אסד לא גר כאן יותר: טור אישי לסיכום שבוע דרמטי

1.

לעיתים נדמה שההיסטוריה מחבבת אירוניה. בשאר אסד, שבמסלול חיים סביר יותר היה מנהל לא יותר מאשר מרפאת עיניים פרטית בדמשק (או, במקרה היותר טוב, בלונדון), מצא עצמו לפני כשלושה עשורים נזרק למרכז הבמה המדינית והפוליטית של סוריה. אביו, הנשיא הסורי הקודם חאפז אסד, ייעד את בנו הבכור באסל לרשת את כסאו. אלא שבאסל נהרג בתאונת דרכים, ובשאר – שהיה לקראת סיום ההתמחות ברפואת עיניים בבריטניה – נקרא בדחיפות לדמשק. הוא עבר הליך הכשרה מזורז, ובשנת 2000, לאחר מותו של אביו, מונה לנשיא סוריה. מינויו אושר במשאל עם ברוב של למעלה מ-97 אחוזים. הדיקטטורה הסורית במיטבה.

במערב תלו בתחילה תקוות רבות ביורש הצעיר של חאפז אסד, וראו בו מנהיג צעיר בעל פוטנציאל לחולל שינוי בסוריה ולהצעיד אותה לעידן חדש. גם בתוך סוריה היו שקיוו (בתמימות) לרפורמות משמעותיות שיקלו את עול הדיכוי הכבד של המשטר, אך האביב של דמשק היה קצר והסתיים עבורם במפח נפש. למרות דמותו הגמלונית ומבטו המבויש, בשאר התגלה כממשיך דרכו של אביו וכטובח המונים לא פחות ממנו. לא רק שהוא שימר את זרוע הברזל האימתנית של המשטר, אלא הוסיף לה נדבכים של זוועה. כפי שתושבי סוריה למדו על בשרם במהלך מלחמת האזרחים, שטלטלה את המדינה בעשור הקודם.

המחאות הפנימיות החלו בתחילת 2011, במהלך "האביב הערבי" ששטף את מדינות ערב. הן הפכו עד מהרה להתקוממות עממית. בשאר לא בחל באמצעים כדי לנסות לייצב את שלטון המיעוט העלווי, כולל הפצצות מהאוויר ושימוש בנשק כימי. המלחמה העקובה מדם גבתה את חייהם של מאות אלפים, ומיליונים נוספים הפכו לפליטים.

התחזיות שרווחו, כבר בתחילת המלחמה ולאורך שנותיה, על נפילתו של בשאר התגלו שוב ושוב כמוקדמות מדי (אהוד ברק, זוכרים?). אסד אכזב את מספידיו. בניגוד לכל הסיכויים, הוא הצליח איכשהוא לשמור על כסאו, בעזרת גלגלי ההצלה ה'אדיבים' של איראן ורוסיה. אלא שהסיוע הרוסי והאיראני הפך ללפיתת חנק. זו לא אפשרה לאסד מרווח תמרון, הפכה אותו לבובה, וברגע האמת המכריע השאירה אותו בודד מול הצונאמי של המורדים.

חאפז אסד נודע כמי ש'ייבש' מנהיגים על הכורסה שלצידו במשך שעות ארוכות, במטרה להתיש אותם וכך לגזור קופונים מדיניים. הבן ירש אומנם את האכזריות של אביו, אבל לא את התחכום הפוליטי שלו. הקריסה הסופית של משטרו הייתה מהירה, והפרשנים (כרגיל במקומותינו) הוכו בתדהמה מהקצב. במבט לאחור, הישרדותו של בשאר במשך קרוב לעשור וחצי מאז פרוץ מלחמת האזרחים הייתה לא יותר מאשר הנשמה מלאכותית.

2.

ראש הממשלה בנימין נתניהו התייצב השבוע בבית המשפט לתחילת מתן עדותו. השופטים גילו גמישות מסוימת, כשאפשרו לו לקבל הודעות דחופות מיועציו ואף לצאת להפסקות לצרכים ביטחוניים. ועדיין, ניתוק זו הגדרה עדינה להחלטתם שלא להיענות לבקשת פרקליטי נתניהו לדחות את עדותו. גם הבקשה לצמצם את היקף הדיונים לא נענתה, והפרקליטות קיבלה את מבוקשה - לקיים שלושה ימי עדות בשבוע.

וכך, בעוד אזרחי ישראל עוקבים בדריכות אחרי הדיווחים על הבליץ של צה"ל להשמדת יכולותיו האסטרטגיות של צבא סוריה, ובעוד נציגי מערכת הביטחון מנהלים שיחות קריטיות בקהיר לקידום עסקת חטופים – בית המשפט עסק בשמפניות ובסיקור תקשורתי "חיובי". מחזה הזוי, על גבול הפרודיה, שגרם להרמת גבות גם מחוץ לישראל.

הדווקנות של המערכת המשפטית מאפיינת לא אחת את גישתה בתיקי נתניהו. היועמ"ש לשעבר, אביחי מנדלבליט, רץ ב-2020 להגיש לבית המשפט את כתב האישום נגד נתניהו בדיוק בעת בה שהה בוושינגטון, לרגל הצגת תוכנית המאה של הנשיא טראמפ. צעד שנעשה שעות ספורות בלבד לאחר שראש הממשלה הודיע כי הוא מוותר על חסינותו. דווקנות זו באה לידי ביטוי גם בהתעקשותה של התובעת יהודית תירוש לכנות את נתניהו, העומד מולה על דוכן העדים, "נאשם מספר 1".

אי אפשר שלא לתהות האם ההתעקשות של התביעה להושיב את נתניהו על דוכן העדים דווקא בעיתוי הנוכחי, כשישראל ניצבת בפני אתגרים כבדים, נועדה להוכיח שהוא אינו יכול למלא את תפקידו כראש ממשלה. בג"ץ דחה בשבוע שעבר עתירה שביקשה להוציא את נתניהו לנבצרות זמנית במהלך עדותו. היועמש"ית גלי בהרב-מיארה, בהודעתה לבית המשפט, הביעה את התנגדותה לעתירה. עם זאת, הלשון המשפטית העמומה בה נקטה השאירה את שוט הנבצרות מרחף באוויר. אם מישהו במערכת המשפטית חושב שמהלך יזום להוצאתו של נתניהו לנבצרות יעבור בשקט – שיחשוב שוב היטב. רבים בדעת הקהל עלולים לראות בכך חציית קו אדום אחד יותר מדי, וגם להגביר את התהייה (שאינה חדשה): מי כאן באמת הוא "נאשם מספר 1"?

3.

ערב לפני תחילת עדותו ערך נתניהו מסיבת עיתונאים, שמה שייזכר ממנה הוא ההתנצחות הקולנית של כתבים איתו בשידור חי. התקשורת הישראלית איבדה מזמן את הזכות להציג את עצמה כ"כלב השמירה" של הדמוקרטיה, אולם הפעם נדמה שנשבר (שוב) שיא ביחסים העכורים שבין העיתונאים לראש הממשלה.

נתניהו היה זה שפתח בעימות, כשבתשובה לשאלות של שניים מהכתבים מתח עליהם ביקורת אישית נוקבת והאשים אותם בהפצת כזבים. צעד מתנגח אך לגיטימי, שכנראה תוכנן על ידו מראש. אלא שהכתבים סירבו לשחק על פי כללי המשחק המקובלים, והגיבו בקטיעת דבריו בגסות צעקנית.

לא יזיק לתקשורת קורטוב של מודעות עצמית והבנה שהיא לא מרכז האירוע. לא נדיר לראות מראיינים באולפנים בישראל, שקוטעים את בני שיחם ולא מאפשרים להם להשלים את תשובתם, לפעמים אפילו לא להתחיל אותה. אף אחד לא מצפה מהעיתונאים להתנהג בשלווה סטואית מוחלטת, אולם נדרשת מהם התייחסות מכובדת למרואיינים. אפשר להיות עיתונאי ביקורתי, אולם לעשות זאת תוך שמירה על נימוס בסיסי – לא רק כלפי נתניהו. כלפי כל אדם.