"ציירתי שתי ידיים וחיילים ישראלים, איך יכולתי לשער להיכן זה יוביל?"

"הציור שלך עשה לי רעד בלב, הוא חייב לעבור לדורות הבאים", את המשפט הזה שמע האמן יחיאל אופנר מפיו של האוצר הראשי במוזיאון תל אביב, והרגיש כי פיו נפער בתדהמה. אמנם תחביב הציור אינו דבר חדש אצלו, אלא מלווה אותו כבר קרוב ליובל שנים, אך מכאן ועד להעבירו לדורות הבאים?

גם כשאנו משוחחים איתו כיום הוא נשמע נבוך ונפעם. נכון שלצד היותו מורה בחינוך המיוחד, הוא תמיד עסק בנגינה ובציור,  במגוון כלים, טכניקות ודרכים. רוב ציוריו נאיביים וצבעוניים, עוסקים בדמויות מהעולם החסידי ומהעיירה של פעם. אך דבר לא הכין אותו לדרמה שעומדת להתחולל בעקבות ציור תמים שהוא צייר ממש בהיסח הדעת.

לצייר ולבכות

סיפורו של אופנר מתחיל בשמחת תורה תשפ"ד. "התארחתי עם משפחתי אצל גיסי באשקלון", הוא מספר. "ובשעה שש וחצי בבוקר, כשפרצה המתקפה, נפגע הבניין בו שהינו מפגיעה ישירה, הכל הזדעזע ודלת הממ"ד שלנו נפרצה, אך ברוך השם לא קרה שום נזק.

"בתוך כל הכאוס הזה קיבלתי טלפון מהמפקד שלי שהזעיק אותי לבוא לשטח, שכן אני משויך ליחידה העוסקת בזיהוי חללים של צה"ל. אז עוד לא ידעו את תמונת המצב המלאה, והוא הודיע שיש אירוע עם 'עשרות הרוגים' ושעליי להתייצב בבסיס בדרום. באותם רגעים אפילו לא הבנתי כמה שאני מסתכן, כאשר השארתי את אשתי והילדים ויצאתי לאזור העוטף.

"אחרי נסיעה לא ארוכה הגעתי לבסיס, והסתבר שנכונה לנו פעילות נרחבת ביותר, לא רק באותו יום נוראי, אלא גם בימים שבאו אחריו. זה לא סתם שמפקד היחידה שלנו קיבל אות מופת על העבודה שעשינו, שכן היינו אחראים על איתור של הרבה מאוד גופות בשטח, שלא היה סיכוי למצאן לאחר מכן. זכינו לסגור מעגלים, ובזכות הפעילות שלנו אנשים יודעים מה עלה בגורל יקיריהם, וגם הביאו אותם לקבורה – מה שלא היה מובן מאליו בכאלו מצבים".

אחד המקומות שבהם פעלה יחידתו של אופנר היה קיבוץ כיסופים, בו התרחשו דרמות קשות ביותר ו-12 מחברי הקיבוץ נרצחו. אחד הבתים שאליהם נכנס אופנר בקיבוץ היה בית משפחת זק, בו נרצחו ההורים איתי ואתי עם בנם שגיא בן ה-14. כשאופנר סיים לבצע שם את העבודה הנדרשת, הוא יצא החוצה, ומבלי משים צייר על הקיר המפויח באמצעות אצבעו.

"זה היה ציור שנמשך 2-3 דקות", הוא מספר, "ציירתי שם את המראות הראשונים שעלו לי לראש – הטבעתי שתי כפות ידיים על הקיר כמו ילד שצועק 'הצילו!' כשלצידו שני חיילים עם רובים שמגינים עליו".

למה ציירת דווקא את הציור הזה?

"אני באמת לא יודע. אולי ציירתי את מה שרציתי שיהיה – שהחיילים שלנו יגוננו על הילד ויצילו אותו, למרות שזה לא קרה. אולי פשוט ציירתי את החלום שלי. אפילו לא חתמתי את שמי, כי לא הרגשתי שאני משאיר גרפיטי מקצועי או משהו מיוחד. זה היה סתם ציור שעשיתי מהלב".

את ההמשך הוא לא היה יכול אפילו לשער. "אחרי כמה חודשים קיבלתי טלפון ממכון 'יד בן צבי', שם ביקשו לברר אם ידוע לי משהו על הציור הזה. השבתי שאני זה שציירתי אותו, ואז הם הודיעו לי: 'החלטנו לשמר את הקיר לצורך תיעוד, ואנו עובדים על המשימה הזו כבר כמה חודשים'".

למה הכוונה?

"גם אני לא הבנתי כלום. אבל המשיכו והסבירו לי את הבלתי יאומן: הקיר עומד להיעקר ממקומו, לעבור שימור ולהפוך למוצג מוזיאוני. כחלק מכך הגיעו למקום המשמר הראשי של מוזיאון תל אביב לאומנות ועוד אנשי מקצוע ומהנדסים שבאו לייעץ כיצד לחלץ משם את הקיר מבלי שהמבנה כולו ייהרס, וכמובן איך לשנע משם את הקיר. ככל שהתארכה השיחה הבנתי מהם שהמשימה לא פשוטה, מכיוון שמדובר בציור שנעשה על גבי פיח, ואין בארץ ניסיון בשימור מסוג זה. זה הוביל לכך שהתייעצו עם מוזיאונים ברחבי העולם וגם ניסו טסטים על הקיר הסמוך, כדי לבדוק איך החומר מגיב לשימור. רק לאחר מכן ניתן היה לבצע את תהליך השימור בפועל". 

הוכחה ניצחת לדורות

לפני מספר חודשים הוזמן אופנר לקחת חלק בטקס העברת הקיר ממקומו בקיבוץ אל המוזיאון. "הגעתי יחד עם אשתי", מספר אופנר, "ולמרות שהכנו את עצמנו לכך שייתכן שמצפה לנו משהו גדול, לא דמיינו עד כמה. פגשנו שם את אח של הנרצחת והוא סיפר לי שהוא הגיע לדירה אחרי תקופה כדי לראות מה נשאר, ולתדהמתו ראה את הציור שעצר לו את הנשימה ופשוט זעזע אותו, והוא היה בין אלו שהמליצו על הקיר הזה לשימור.

"אחר כך הגיע הרגע הגדול בו הביאו את המנוף שהרים את הקיר, וכולם היו בהתרגשות עצומה – לראות שהקיר לא קורס ולא ניזוק. הקיר הועבר בזהירות רבה למוזיאון תל אביב והבנתי שהוא עומד להפוך להיות 'חפץ מורשת ישראלי' שיוצג עם סיפורו לדורות הבאים. אגב, המשמרים הכתירו זאת כ'מבצע הכי מורכב שנעשה בתהליך שימור טבח ה-7 באוקטובר בעוטף עזה'.

"באופן אישי", אומר אופנר, "מרגש אותי לחשוב שהציור הזה עתיד ללוות את עם ישראל, וכפי שאמר לי המשמר הראשי במוזיאון שהוא גם ארכיאולוג: 'בעתיד יהיו כאלו שיכחישו שהיה טבח 7 באוקטובר ויתווכחו על כך, ותפקידנו יהיה לספק להם ראיות מוצקות, כמו הקיר הזה למשל".

סגירת מעגל בירושלים

אמנם הקיר מקיבוץ כיסופים ישומר, אך בנוסף לו ישנם ציורים רבים שעשה אופנר על קירות בתים בקיבוצי העוטף, שלא עברו כל שימור, אך נותרו חקוקים עמוק בליבו, עם כל המשמעות הקשה שהם נושאים איתם.

"בדיוק חודש לפני פרוץ המלחמה ביקרתי באושוויץ", הוא מספר, "ראיתי שם את תאי הגזים שעד היום נראה בהם הפיח – במקומות שבהם שרפו יהודים, ופתאום מצאתי את עצמי כאן בארץ שלי בסיטואציה דומה. זה היה בלתי נשלט והרגשתי שאני חייב לצייר וליצור".

כאמור, את יתר הציורים האחרים לא שימרו, אך בימים האחרונים ניתנה לו הזדמנות חדשה לתעד אותם. הפעם במסגרת תערוכה ייחודית שמתקיימת בגלריית המקלט, רחוב יהודה המכבי בירושלים. התערוכה מוקדשת ליצירותיו של אופנר באופן כללי, אך כחלק ממנה הוא התבקש לצייר על קיר באורך שישה מטרים את אותו ציור שביצע בקיבוץ כיסופים. "אני מרגיש שיש בכך סגירת מעגל", הוא אומר בהתרגשות, "כי אנשים באים לבקר כאן, שומעים את הסיפור ומקבלים כוח – דבר שכל כך חשוב לכולנו, ובפרט בימים אלו".