשר לתאר. בעל הקורא התחיל לקרוא את פרשת נח, ואז הכתה בי ההבנה הפשוטה: הקב"ה פתח לי את התיבה, והכניס אותי אל תוך הבית שלו".

ציור מתוך הלב

בתקופה שהגיעה אחרי החזרה בתשובה חדלה שמחה לצייר. אנשים סביבה לא הבינו מדוע, אך היא ידעה את הסיבה. "הציורים שלי הגיעו מתוך שאלה, מתוך בלגן פנימי שהיה לי וניסיון לייצר סדר בתוך הכאוס שבעולם. ברגע שמצאתי את האמת והיהדות, כבר לא נזקקתי עוד לציורים. פתאום נוצר בתוכי שקט פנימי והרגשתי שאני פשוט נרגעת".

ציורים לא היו באותם ימים, אך כתחליף לכך זוכרת את עצמה שמחה כשהיא קוראת בזה אחר זה ספרי יהדות – חמישה חומשי תורה, וגם תהילים ונביאים. "הייתי קוראת אותם בשקיקה, כאילו הם ספרי מתח, והרגשתי שככל שאני קוראת יותר, כך נכנס לתוכי אור גדול יותר. דווקא בגלל שאני אוהבת לצייר, הצלחתי לראות בעיני רוחי את מה שמתואר בחומשים ובכתובים באופן ציורי ובהיר, וזה לקח אותי למסע חלומי ומרתק. באותם ימים גם למדתי במדרשיה והזנתי את הנשמה שלי בכל מה שהיא באמת חיפשה, וברוך ה' גם מצאה".

אחרי חצי שנה החלה שמחה לחוש שוב את הדגדוג בקצה האצבעות, כשהיא מבינה שמוטל עליה לחזור לצייר, כיוון שזהו רצונו של הבורא, וזו המתנה שהיא קיבלה ממנו. "חזרתי לעסוק בציור, אך מתוך מגמה שונה", היא מבהירה, "כיום ברור לי שאני רוצה לקדש את החומר ולהביא לעולם אור ותקווה. זו גם הסיבה הציורים שלי עוסקים במה שנובע מתוכי – אני מציירת את מאורעות ספר בראשית, ואחר כך גם את שירת הים עם מרים הנביאה שמשוררת, אני מציירת את חזון יחזקאל ואת בית המקדש כמובן. כתושבת העוטף המתגוררת במושב יושיביה כבר כ-13 שנים, אני מרגישה באופן ישיר את הציפייה לישועה, שרק הולכת ומתעצמת כל הזמן, כשהיא באה לידי ביטוי גם בציוריי".

כיום, כאישה נשואה, כאמא וכרעייה, יודעת שמחה כי הציור הוא בעצם במה שנועדה כדי לשקף את האור שיש בעולם, ולגלות בעזרתו את השם יתברך. "זכיתי שהתחביב שלי הוא זה שמקרב אותי לקב"ה", אומרת שמחה, ומספרת כי בימים אלו היא מציגה תערוכה בשם 'אורות גבוהים' בה מוצגות מיטב יצירותיה במוזיאון 'היכל שלמה בירושלים'. "ירושלים עבורי הייתה תמיד משאת לב וציירתי אותה כל כך הרבה, כעת זו ממש סגירת מעגל", היא מתרגשת.