השוד הגדול בירושלים: מה עלה בגורל אוצרות קברי המלכים?

חנוכה תרכ"ד, 1863. קבוצת יהודים מבני ירושלים, בליווי שוטר טורקי, מגיחים משער שכם, וצועדים צפונה בגשם השוטף, אל אתר "קבור א-סלאטין", שם חופר הארכיאולוג הצרפתי פליסיאן דה סוסי. כפי השמועה, דה סוסי חפר בקברי מלכי בית דוד, שדד את אוצרותיהם, והחמור מכל: חילל את הקברים שנחו בשלווה אלפי שנים, ובתוכניתו להעמיס את ארונות הקבורה ואת העצמות הקדושות על חמורים, כדי לקחתם לארצו.

בעיתון "המגיד" מתאר בהמשך הרב יוסף ריבלין: "לנגד עינינו יוציאו עצמות גדולי ישראל מקבריהם אשר שכבו לארץ יותר מאלפיים שנים, אוי לעיניים שכך רואות... וגם ארון אחד שלם הוציאו שלם... וכשלושים איש נסבו על הארון לגול את הכיסוי אבן מעליו... ובתוך הארון ראו עצמות שוכבות... בוז וחרפות" (המגיד, ו' בטבת תרכ"ד, 1863). דה סוסי חפר במקום באישור השלטונות הטורקיים, ואנשי ירושלים פנו אל השר מונטיפיורי כדי שישפיע עליהם לאסור עליו לחלל קברי קדמונים. הצו הגיע, אבל באיחור...

המשלחת גילתה באתר רק שרידי כלים וחרסים שבורים. משלחתו של דה סוסי הסתלקה יום קודם לכן עם חשיכה, מבלי לגלות לאף אדם. הם העמיסו את כל השלל על חמורים, ויצאו לכיוון נמל יפו. השוטר הטורקי רכב לכיוון יפו, אבל כשהגיע לפנות ערב אל הנמל, נאמר לו כי הספינה הצרפתית עם השלל יצאה מוקדם בבוקר... הארונות מוצגים עד היום במוזיאון הלובר הצרפתי.

אתר "קבור א-סלאטין", קברי הסולטן, היה מוכר לאנשי ירושלים מאז ומעולם. בעבר נקרא "קבר כלבא שבוע". הם היו מתאספים שם לפעמים, אבל מעולם לא חשבו להיכנס אל תוך אחוזת הקבר, וודאי שלא לבזוז אותה. בשנת 1738 ביקר במקום הכומר והצייר האירי ריצ'ארד פוקוק, וצייר את  הכניסה המרשימה: שער אבן מגולף בגובה 3 מטרים. הציור נפוץ באירופה, והביא התעניינות, ובהמשך גם את החפירה של דה סוסי והבאות אחריה.

מיד אחרי השוד שביצע דה סוסי, הגיע למקום החוקר האנגלי טריסטראם. הוא התרשם עמוקות מגודלו ומעוצמתו של האתר. הוא תיאר את התחכום שבכניסה למערה: לוח האבן הנפתח הוסווה בצורה טובה כל כך, עד שהרומאים, הביזנטים ואפילו הערבים, חובבי האוצרות, לא הצליחו למצוא את הכניסה. מעבר לזה, מאחורי הדלת הסתתרה דלת נוספת, שנפתחת רק מבחוץ. שודד שיכנס למערה – ישמע נקישה, הדלת תינעל בעדו, והוא יישאר לכוד לנצח מאחורי קירות אבן בעובי עשרות מטרים. גודל המתחם התת קרקעי: כ-35 מטר על כ-30 מטר, עומקו הממוצע כ-8 מטר. בחישוב מקורב הוצאו מהאתר כ-25,000 טון סלע! כולם בחציבה ידנית של פטיש ואיזמל. אל המתחם מוביל גרם מדרגות שרוחבו 9 מטרים, ובצדו תעלות המזרימות מי גשמים למערכות אגירת מים, שייתכן ששימשה גם כמקווה טהרה.

בעקבות השוד שבוצע על ידי דה סוסי, חששו היהודים מחפירות נוספות כאלו, ואישה עשירה מצרפת, בשם ברטה ברטנארד, רכשה את מתחם הקבר כדי למנוע פגיעה בו. בשטר הקניין נכתב כך: "אני החתומה מטה ברטה ברטהראנד מעידה ומודה... כי בקנותי את השדה ואת המערה שבה הנקראת "קברות המלכים בירושלים" אך מטרה אחת לי בקנין הזה והיא: לנצור לעולמי עד את המזכרת הקדומה והנכבדה הזאת. אני מתייחסת... למשפחת בני ישראל. המזכרת הזאת של אבות אבותינו חפצה אני לשמור".

אחרי מותה, התקשו יורשיה לפקח על האתר, וחשבו לנכון להעביר אותו לממשלת צרפת, שהיתה לה קונסוליה בארץ, למתנה עולמית, בתנאי שישמרו על קדושת המקום וינציחו את שמות התורמים. בשנת 1898 ביקר במקום הקיסר וילהלם השני, והצטלם שם צילום היסטורי מפורסם.

אך מי באמת קבור באתר? כלבא שבוע? או מלכי בית דוד? דה סוסי מצא על אחד הארונות את הכתובת "צדן מלכתא", וחשב שהכוונה לצדקיהו המלך. אמנם כיום לא סבורים כך. מלכי בית דוד נקברו בעיר דוד. המקום הזה, הרחוק מהעיר העתיקה, הוא כנראה קבורת מלכי בית חדייב, שנקראו גם מלכי צידון, והקבורה בארון זה היא ככל הנראה הילני המלכה, אשר, כפי שמתאר יוסף בן מתתיהו, מונבז המלך, בְּנה, הקים לה אחוזת קבר מפוארת, "שלושה סטדיונים" מצפון לירושלים, מה שמתאים למיקום של "קובור א-סולטן", קבר הסולטנית הילני, מלכת חדייב הרחוקה, שהתגיירה ועלתה לירושלים עם בנה מונבז, ובעשירותם הרבה פרנסו את עניי ירושלים, תרמו לבית המקדש תרומות מיוחדות המוזכרות במשנה – ביניהן התקן מיוחד לכיור בו נטהרו הכהנים, היתה בקשרים טובים עם גדולי התנאים וזכתה לשם עולם לא יכרת.

אם תרצו לבקר באתר כיום, יש לתאם עם השגרירות הצרפתית.