ההצעה שזעזעה: כך התרבות ההלניסטית כבשה את העולם

האימפריה ההלניסטית היתה שונה מהאימפריות שקדמו לה, מבחינת היחס לחכמה ולתרבות. עד ימי אלכסנדר מוקדון, כאשר אומה כבשה אומה אחרת, הכובש לא התעניין באמונותיו של הנכבש, בדעותיו או במעשיו. הוא דרש רק ציות, וממי שבחר להשאיר בחיים – דרש גם מסים. אלכסנדר שינה זאת. כתלמיד של פילוסוף, הוא התעניין באמונות של האומות הזרות, וגם עניין אותם בתרבות שלו. הוא הציע להם מיזוג תרבויות. ממשיכי דרכו של אלכסנדר המשיכו את אותו קו.

עבור כל העמים, הכיבוש ההלניסטי היה חידוש מרענן. הכובש לא בא להשמיד או לשנות את הנכבש, להיפך, הוא הציע לו דברים שלא הכיר, תרבות הגוף, אימוני ספורט שונים, מיתוסים ודעות יווניים ועוד סמלי תרבות רבים, שנתפסו כמרחיבים את הדעת ואת האפשרויות. אלכסנדר האזין ל"נביאות" במצרים, התחבר עם סמלי תרבות פרסיים, ובכל ארץ שכבש הקים עיר בשם אלכסנדריה, שתזכיר אותו ואת פעלו, ותפיץ את התרבות שהוא נשא. בכל ארצות האימפריה ההלניסטית היו ערים שכונו "ערי פוליס", שהיו חלק מממלכת יוון, ותושביה היו בעלי זכויות אזרח כפי המקובל ביוון.

המלך ההלניסטי הראשון של מצרים, תלמי הראשון, הזמין לארצו סופרים, משוררים, ציירים, מלומדים והוגי דעות, והעמיד לרשותם תקציב גבוה, וכן מוסדות ומתקנים כגון ספריה, גן בוטני ואף מצפה כוכבים. הספרייה הגדולה באלכסנדריה הכילה בהמשך למעלה ממיליון ספרים. היא קלטה נכסי תרבות מכל האומות, ובהמשך אף תורת ישראל תורגמה עבור הספרייה הזו.

העולם הקדום כולו הזדעזע. כל האמונות והמנהגים שנחשבו יציבים אלפי שנים, עמדו פתאום לדיון ולביקורת. אנשים ברחבי העולם השוו בין תרבויות וחילקו ציונים, ואף הציעו שינויים. בערי הפוליס היווניות ברחבי האימפריה הוקמו בתי ספר לגיל 7-14, שבהם למדו מוזיקה, אומנויות, ספורט והיאבקות. בגיל 14 יכלו להיכנס לגימנסיון, שבו למדו גם רטוריקה, מתמטיקה ואסטרונומיה, ובו קיבלו גם אימונים צבאיים. התבנית הזו היא התבנית הקיימת עד ימינו בתרבות המערבית, גיל בית הספר, ואחריו חטיבת הביניים. יוונים היו נפוצים בכל הארצות, ובני האוכלוסייה המקומית התחתנו איתם והתערבו בהם. הם לא היו כובשים מרושעים, אלא מפיצי תרבות. היוונים גם למדו את התרבות המקומית, ושילבו אותה בבתי הספר.

השפה היוונית היתה שפת השלטון, וכל מי שרצה להתקדם בחברה היה צריך לדעת יוונית. בבתי הספר למדו את המיתוס היווני של הומרוס, ושילבו רעיונות יווניים ברעיונות מקומיים. כך, למשל, בעיר הפיניקית (כנענית) רשף, שנבנתה לכבוד האליל רשף, הגיעו למסקנה מלומדי העיר כי האליל רשף הוא האליל אפולו היווני, ושינו את שם העיר לאפולוניה. בתי האלילים המקומיים נבנו בסגנון מעורב עם הסגנון היווני. מלומדים מארצות הכיבוש היווני ביצעו גם הם מחקרים מדעיים בעקבות חכמי יוון, והתחילו לכתוב היסטוריה של ארצותיהם. כך מנתון, כהן מצרי מלומד ביוונית, כתב את ההיסטוריה של מצרים ביוונית, ובירוסוס, כהן בבלי מלומד, כתב את ההיסטוריה של בבל.

המושג "התייוונות" היה קיים עוד לפני ימי אלכסנדר מוקדון, אבל היה בשימוש כלפי ערים באזור יוון, שהחליטו להפוך לחלק מהתרבות היוונית, לדבר בשפה היוונית ולהשתמש באוצרות החכמה היווניים. כבר במאה החמישי לפני הספירה מתאר ההיסטוריון היווני תוקידידס את המלחמה הגדולה בין אתונה לספרטה, שתי ערים יווניות, כאשר בשלב מסוים אנשי העיר ארגוס החליטו להתייוון (בלשונו: לבצע הלניזציה). אמנם אחרי ימי אלכסנדר, כאשר התפשטה האימפריה, נעשתה ההתייוונות תופעה רווחת. ערים גדולות נעשו "פוליס" יוונית, והתחננו לשליטי האימפריה לקבל זכויות אזרח, לפעמים על סמך דקדוקי לשון במיתוס היווני, ש"הנה גם העיר שלנו מוזכרת כמקום שכף רגלו של אליאוס הגדול דרכה בו בעבר".

בעוד כל העולם משתנה, ארץ ישראל נשארה מחוץ לתמונה. אלכסנדר מוקדון הגיע מצפון בשנת 332 לפני הספירה, אחרי חצי שנה של מלחמה עצומה לכיבוש צור, שבמהלכה החריב את צור היבשתית ובנה מחורבותיה גשר אל האי צור. הוא עבר דרך ארץ ישראל. שמעון הצדיק יצא לקראתו, ופגש אותו באנטיפטרוס, מקורות הירקון של זמננו. כיוון שהירקון באותו הזמן היה נהר אדיר (כיום רוב מימיו נשאבים), הצבא לא יכול היה לחצות אותו. החלק המערבי של ארץ ישראל היה מחולק לשתי מדינות שלא היה ביניהן אמצעי תחבורה, מצפון לירקון ומדרום לירקון. שיירות היו עוברות רק לפני מוצא הירקון, ממזרח לאנטיפטרוס. אלכסנדר מוקדון חנן את שמעון הצדיק ואת ארץ ישראל כולה, ללא ירית חץ אחת, ומשם המשיך  למצור אכזרי על עזה, ובהמשך – לכיבוש מצרים.

כך המשיך המצב שנים רבות.

לקריאת הפרקים הקודמים, היכנסו לכאן >>