מי היו ממשיכי דרכו של ענן הקראי?

הקראים: היווסדות הקראות - איך הכל התחיל?

ענן הקראי, מייסד הכת הקראית שפרשה מן היהדות בימי הגאונים, מת בגיל 96, בשנת 811, ונקבר בהר הזיתים, ליד קבר זכריה הנביא. באותם ימים לא היו בירושלים מספיק מחכמי ישראל שיוכלו למנוע את הביזיון הזה. למזלנו, ברבות השנים נאבד מקום הקבר, וכך נמחה זכרו.

ממשיכי דרכו של ענן עמדו בפני פרדוקס שאיים על כל הכת הקראית: אם אנחנו טוענים שאין סמכות לחכמים ולמסורת, אזי גם לחכמי הקראים אין שום סמכות, ואין שום צורך בהם, וגם אין הקראי מן השורה צריך לציית להם. ואם יש סמכות לחכמים, ויש טעם לעיין בחיבורו של ענן ובחיבורי תלמידיו, מדוע הסמכות היא דווקא לענן, ולא לראש הגולה הרבני?

הבעיה הזו הביאה אותם להציג את  הדעה כי כל הדברים שאומרים חכמי הקראים, הם מוכרחים מצד עצמם, והציות להם הוא רק בגלל שדבריהם מוכרחים, לא בגלל סמכותם. מה שאין כן הרבנים, שאומרים סתם דברים...

מה שנשאר הוא רק לשכנע את עצמם, שכל מה שכתוב בספר קראי מכל זמן זה "מוכרח". לשם כך התחברו ספרי פלפולים קראיים, שכל מטרתם היא להסביר למה חייבים לחשוב רק כמו ענן. וכך נהפכו הקראים לחסידים אדוקים של רבותיהם, הרבה יותר מהרבנים, שהרי בהלכה מותר לחלוק על  חכמים מהדור הקודם.

רבי אברהם אבן עזרא מביא מדי פעם "פירושים" קראיים, ומלגלג עליהם בעוקצנות. כך בפרשת משפטים, כאשר התורה אומרת "כי יגח שור איש את שור רעהו", והכוונה היא שור של אדם אחר, רעהו. מפרש הקראי בן זוטא, כי הכוונה רעהו של השור, שור נגח את רעהו השור. אבן עזרא מזכיר את דבריו, ומפטיר בלעג: "ואין לשור רע זולת בן זוטא לבדו". כלומר, לשור אין 'רעים', אולי בן זוטא הקראי הוא חבר של שור, ולכן חושב שניתן לפרש "שור רעהו" כשור שהוא חבר של שור...

בתורה מוזכרים שתי וערב, שהם מושגים מעולם האריגה. התורה לא מסבירה מה הם שתי וערב, אבל ברור כשמש וידוע לכל מי שמכיר את השפה העברית והשימוש בה, ששתי וערב הם כינויים לאריגה מימין לשמאל, ומלמעלה למטה. אבל ענן הקראי, שלא מסתמך על המסורת, אלא על דבריו ה"מוכרחים", מפרש כך ב"ספר המצוות" שלו:

שתי – כל איש השותה מים נקרא שתי, כפי שכתוב "למען אשר לא יגבהו בקומתם כל שותי מים", (זה ציטוט משובש של פסוק ביחזקאל).

ערב – כל בהמה היא ערב, כמו שכתוב "ויהי ערוב כבד".

מה נאמר ומה נדבר...

כך נוצרה "מסורת" של קראים המעבירים מדור לדור דברי הבל שכתבו קודמיהם בלי שמץ ידע. הם גם קבעו עונשים חמורים למי שסוטה מ"פסיקותיהם". ענן כתב בספר המצוות, כי יש חובה למול דווקא במספרים, ולא בסכין. מנין? כי כתוב "עשה לך חרבות צורים" – חרבות, לשון רבים, ומכאן שמדובר בשני סכינים מחוברים באמצע, ובקיצור – מספרים. לא זו בלבד שהוא קבע את הפירוש הטיפשי הזה כפירוש המוכרח היחידי, הוא גם מוסיף: "והמל בסכין חייב מיתה". מאיפה לקח חיוב מיתה זה? זאת לא נדע, את הסוד הוא לקח איתו אל הקבר.

הקראי סהל בן מצליח פסק, שבהמה שנגע בה רוק של גוי, אסורה באכילה. למה ועל מה? זה סוד מסודות התורה... הקראית, כמובן.

עוד חידוש "מופלא" של הקראים, הוא שאינם מכירים במושג "תשובה". אדם שעובר על אחד מרשימת הציוויים שלהם – מופרש לנצח. מפרידים אותו מאשתו, ואין לו שום זכות ערעור או תשובה.

במשך מאות שנים המשיכה הקהילה הקראית להתקיים במצרים, ובעוד מקומות, ושרידים ממנה קיימים עד ימינו בארץ.