רגע של פרשה | רמזי הגאולה בפרשת השבוע: נפילת אויבי ישראל

בפרשת השבוע, פרשת וישלח, נאמר:

"על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" (לב, לג).

מצווה מן התורה היא לא לאכול את גיד הנשה. על פי פשט הכתובים, המצווה נועדה לזיכרון לאותו מאבק בין יעקב אבי האומה לבין המלאך.

בעל ספר החינוך (מצווה ג) מבאר כי הרעיון שביסוד הציווי הוא להזכיר לנו תמיד את אי יכולתן של האומות לעקרנו מן העולם, גם אם יצליחו להכאיב לנו – בדיוק כשם שהמלאך (המסמל את שרו של עשו) הכאיב ליעקב בגיד הנשה אך בסופו של דבר לא יכול לו; וכשם שזרחה השמש ליעקב ונרפא, כך יזרח אורו של משיח ונירפא מצערנו.

כה דבריו:

"משרשי מצווה זו כדי שתהיה רמז לישראל, שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגלויות מיד העמים ומיד בני עשיו, שיהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם ויבוא להם גואל ויגאלם מיד צר. ובזכרם תמיד עניין זה על יד המצוה שתהיה לזיכרון יעמדו באמונתם ובצדקתם לעולם".

עוד ממשיך וכותב המחבר:

"ורמז זה הוא לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו, שבא בקבלה שהיה שרו של עשיו, רצה לעקרו ליעקב מן העולם הוא וזרעו ולא יכול לו, וציערו בנגיעת הירך, וכן זרע עשיו מצער לזרע יעקב, ולבסוף תהיה להם ישועה מהם, כמו שמצינו באב (=יעקב) שזרחה לו השמש לרפאותו ונושע מן הצער, כן יזרח לנו השמש של משיח וירפאנו מצערינו ויגאלנו אמן במהרה בימינו".

כלומר, המחבר מסביר שמצווה זו נועדה להזכיר לעם ישראל שגם אם הם יסבלו רבות בגלויות, עליהם להיות בטוחים שאויביהם לא יוכלו לכלותם. המצווה מהווה חיזוק לאמונה בכך שעם ישראל יעמוד איתן לאורך הדורות, ושבסופו של דבר יגיע גואל שיגאל אותם מהצרות ומהמצוקות.

המלאך שנאבק עם יעקב אבינו נתפס כשרו של עשיו, שהוא סמל לצאצאי עשיו ולעמים המייצגים את השעבוד והרדיפות שעם ישראל חווה בגלויות. המאבק ביניהם מסמל את המאבק הנצחי בין זרע יעקב לזרע עשיו: המלאך רצה לעקור את יעקב ואת זרעו מן העולם אך לא הצליח, מה שמבטא את חוסנו של עם ישראל כנגד אויביו. עם זאת, המלאך הצליח לפגוע בירכו של יעקב, דבר שמסמל את הצרות שעם ישראל סובל מידי זרע עשיו.

השמש שזרחה ליעקב בבוקר וריפאה את צערו מהמאבק מסמלת את גאולתם של ישראל בעתיד. "שמשו של משיח" מסמלת את הישועה המובטחת שתגיע, שתביא רפואה מכל הצרות והייסורים שעם ישראל חווה.

מצווה זו נושאת עמה מסר עמוק של תקווה וביטחון: הזיכרון של הצרות אינו רק לשם כאב או עצב, אלא לשם הבנה שהן חלק מהמסלול ההיסטורי של עם ישראל, שבסופו מובטחת גאולה. על אף הקשיים, שם ישראל וזרעו יעמדו לעד. המאבקים הם חלק מהתהליך, אך התוצאה תהיה ישועה.

גם היום, כאשר עם ישראל מתמודד עם אתגרים ומצוקות, הרעיון הזה יכול לשמש כמקור עידוד וכוח, להזכיר שכל כאב וייסורים הם חלק ממהלך גדול יותר שמוביל לתכלית שלמה. האמונה בכך שיש גאולה בסוף הדרך מאפשרת לעמוד באתגרים הנוכחיים מתוך חוסן פנימי.

לסיכום, הרעיון המרכזי שהמחבר מציג הוא שהמאבק בין יעקב למלאך הוא סמל למאבק הנצחי בין ישראל לעשיו, לגלות ולצרות שעוברים על העם היהודי. אך כמו שיעקב נושע לבסוף, כך מובטחת גם גאולת עם ישראל בעתיד. האמונה הזו, שמועצמת על ידי המצווה, נועדה לחזק את עם ישראל באמונתם ובצדקתם לאורך הדורות.