הרמב"ן על פרשת וישלח: דבר תורה קצר ומרתק לשולחן השבת

תחושת הודיה על החסדים שהקב"ה מרעיף על האדם היא יסוד מרכזי בעבודת ה'. פרשנים ומפרשים מדורות שונים מבארים כי החסדים האלוקיים אינם רק עילה להודיה, אלא גם בסיס להתבוננות עמוקה ולמידת ענוה.

בפרשת השבוע, פרשת וישלח, נאמר:

"קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת". (ל"ב, י"א)

רש"י מבאר שיעקב אבינו חשש שיתמעטו זכויותיו: "נתמעטו זכויותיי ע"י החסדים והאמת שעשית עימי, לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להימסר ביד עשיו".

הרמב"ן חולק ומבאר שהכוונה היא: איני כדאי. קטון אנוכי כלפי ריבוי החסד, וכלשונו: "אבל קטונתי, לומר כי קטון הוא מהיותו ראוי לכל החסדים שעשה עימו".

הרב הדר מרגולין בספרו "למרגלות הרמב"ן" מבאר שנראה שאין כאן הבדל רק בפרשנות, אלא יש כאן בעצם שתי גישות שונות, מהי תחושתו של יהודי לנוכח כל הטובות שעושה עימו ה'.

חשוב ביותר הוא להתבונן בחסדי ה'. המסילת ישרים (פרק ח') מעמיד את ההתבוננות הזו כיסוד לחיזוק הזריזות בקיום המצוות: "מה שיוכל להגביר ההתעוררות הזה הוא ההסתכלות ברוב הטובות שהקדוש ברוך הוא עושה עם האדם בכל עת ובכל שעה, והנפלאות הגדולות שעושה עמו מעת הלידה עד היום האחרון. כי כל מה שירבה להסתכל ולהתבונן בדברים אלה, הנה ירבה להכיר לעצמו חובה אל הקל המיטיב לו, ויהיו אלה אמצעים שלא יתעצל ויתרפה מעבודתו, כי הרי הואיל ואינו יכול ודאי לגמול לו טובתו יתברך, לפחות יודה לשמו ויקיים מצוותיו, והנה אין לך אדם באיזה מצב שיימצא, אם עני ואם עשיר, אם בריא ואם חולה, שלא יראה נפלאות וטובות רבות במצבו".

המסילת ישרים מבאר כיצד הכרה בטובותיו של הקב"ה משפיעה על המעשים העתידיים. האם התחושה היא: "נתמעטו זכויותיי בעקבות כל החסד" (כרש"י)? או שמא התחושה היא: "קיבלתי יותר מאשר אני ראוי לקבל" (כהרמב"ן)?

בגמרא בסוטה: "אמר רב, תלמיד חכם צריך שיהא בו (גאווה) אחד משמונה שבשמינית". מה הכוונה?

הגר"א בקול אליהו מבאר, שזה אינו מספר כלל, אלא הכוונה היא לפרשה השמינית (וישלח), לפסוק השמיני שבו ("קטונתי מכל החסדים"). כה דבריו: "כי יעקב אבינו ע"ה אמר קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך, ותלה החסד והאמת שקיבל מהשם יתברך על נפשו".

לסיכום, תחושת ההודיה אינה רק ביטוי רגשי, אלא אמצעי מעשי לחיזוק עבודת ה', כי ההתבוננות בחסדי ה' מעוררת את האדם לזריזות במצוות מתוך הכרת הטוב והכרת החובה. התבוננות בחסדי ה' מעוררת את האדם לעבוד את ה' בשמחה ובהודיה. כך מתחזק הקשר בין האדם לבוראו, ומתעלה עבודת ה' מתוך ענווה ומתוך אמונה עמוקה.