מהכלא בברזיל לחיבוק החטופים: סיפורה המטלטל של אושרית אלישע

בשבועות האחרונים נראית שוב ושוב דמותה של אושרית אלישע בכיכר החטופים. היא אמנם אינה בעלת קשר משפחתי עם אף אחד מהם, אך נקראת כדי לעודד ולתמוך, ובעיקר כדי לקיים אירועי הפרשת חלה. ברוב המקרים זה ביום הולדתו של אחד החטופים, או לאחר שמפורסם סרטון עם אות חיים ממנו, ומשפחתו רוצה להודות על כך ולהוסיף עוד מצוות ומעשים טובים.

אבל הקשר של אושרית לחטופים הינו עמוק יותר מכפי שאפשר לתאר. היא מכירה מהמקום האישי ביותר את התחושות שעוברות על האדם השבוי, היא גם יודעת מה זה לא לפגוש את המשפחה שלך, ומה עובר עליך כשאתה חש חרדת מוות פשוטו כמשמעו.

"במשך ארבע שנים בחיי הייתי אסירה בבית הכלא המבוצר ביותר בברזיל", היא מספרת. "כמובן שזה לא בר השוואה למה שעובר על החטופים בעזה, בשל הרבה מאוד סיבות. אבל אי אפשר להתעלם מכך שיש קווים דומים. אני מבינה את בני המשפחות יותר מכל אחד אחר, יודעת כמה שהן זקוקות לכל שביב של תקווה, לאמונה שיקיריהן עוד יחזרו וישובו לחייהם הקודמים".

ילדות של התמודדות

סיפורה של אושרית מתחיל לפני למעלה מ-30 שנה, כשהיא גדלה במשפחה שאותה היא מכנה 'מסורתית פלוס'. "אבא היה הולך מידי שבת לבית הכנסת, אך כשחזר צפינו כולנו בטלוויזיה ויצאנו למשחקי כדורגל. שמרנו בבית על כשרות, ואמא רצתה שנתלבש בצניעות, אך הגבולות היו מטושטשים ודי מבלבלים".

כשהייתה אושרית בת עשר היא נפגעה מאדם דתי, והדבר עורר אצלה שאלות מטרידות. "כילדה קטנה חשבתי לעצמי שאם כך הוא מתנהג אז חלילה כך היא דרכו של הקב"ה, וזה אומר שכל האנשים הדתיים הם כאלו. מאותו רגע שנאתי את הדת ואת הדתיים", היא מספרת. "בנוסף, חוויתי התמודדות קשה גם מבחינה פיזית שבאה לביטוי בתסמיני אנורקסיה, כי פשוט הפסקתי לאכול.

"עם סיום כיתה ו' עברתי בית ספר, ושם הכרתי בנות שלימדו אותי שאני יכולה לאכול ולאחר מכן להקיא. זה היה פתרון מצוין עבורי, וכך התחלתי לחוות תסמינים של בולימיה נורבוזה, עם התקפים ובולמוסים קשים. בגיל 16 התחלתי ממש להרגיש לא טוב, ואפילו ברחוב הייתי לפעמים מאבדת שיווי משקל ונופלת. אחרי כמה נפילות כאלו, שבאחת מהן פוניתי לבית החולים, התחילו ההורים להבין את המצב והחליטו לקחת אותי לטיפול".

אושרית עוצרת לרגע, ומציינת שהוריה, אנשים נפלאים, היו מסורים כלפיה לאורך כל הדרך. "בזכותם טופלתי בבית החולים ולאחר מכן המשכתי למרכז גמילה 'רטורנו' שהיה אז ממש בתחילת דרכו. הייתי ברטורנו במשך שלושה חודשים, ואחר כך מצבי התייצב והוריי ביקשו להחזיר אותי לבית הספר. כנראה שהצעד הזה היה מידי דרסטי עבורי, ומיד כשחזרתי ללימודים חוויתי שוב רגרסיה, הקאות ובעיות תזונה. כבר לא יכולתי לסבול את עצמי עוד, ובאחד הימים ברחתי מבית הספר ועברתי לגור בתל אביב. חייתי שם את החיים שלי, שכפי שניתן להבין לא היו טובים וורודים במיוחד".

"בת של אלוקים"

לתוך המצב הזה הגיעה ההצעה שנשמעה לאושרית מפתה ביותר: לטוס לטיול לברזיל, בו היא תידרש להעביר תיק עם חומרים מסוכנים לישראל. "הדברים לא נאמרו לי כבר מההתחלה באופן ברור", היא מבהירה, "והפיתויים של טיסה וכסף דיברו אליי מאוד. כך מצאתי את עצמי על המטוס, מטיילת עם חבר'ה ישראלים ומאוד נהנית.  גם בין היתר ביצעתי את המשימה שהוטלה עליי, וחגגתי את המחשבה שזכיתי בכל הטוב הזה ללא שום מאמץ".

אבל בדרך חזרה הביתה קרה הדבר שממנו אושרית אפילו לא הבינה שעליה לחשוש: שוטרים המתינו לה בשדה תעופה, זיהו אותה בקלות ומצאו בתיקה את החומרים האסורים. מאז כבר לא היה מה לעשות כדי להצילה מגזר הדין, והיא מצאה את עצמה במקום הקשה ביותר שאותו יכלה להעלות על הדעת: אחד מבתי הכלא המבוצרים ביותר בברזיל.

ארבע שנים העבירה אושרית בבית הכלא, כאשר במהלכן היא חוותה את החוויות הקשות ביותר, ואף נקלעה מספר פעמים למצב של סכנת חיים. "כבר בשבוע הראשון בו נכנסתי לכלא פרץ מרד אסירות", היא נזכרת. "בכלל לא הבנתי מה קורה, כי אני לא מדברת פורטוגזית, אבל ראיתי בלגן גדול, ולבסוף שוטרים שנכנסו עם אלות ורובים כדי להשליט סדר. זה נראה היה כמו מחזה בלהות. ברגע האחרון תפסה אותי אחת הבנות וסימנה לי להישכב מתחת לאחת המיטות. באותו זמן הפריט היחיד שהיה ברשותי ושהכנסתי איתי לכלא היה דף קטן עם שלושה פרקי תהילים שאמא נתנה לי לפני שטסתי. פתאום מצאתי את עצמי שולפת את הדף ופשוט קוראת את הפרקים פעם אחר פעם. כשהייתי תחת המיטה צפו במוחי זיכרונות נוספים מהמשפחה שלי – נזכרתי באמא שקוראת איתי קריאת שמע, וקראתי שוב ושוב שמע ישראל, בבכי וברעד, כשאני יודעת שייתכן שאלו הרגעים האחרונים שלי.

"מיד לאחר מכן הרגשתי משהו מוזר, כאילו שמישהו מחבק ועוטף אותי. כשהשוטרים נכנסו לחדר יצאתי והם שאלו אותי משהו שלא הבנתי. אחת הבנות הסבירה להם שאני מישראל ולא מדברת את השפה, ואז הם פשוט עזבו את המקום והלכו.

"באותו רגע התקבצו סביבי כל הבנות, הן נישקו לי את הידיים וחיבקו אותי, כשהן אומרות לי: 'הכל בזכותך'. אחת מהן הסבירה לי שהיא כבר אחת עשרה שנים בכלא ולא היה אף פעם מצב בו לא נפגעו אסירות בכאלו מקרים. היא חזרה ואמרה לי: 'את בת של אלוקים', ומאז גם הבנות האחרות כינו אותי כך: 'בת של אלוקים'".

תמיד להאמין

אושרית משתפת בסיפור מרגש נוסף מהכלא: "זה היה בימים של ערב ראש השנה, כשגיליתי שאני חייבת לאחת הנשים שסחרו בכלא סכום של מאה דולר. לא היה לי מושג איך להשיג אותו, וכשהיא הגיעה אליי לתא היא קירבה אליי את הסכין קרוב לצוואר ואמרה לי: 'יש לך שעתיים להחזיר לי את החוב'. הצעתי לה כתחליף את המכשיר הסלולארי שלי, אך היא התעקשה שהיא רוצה כסף.

"לא היה לי מה לעשות, התקשרתי בבכי הביתה, אבל ההורים שלי לא יכלו לעזור לי, וגם אנשי הקהילה שיצרתי איתם קשר – השיבו לי תשובה זהה. הזמן היה כה קצר, ולא היה ניתן לארגן כסף. המחשבות התחילו לעלות לי לראש, והן היו קשות כל כך. לא רציתי למות בצורה מבישה וכואבת כל כך. לא רציתי שזה יהיה הסוף שלי. התחלתי לבכות, פתחתי את ספר התהילים והתחלתי לקרוא, כשאני רועדת מפחד ומבקשת מהקב"ה שיציל ואתי מהמוות הנורא הזה.

"קראתי את פרק צ"א: 'יושב בסתר עליון... אלוקי אבטח בו...' לקראת סיום הפרק הרגשתי רעד מכיוון קצה המיטה. היה זה הסלולארי שצלצל. על הקו שמעתי קול של בחורה שהציגה את עצמה כאמא של חברה שלמדה איתי ביסודי, היא נמצאת בשליחות בברזיל, ורוצה לדעת אם לפני ראש השנה חסר לי משהו לחג. 'מה את צריכה?' היא שאלה אותי, והייתי בהלם.  לא האמנתי למה שאני שומעת והגרון נחנק מדמעות. 'מה אני צריכה? אני צריכה מאה דולר', אמרתי. היא נדהמה: 'זה הכל? את לא צריכה שאקנה לך דברים ושאבוא לבקר אותך?' 'זה כל מה שאני צריכה', אמרתי. היא השיבה שהיא נמצאת ברחוב על יד בנק, ושאלה אם להכניס לי לחשבון. מיד מסרתי לה את מספר החשבון של אותה סוחרת, ובתוך כמה דקות היא התקשרה ונתנה לי את מספר הקבלה. הודיתי לה, אבל נראה לי שעד היום היא לא קלטה שהצילה לי בכך את החיים. אני מקווה שהסיפור הזה יגיע אליה כיום, כדי שהיא תדע שהייתה שליחה אמיתית של הקב"ה להצילני ממוות".

השהות בבית הסוהר המשיכה להיות מסוכנת, ולא פעם עברה במוחה של אושרית המחשבה שכאן, במקום הזה, היא עומדת לסיים את חייה. "אבל יחד עם זאת, דווקא במקום הנוראי הזה, חוויתי  גם את ההתרוממות הגדולה ביותר והקרבה לבורא עולם", היא מספרת. "כי בזכות הקהילה היהודית של סאו פאולו שליוותה אותי כל הזמן, זכיתי לחגוג את החגים כהלכתם, כשבכל חג יש שליחים טובים אחרים שדואגים לי – מעבירים לי מצות בפסח, מחזור לימים הנוראים וסידור. עברתי תהליך של התחזקות משמעותית מאוד באותם ימים".

את זוכרת את יום השחרור מהכלא?

"בוודאי שאני זוכרת, אבל הוא לא היה שמח ומרגש כפי שניתן לשער. זה לא שהשתחררתי וחזרתי בבת אחת לחיים שהיו לי, שכן המצב הנפשי שלי היה קשה מאוד. באותם ימים היה לי פחד גדול מאוד מכל דבר, לא הייתי מסוגלת לפגוש אנשים, ובמשך חודש וחצי טיפלו בי הקהילה היהודית ועורך הדין שליווה אותי. הם הוציאו אותי בהדרגה לאירועים, ניסו לעזור לי ולתווך ביני לבין החיים שמחוץ לבית הכלא.

"לאחר מכן שבתי לארץ וחזרתי לגור אצל ההורים, אך חוותי תחושה קשה מאוד של דיכאון. הדבר היחיד שהתאפשר לי באותם ימים היה לכתוב, ובאמת לקחתי יומן ופשוט תיעדתי בו פרטים רבים מכל מה שעברתי. במקביל גם עשיתי עבודה אישית פנימית עם עצמי, כשאני מנסה להחדיר לתוכי כמה שיותר מחשבות חיוביות, וממש מכינה לעצמי תוכנית טיפולית. כך צעד אחר צעד טיפלתי בעצמי, התקרבתי מאוד ליהדות וחזרתי בהדרגה לחיים יציבים, בריאים ושמחים".

כיום אושרית נשואה, אמא לארבעה ילדים, ועוסקת בקוסמטיקה וכן גם בנטורופתיה וברוקחות טבעית, כשלצד כל אלו היא מייעצת לנערות ובנות, מלווה אותן במצבים לא פשוטים ואף מעודדת משפחות של חטופים. "אני מרגישה שליחות גדולה לעזור ולעודד את כל מי שאפשר", היא מסבירה.

לא קשה לך לחזור לכל אותם רגעי התמודדות קשים, אחרי שאת בעצמך יצאת מהם?

"זה קשה יותר מכפי שאפשר לדמיין, אבל ברור לי ששם בדיוק נמצאת השליחות שלי. אני פוגשת לא פעם בנות ומשוחחת איתן, שומעת סיפורים קשים ביותר, אך לא נבהלת. אני לגמרי מאמינה שהן יכולות להיחלץ מכל מצב, וזהו בדיוק המסר שאני מעבירה להן לאורך כל הדרך – אסור לנו להתייאש, תמיד יש תקווה, וגם  מתוך הקושי העמוק ביותר יכולה לצמוח ישועה".