חוק לישראל - פרשת כי תשא, יום שני

תורה

(יז) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(יח) וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם: וְתַעְבֵּד כִּיוֹרָא דִנְחָשָׁא וּבְסִיסֵהּ נְחָשָׁא לְקִדוּשׁ וְתִתֵּן יָתֵהּ בֵּין מַשְׁכַּן זִמְנָא וּבֵין מַדְבְּחָא וְתִתֵּן תַּמָן מַיָא:
(יט) וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם: וִיקַדְשׁוּן אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי מִנֵהּ יָת יְדֵיהוֹן וְיָת רַגְלֵיהוֹן:
(כ) בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַיהוָה: בְּמֵיעַלְהוֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא יְקַדְשׁוּן מַיָא וְלָא יְמוּתוּן אוֹ בְמִקְרָבְהוֹן לְמַדְבְּחָא לְשַׁמָשָׁא לְאַסָקָא קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ:

נביאים מלכים א פרק יח

(כו) וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה: וּנְסִיבוּ יָת תּוֹרָא דְּיָהַב לְהוֹן וַעֲבָדוּ וְקָרוּ בְּשׁוּם בַּעֲלָא מִצַפְרָא וְעַד עִדָּן טִיהֲרָא לְמֵימָר בַּעֲלָא עֲנֵינָא וְלֵית קָל וְלֵית דְּעָנֵי וְאֶשְׁתַּטּוּ עַל אֲגוֹרָא דַּעֲבַד:
(כז) וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ: וַהֲוָה בְּעִדָּן טִיהֲרָא וְחַיִּיךְ בְּהוֹן אֵלִיָּהוּ וַאֲמַר קָרוּ בְּקוֹל רָב אֲרֵי אַתּוּן אֲמָרִין דַּחֲלָא הוּא דִּילְמָא שׁוּעֵי לֵיהּ אוֹ אִשְׁתַּדָּפָא אִשְׁתְּדִיף אוֹ אוֹרֵחַ הֲוָת לֵיהּ אוֹ דִּילְמָא דָּמוּךְ הוּא וְיִתְעָר:
(כח) וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם: וְקָרוּ בְּקוֹל רָב וְאִתְחַמָּמוּ כְּנִמּוּסֵיהוֹן בִּסְיָפִין וּבְרוֹמָחִין עַד דְּאִשְׁתַּפִּיךְ דָּמָא עֲלֵיהוֹן:
(כט) וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב: וַהֲוָה כְּמֵעִיבָר טִיהֲרָא וְאִשְׁתַּטִּיאוּ עַד לְמֵיסָק מִנְחָתָא וְלֵית קָל וְלֵית דְּעָנֵי וְלֵית דְּמָצִית:

כתובים משלי פרק יט

(ב) גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא: מַן דְּלָא יָדִיעַ נַפְשֵׁיהּ לָא שַׁפִּיר לֵיהּ וּדְקָלִיל בְּרִגְלוֹי לְבִישְׁתָּא חָטְיָא הוּא:
(ג) אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל יְהוָה יִזְעַף לִבּוֹ: שַׁטְיוּתָא דְבַר נָשָׁא מְטַלְטְלָא אָרְחָתֵיהּ וְעַל אֱלָהָא מִתְרְעֵם לִבֵּיהּ:
(ד) הוֹן יֹסִיף רֵעִים רַבִּים וְדָל מֵרֵעהוּ יִפָּרֵד: מַזָלָא מוֹסִיף חַבְרֵי סַגִיאֵי וּמִסְכְּנָא פָרֵישׁ חַבְרֵיהּ מִנֵיהּ:
(ה) עֵד שְׁקָרִים לֹא יִנָּקֶה וְיָפִיחַ כְּזָבִים לֹא יִמָּלֵט: סָהֲדָא דְשִׁקְרָא לָא נִזְדְּכֵי וּדְמַוְעֵי כַדְבוּתָא לָא נִתְמְלֵט:

משנה שבת פרק כא

א. נוֹטֵל אָדָם אֶת בְּנוֹ וְהָאֶבֶן בְּיָדוֹ, וְכַלְכָּלָה וְהָאֶבֶן בְּתוֹכָהּ. וּמְטַלְטְלִין תְּרוּמָה טְמֵאָה עִם הַטְּהוֹרָה וְעִם הַחֻלִּין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מַעֲלִין אֶת הַמְדֻמָּע בְּאֶחָד וּמֵאָה:

ברטנורה  (א) נוטל אדם את בנו. בחצר: והאבן בידו. ולא אמרינן דמטלטל לאבן: כלכלה. סל: והאבן בתוכה. והוא שיהיו פירות בסל, שאם אין בו פירות נעשה בסיס לדבר האסור ואסור לטלטלו. וצריך נמי שיהיו בתוכו פירות שאם ישליכם בארץ ימאסו, כגון תותים וענבים וכיוצא בהם, אבל אם היו בו פירות כגון אגוזים ושקדים, מנער את הפירות והן נופלים. ופירות הנמאסים נמי כגון תותים וענבים אם אפשר לסלקם לצדי הכלכלה ולנער האבן לבדה ולהשליכה, אסור לטלטלה עם האבן. ומתניתין איירי כגון שנפחת מצדי הכלכלה או שוליה והאבן דופן לה שאי אפשר להשתמש בכלכלה בלא האבן: תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין. אגב הטהורה ואגב החולין, אבל טמאה באנפי נפשה לאו בת טלטול היא: אף מעלין את המדומע באחד ומאה. סאה של תרומה שנפלה במאה סאים של חולין, מותר להעלות לסאה של תרומה מהן בשבת ויהיו כולן חולין ומותרים לזרים, ולא אמרינן מתקן הוא, דתרומה שנפלה בחולין חשבינן לה כאילו מונחת לבדה ואינה מעורבת, וכשעולה באחד ומאה התרומה עצמה שנפלה עולה, הילכך לאו מתקן הוא. ואין הלכה כרבי יהודה:

ב. הָאֶבֶן שֶׁעַל פִּי הֶחָבִית, מַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְהִיא נוֹפֶלֶת. הָיְתָה בֵין הֶחָבִיּוֹת, מַגְבִּיהָהּ וּמַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְהִיא נוֹפֶלֶת. מָעוֹת שֶׁעַל הַכַּר, נוֹעֵר אֶת הַכַּר וְהֵן נוֹפְלוֹת. הָיְתָה עָלָיו לִשְׁלֶשֶׁת, מְקַנְּחָהּ בִּסְמַרְטוּט. הָיְתָה שֶׁל עוֹר, נוֹתְנִין עָלֶיהָ מַיִם עַד שֶׁתִּכְלֶה:

ברטנורה  (ב) מטה על צדה. מטה החבית על צדה אם צריך לטול מן היין והאבן נופלת, ולא יטול אותה בידים: היתה בין החביות. ומתירא שלא תפול האבן על החביות ותשברם, מגביה לחבית כולה ומסלקה מבין החביות ושם מטה אותה על צדה: נוער את הכר והן נופלות. כשהוא צריך לכר ואינו צריך למקום הכר. אבל אם צריך למקומו, מגביה הכר עם המעות שעליו. ולא אמרן אלא כששכח המעות על הכר מערב שבת, אבל הניחן שם במתכוין נעשה הכר בסיס לדבר האסור ואסור לטלטלו ולא לנער המעות שעליו: לשלשת. דבר של טנוף כגון רוק או רעי או צואה: מקנחה בסמרטוט. ולא יתן עליה מים, דסתם כר של בגד הוא ובגד שרייתו במים זהו כבוסו: היתה על כר של עור. דלאו בר כבוס הוא: נותן עליה מים עד שתכלה. ותלך הלשלשת. אבל כבוס ממש לא, דהואיל וסתם כרים וכסתות רכים נינהו שייך בהו כבוס בעורות רכים. ומיהו שרייתן לא זהו כבוסן:

ג. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מַגְבִּיהִין מִן הַשֻּׁלְחָן עֲצָמוֹת וּקְלִפִּין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נוֹטֵל אֶת הַטַּבְלָה כֻלָּהּ וּמְנַעֲרָהּ. מַעֲבִירִין מִלִּפְנֵי הַשֻּׁלְחָן פֵּרוּרִין פָּחוֹת מִכַּזַּיִת וְשֵׂעָר שֶׁל אֲפוּנִין וְשֵׂעָר שֶׁל עֲדָשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכַל בְּהֵמָה. סְפוֹג, אִם יֶשׁ לוֹ עוֹר בֵּית אֲחִיזָה, מְקַנְּחִין בּוֹ, וְאִם לָאו, אֵין מְקַנְּחִין בּוֹ. (וַחֲכָמִים אוֹמְרִים) בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, נִטָּל בַּשַּׁבָּת, וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה:

ברטנורה  (ג) בית שמאי אומרים מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין. בגמרא קאמר שאין אנו סומכין על משנתנו כמות שהיא שנויה, אלא מוחלפת השיטה. שבית הלל אומרים מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין, ובית שמאי אומרים מסלק את הטבלא, שיש עליה תורת כלי, אבל לא יטלטל העצמות והקליפין בידים, דבית הלל כרבי שמעון ובית שמאי כרבי יהודה. ומיהו לא שרו בית הלל אלא בעצמות וקליפין דחזו למאכל בהמה אע''ג דלא חזו למאכל אדם, אבל אי לא חזו אף למאכל בהמה מודו בית הלל דאסורים לטלטל, דבכהאי גוונא אפילו רבי שמעון מודה: מעבירין מעל השלחן פרורין פחות מכזית. אפילו פחות מכזית, וטעמא כדמפרש בסמוך שהן ראויין למאכל בהמה: ושער של פולין. שרביטים שהקטנית גדל בהן: עור בית אחיזה. בית אחיזה של עור שיאחזנו בו: אין מקנחין בו. שכשאוחזו נסחט בין אצבעותיו, והוי פסיק רישיה ולא ימות, דמודה ביה רבי שמעון: בין כך ובין כך. בין יש לו בית אחיזה בין אין לו בית אחיזה: ניטל בשבת. כשהוא נגוב: ואינו מקבל טומאה. דאינו לא כלי עץ ולא בגד ולא שק ולא מתכת:

גמרא שבת דף קמ''ב ע''ב

מָעוֹת שֶׁעַל הַכָּר וכו'. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אַשֵּׁי אָמַר רַב לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּשׁוֹכֵחַ אֲבָל בְּמַנִּיחַ נַעֲשֶׂה בָּסִיס לְדָבָר הָאָסוּר. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ אֲבָל לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ מְטַלְטְלוֹ וְעוֹדָן עָלָיו. אָמַר רִבִּי אוֹשַׁעְיָא שָׁכַח אַרְנְקִי בֶּחָצֵר מַנִּיחַ עָלֶיהָ כִּכָּר אוֹ תִינוֹק וּמְטַלְטְלָהּ. אָמַר רִבִּי יִצְחָק שָׁכַח לְבֵינָה בֶּחָצֵר מַנִּיחַ עָלֶיהָ כִּכָּר אוֹ תִינוֹק וּמְטַלְטְלָהּ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה בַּר שִׁילָא אָמַר רִבִּי אַסֵּי פַּעַם אַחַת שָׁכְחוּ דִסְקַיָּא מְלֵיאָה מָעוֹת בִּסְרַטְיָא וּבָאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת רִבִּי יוֹחָנָן וְאָמַר לָהֶם הַנִּיחוּ עָלֶיהָ כִּכָּר אוֹ תִינוֹק וְטַלְטְלוּהָ. אָמַר מַר זוּטְרָא הִלְכְתָא כְּכָל הַנֵּי שְׁמַעְתְּתָא בְּשׁוֹכֵחַ. רַב אַשֵׁי אָמַר אֲפִלּוּ שָׁכַח נַמֵּי לֹא. וְלֹא אָמְרוּ כִּכָר אוֹ תִינוֹק אֶלָּא לְמֵת בִּלְבָד. אַבַּיֵי מָנַח כַּפָּא אֲכִיפֵי. רָבָא מָנַח סַכִּינָא אֲבַר יוֹנָה וּמְטַלְטְלָהּ. אָמַר רַב יוֹסֵף כַּמָּה חֲרִיפָא שְׁמַעְתְּתָא דְּדַרְדְּקֵי אִימוּר דְּאָמוּר רַבָּנָן בְּשׁוֹכֵחַ לְכַתְּחִלָּה מִי אָמוּר. אָמַר אַבַּיֵּי אִי לָאו דְאָדָם חָשׁוּב אֲנָא כַּפָּא אֲכִיפֵי לָמָה לִי הָא חָזוּ לְמִזְגָא עֲלַיְיהוּ אָמַר רָבָא אֲנָא אִי לָאו דְאָדָם חָשׁוּב אֲנָא סַכִּינָא אֲבַר יוֹנָה לָמָה לִי הָא חָזוּ לֵיהּ לְאוּמְצָא. טַעְמָא דְחָזֵי לְאוּמְצָא הָא לֹא חָזֵי לְאוּמְצָא לֹא לְמֵימְרָא דְרָבָא כְּרִבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיה וְהָאָמַר רָבָא לְשַׁמְעֵיהּ טְוֵי לִי בַּר אַוָּוזָא וּשָׁדֵי מֵיעֵיהּ לְשׁוּנְרָא. הָתָם כֵּיוָן דְּמִסְרַח דַעְתֵּיהּ עִילָוֵֹיהּ מֵאֶתְמוֹל. הָכִי נַמֵּי מִסְתַּבְרָא דְרָבָא כְּרִבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ. דְּדָרַשׁ רָבָא אִשָּׁה לֹא תִּכָּנֵס לְבֵית הָעֵצִים לִיטוֹל מֵהֶם אוּד. וְאוּד שֶׁנִּשְׁבַּר אָסוּר לְהַסִּיקוֹ בְּיוֹם טוֹב לְפִי שֶׁמַּסִּיקִין בְּכֵלִים וְאֵין מַסִּיקִין בְּשִׁבְרֵי כֵלִים. שְׁמַע מִינָהּ:

רש''י  לא שנו. דמנער: נעשה. הכר בסיס למעות ואף הכר אסור בטלטול: לא שנו. דמנערה ואינ' מטלטל' בעודו עליה: אלא שצריך לגופו. של כר לשכב עליו הלכך בניעור סגיא ושדי לי' באתרייהו: אבל צריך למקומו. של כר מטלטלה עם המעות למקום אחר: דסקיא מלאה מעות. גרסינן: בסרטיא. רשות הרבים: הניח עליה ככר או תינוק. דלישתרו לטלטלה אגבייהו תוך ארבע אמות וטלטלהו פחות פחות מארבע אמות במחיצ' של בני אדם כדאמר בעירובין: בשוכח. אבל במניח מדעת בערב שבת לא התירו לו לטלטל' ע''י ככר או תינוק: אלא למת. משום כבוד הבריות כשמוטל בחמה: אביי מנח כפא אכיפי. מניח תרווד על העמודים לטלטלן אגב תרווד: אבר יונה. חי (בלא) מליח: חריפא שמעתא דדרדקי. סבורים הם שהם חריפים: אימור דאמור רבנן. בארנקי ודיסקיא מניח עליה ככר או תינוק בשכח' ובמקום התורפה ומשום הפסד ממון: אמר אביי. אנא שפיר מטלטלנא כיפי ואפילו בלא תרווד: אי לאו דאדם חשוב אנא. ואנא מחמיר על עצמי שלא ילמדו ממני להקל באיסורין: כפא אכיפי ל''ל. בלאו כפא נמי שרי לטלטלינהו דהא חזו למזגא עלייהו: לאומצא לאוכלו חי בשבת שיש בני אדם שדעתן יפה ואוכלים בשר חי וקרו לה אומצא: הא לא חזי לאומצ' לא. ואע''ג דחזי לשונרא דאמרי' מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים: כר''י. במסכת ביצה: טוי לי בר אווזא. ביום טוב: ושדי מעיה לשונרא. אלמא מטלטל להו משום שונרא ואף ע''ג דהאידנא לא חזי לאדם דלאו אורח ארע' למיכלא ביום טוב ומיהו אתמול לאדם הוו קיימי: התם כיון דמסרח. מעיי' אי מצנע לי' עד אורתא מאתמול דעתי' עלייהו לשונרא ובין השמשות נמי מוכן לבהמה הוא: אוד. פורגו''ן דסתם עצי' להסק' ניתנו ולא לטלטל כלי: ואוד שנשבר. ביום טוב: בשברי כלים. שנשברו היום דהו''ל נולד: ש''מ. דכר''י ס''ל דאית ליה מוקצה:

זוהר תשא דף קפ''ח ע''ב

פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר (ישעיה מ''א) הֵן יֵבוֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ וְגוֹמֵר. זַמִּין קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד לְיִשְׂרָאֵל כָּל אִינוּן טָבָאן דְּקָאמַר עַל יְדֵי נְבִיאֵי קְשׁוֹט וְיִשְׂרָאֵל סַבְּלוּ עֲלֵיהוֹן כַּמָּה בִישִׁין בְּגָלוּתֵיהוֹן. וְאִלְמָלֵא כָל אִינוּן טָבָאן דְּקָא מְחַכָּאן וְחָמָאן כְּתִיבִין בְּאוֹרַיְיתָא לָא הֲווֹ יָכְלִין לְמֵיקָם וּלְמִסְבַּל גָלוּתָא אֲבָל אַזְלִין לְבֵי מִדְרָשׁוֹת פַּתְחִין סִפְרִין וְחָמָאן כָּל אִינוּן טָבָאן דְּקָא מְחַכָּן וְחָמָאן כְּתִיבִין בְּאוֹרַיְיתָא דְּאַבְטַח לוֹן קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלַיְיהוּ וּמִתְנַחֲמִין בְּגָלוּתְהוֹן. וּשְׁאַר עַמָּן מְחָרְפִין וּמְגַדְּפִין לוֹן וְאַמְרֵי אָן הוּא אֱלָהֲכוֹן אָן אִינוּן טָבָאן דְּאָתוּן אַמְרִין דִּזְמִינִין לְכוֹן וְכִי כָל עַמִּין דְּעַלְמָא יִכְסְפוּן מִנַּיְיכוּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (שם ס''ו) שִׁמְעוּ דְבַר יְיָ הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שׂוֹנְאֵיכֶם וְגוֹמֵר. מָאי הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ. אִינוּן דְּסַבְלוּ כַמָּה בִישִׁין כַּמָּה שְׁמוּעוֹת שַׁמְעֵי אִלֵּין עַל אִלֵּין אִלֵּין בָתָר אִלֵּין וְחָרִידוּ עֲלֵיהוֹן כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (ירמיה ל') כִּי וְגוֹמֵר קוֹל חֲרָדָה שָׁמָעְנוּ פַּחַד וְאֵין שָׁלוֹם וְגוֹמֵר. אִינוּן חֲרֵדִים תָּדִיר אֶל דְּבָרוֹ כַּד אִתְעֲבִיד דִּינָא. אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שׂוֹנְאֵיכֶם אִלֵּין אִינוּן אֲחוּכוֹן בְּנֵי עֵשָׂו. מְנַדֵּיכֶם כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (איכה ד') סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ. דְּלֵית עַמָּא דְּקָא מְבָזִין לוֹן בְאַנְפֵּי וּמְרַקְּקִין בְּאַנְפַּיְיהוּ לְיִשְׂרָאֵל כִּבְנֵי אֱדוֹם וְאַמְרֵי דְכֻלְּהוּ מִסְאֲבִין כַּנִּדָה וְדָא אִיהוּ מְנַדֵּיכֶם. לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יְיָ אֲנָן דְּאָמְרִין בְּנוֹי דְאֵל חַי. דִּי בַן יִתְיְיקַר שְׁמֵיהּ. אֲנָן שַׁלְטָנִין עַל עַלְמָא בְּגִין הַהוּא דְאִקְרֵי גָּדוֹל. (בראשית כ''ז) עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדוֹל. וּבִשְׁמָא דָא אִקְרֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּדוֹל (תהלים קמ''ה) גָּדוֹל יְיָ וּמְהֻלָּל מְאֹד. אֲנָן בְּנֵי הַגָּדוֹל וְאִיהוּ גָּדוֹל וַדָּאי לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יְיָ אֲבָל אָתוּן זְעִירִין מִכֹּלָּא יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן כְּתִיב אָן הוּא אֱלָהֲכוֹן אָן הוּא אִינוּן טָבָאן דְּיִכְסְפוּן כָּל עַמְּמַיָּא מֵחֶדְוָה דִילְכוֹן, מָאן יִתֵּן וְנִרְאֶה בְּשִׂמְחַתְכֶם כְּמָה דְאָתוּן אַמְרִין וְהֵם יֵבוֹשׁוּ (רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֵר וְהֵם יֵבוֹשׁוּ) כְּמָאן דְּתָלֵי קִלְלְתָא בְאַחֲרָא בְּגִין דְּאָתוּן אַמְרִין דִּכְדֵּין יְבוֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ וּבְגִין דָּא רוּחַ קוּדְשָׁא הֲוָה אָמַר מִלָּה הָכִי וְעַל דָּא הֵן יֵבוֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ. מָאי כָּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ דְּאִתְקָפוּ נְחִירֵהוֹן בְּרוּגְזָא עֲלָךְ בְּגָלוּתָא דָא. בְּהַהוּא זִמְנָא יֵבוֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ מִכָּל טָבִין דִּיֶּחֱמוּן לְהוֹן לְיִשְׂרָאֵל:

תרגום הזוהר
פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר, הֵן יֵבוֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כָּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ וְגוֹ'. עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת לְיִשְׂרָאֵל כָּל הַטּוֹב הַזֶּה שֶׁאָמַר עַל יְדֵי נְבִיאֵי הָאֱמֶת, וְיִשְׂרָאֵל סָבְלוּ עֲלֵיהֶם הַרְבֵּה רָע בַּגָּלוּת. וְלוּלֵא כָּל הַטּוֹב הַזֶּה שֶׁמְּחַכִּים וְרוֹאִים כָּתוּב בַּתּוֹרָה, לֹא הָיוּ יְכוֹלִים לַעֲמֹד וְלִסְבֹּל הַגָּלוּת. אֲבָל הוֹלְכִים לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת פּוֹתְחִים סְפָרִים וְרוֹאִים כָּל הַטּוֹב הַזֶּה הַמְּקוּוֶה, וְרוֹאִים כָּתוּב בַּתּוֹרָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִבְטִיחַ לָהֶם, וְהֵם מִתְנַחֲמִים בַּגָּלוּת. וּשְׁאָר הָעַמִּים מְחָרְפִים וּמְגַדְּפִים אוֹתָם, וְאָמַר אַיֵּה הוּא אֱלֹקֵיכֶם, אַיֵּה הוּא הַטּוֹב שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת לָכֶם, וְכִי כָּל עַמֵּי הָעוֹלָם יֵבֹשוּ מִכֶּם. זֶה שֶׁנֶאֱמַר שִׁמְעוּ דְּבַר ה' הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שׂוֹנְאֵיכֶם וְגוֹ'. מַהוּ הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ. אֵלּוּ הֵם שֶׁסָּבְלוּ הַרְבֵּה רָעוֹת, כַּמָּה שְׁמוּעוֹת רָעוֹת אֵלּוּ עַל אֵלּוּ וְאֵלּוּ אַחַר אֵלּוּ שָׁמְעוּ וְחָרְדוּ עֲלֵיהֶם. כְּדִכְתִיב כִּי וְגוֹ' קוֹל חֲרָדָה שָׁמַעְנוּ פַּחַד וְאֵין שָׁלוֹם וְגוֹ'. אֵלּוּ חֲרֵדִים תָּמִיד עַל דְּבָרוֹ כְּשֶׁיֵּשׁ דִּין. אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שׂוֹנְאֵיכֶם, אֵלּוּ הֵם אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו. מְנַדֵּיכֶם, כְּדִכְתִיב, סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ. שֶׁאֵין עָם, שֶׁיִּבְזוּ בִּפְנֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְיִרְקְּקוּ בִּפְנֵיהֶם, כִּבְנֵי אֱדוֹם. וְאוֹמְרִים עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁכֻּלָּם טְמֵאִים כַּנִּדָּה, וְזֶהוּ מְנַדֵּיכֶם. לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד ה', שֶׁאוֹמְרִים, אָנוּ בְּנֵי אֵל חָי, וּבָנוּ יִתְכַּבֵּד שְׁמוֹ, אָנוּ שׁוֹלְטִים עַל הָעוֹלָם, מִשּׁוּם אוֹתוֹ הַנִּקְרָא גָּדוֹל, שֶׁכָּתוּב, עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדוֹל. וּבְשֵׁם זֶה גָּדוֹל נִקְרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב, גָּדוֹל ה' וּמְהוּלָל מְאֹד. אָנוּ בְּנוֹ הַגָּדוֹל, וְהוּא גָּדוֹל, וַדַּאי עָלֵינוּ נֶאֱמַר, לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד ה'. וְאוֹמְרִים לְיִשְׂרָאֵל, אֲבָל אַתֶּם קְטַנִּים מִכֹּל, שֶׁכָּתוּב, יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן, אַיֵּה הוּא אֱלֹקֵיכֶם, אַיֵּה הוּא הַטּוֹב, שֶׁכָּל הָעַמִּים יֵבֹשוּ מִשִׂמְחָה שֶׁלָּכֶם, מִי יִתֵּן וְנִרְאֶה בְּשִׂמְחַתְכֶם כְּמוֹ שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים. וְהֵם יֵבוֹשׁוּ, הָיוּ צְרִיכִים לוֹמַר, וְאַתֶּם תֵּבוֹשׁוּ, אֶלָּא כְּמִי שֶׁתּוֹלֶה קִלְלָתוֹ בַּאֲחֵרִים, כִּי הֵם אָמְרוּ, שֶׁאָז יֵבֹשוּ וְיִכָּלְמוּ יִשְׂרָאֵל. אֶלָּא שֶׁאָמְרוּ וְהֵם יֵבוֹשׁוּ, כְּמִי שֶׁתּוֹלֶה קִלְלָתוֹ בַּאֲחֵרִים. וּמִשׁוּם זֶה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הָיָה אוֹמֵר מִלָּה זוֹ כָּךְ, אֲשֶׁר בֶּאֱמֶת הֵם יֵבֹשוּ, וְעַל זֶה, נֶאֱמַר, הֵן יֵבוֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כָּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ. מַהוּ כָּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ. הַיְנוּ שֶׁהִתְּקִיפוּ נְחִירֵי אַפָּם בְּכַעַס עָלֶיךְ, בַּגָּלוּת הַזֶּה. כִּי בַּזְּמָן הַהוּא, לְעָתִיד, יֵבוֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ מִכָּל הַטּוֹב שֶׁיִּרְאוּ בְּיִשְׂרָאֵל.

הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות ק''ש פרק ד'

א. נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים פְּטוּרִים מִקְּרִיאַת שְׁמַע. וּמְלַמְּדִין אֶת הַקְּטָנִים לִקְרוֹתָהּ בְּעוֹנָתָהּ וּמְבָרְכִין לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ כְּדֵי לְחַנְּכָן בְּמִצְוֹת. מִי שֶׁהָיָה לִבּוֹ טָרוּד וְנֶחְפָּז לִדְבַר מִצְוָה פָּטוּר מִכָּל הַמִּצְוֹת וּמִקְּרִיאַת שְׁמַע. לְפִיכָךְ חָתָן שֶׁנָּשָׂא בְּתוּלָה פָּטוּר מִקְרִיאַת שְׁמַע עַד שֶׁיָּבֹא עָלֶיהָ לְפִי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה שֶׁמָּא לֹא יִמְצָא בְּתוּלִים וְאִם שָׁהָה עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת וְלֹא בָּעַל חַיָּיב לִקְרוֹת מִמּוֹצָאֵי שַׁבָּת וְאֵילָךְ שֶׁהֲרֵי נִתְקַרְרָה דַעְתּוֹ וְלִבּוֹ גַס בָּה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָעַל: ב. אֲבָל הַנּוֹשֵׂא אֶת הַבְּעוּלָה אַף עַל פִּי שֶׁעוֹסֵק בְּמִצְוָה חַיָּיב לִקְרוֹת הוֹאִיל וְאֵין לוֹ דָבָר שֶׁמְּשַׁבֵּשׁ דַּעְתּוֹ וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מוסר
מספר שערי קדושה ח''ב שער ד'

הַקִּנְאָה הִיא גְרָמָא לָבֹא לִידֵי שִׂנְאָה וְגַם הִיא יוֹתֵר קָשָׁה כִּי מוֹרֵד עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָמָה הִשְׁפִּיעַ טוֹבָה לַחֲבֵירוֹ יוֹתֵר מִמֶּנּוּ. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. צֵא וּלְמַד כִּי כָּל הָרִאשׁוֹנִים לֹא נֶעֱנְשׁוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַקִּנְאָה כִּי הִנֵּה קַיִן הַמְדַבֵּר פֶּה אֶל פֶּה עִם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִטְרַד מִן הָעוֹלָם הוּא וְזַרְעֲיוֹתָיו עַל שֶׁקִּנֵּא לִתְאוּמָתוֹ שֶׁל הֶבֶל וְעַל יְדֵי כֵן עָבַר כָּל אוֹתָן הָעֲבֵירוֹת. וַעֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים לֹא גָלוּ לְמִצְרַיִם אֶלָּא בְּעָוֹן וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְסוֹף סוֹף נֶעֶנְשׁוּ בַּעֲשָׂרָה הֲרוּגֵי מַלְכוּת. וְיָרָבְעָם שֶׁכָּל חַכְמֵי דוֹרוֹ לְפָנָיו כְּעִשְׂבֵּי הַשָּׂדֶה נִטְרַד מִן הָעוֹלָם בְּקִנְאָתוֹ מִמַּלְכֵי בֵּית דָּוִד. גַּם שָׁאוּל בְּחִיר ה' כְּבֶן שָׁנָה שֶׁלֹּא טָעַם טַעַם חֵטְא וְלֹא הָיָה בְּמַלְכוּתוֹ שׁוּם דּוֹפִי כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. נִטְרַד מִמַּלְכוּתוֹ וְנֶהֱרַג הוּא וּשְׁלֹשֶת בָּנָיו וְנֶהֱרַג נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים וְגָלוּ יִשְׂרָאֵל בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וְנֶחֱרַב מִשְׁכַּן שִׁילֹה וְהַכֹּל עַל שֶׁקִּנֵּא לְדָוִד בְּעִנְיַן גָּלְיָת סָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ וְנָחָה עָלָיו רוּחַ עִוְעִים. ה' יַצִילֵנוּ מִכָּל מִדּוֹת רָעוֹת וִיזַכֵּנוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ תָּדִיר כֵּן יְהִי רָצוֹן: