פרשת וישלח: לא לשקוע במקום אחד. להיות גשר

שורות אלו נכתבות בעודי מתגורר בעיר קובנה שבליטא. הנכסים והזכויות שהיו בבעלות היהודים שחיו בליטא ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה כללו רכוש פרטי ורכוש קהילתי. מרבית הנכסים הוחרמו על ידי השלטון הנאצי ושותפיו. לאחר מלחמת העולם השנייה, נבזז חלק מהרכוש על ידי תושבים מקומיים, נכסים הולאמו או מומשו על ידי השלטונות, וכספים נותרו ללא דורש בבנקים ובחברות ביטוח בלי שנעשה ניסיון כלשהו לאיתור יורשים.

מידי פעם מגיעים לליטא דור שני או שלישי ליהודים שגרו בקובנה לפני השואה, בניסיון לפדות ולהשיב אליהם נכסים ובתים שהיו שייכים לאבותיהם טרם המלחמה. זו סוגיה משפטית ודיפלומטית מורכבת מכל ההיבטים.

בפרשתנו, פרשת וישלח, ישנה התייחסות מעניינת לנושא זה. יעקב אבינו עושה את דרכו חזרה מחרן לארץ ישראל. את הצד השני – מארץ ישראל לחרן, הוא עשה רק עם מקלו - ״כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה״ (בראשית ל"ב, י"א), וכעת, כשהוא חוזר, ברכת השם גרמה לו לשוב עם משפחה ענפה ורכוש רב שהוא צבר בעודו מתגורר בחרן.

בדרכו לארץ ישראל, הוצרך יעקב לחצות את הנחל – "וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ" (ל"ב, כ"ד). יעקב העביר את רכושו אל העבר השני של הנחל. רש״י על פסוק זה כותב בשם המדרש: "ויעבר את אשר לו - הבהמה והמטלטלין, עשה עצמו כגשר, נוטל מכאן ומניח כאן". מה משמעות העניין? מה המדרש בא ללמדנו בכך שיעקב עשה עצמו כגשר כדי להעביר את רכושו?

ספר "משנה שכיר" כותב רעיון נפלא. איך יעקב הצליח להעביר את רכושו לארץ ישראל? על ידי ש"עשה עצמו כגשר". נראה את דבריו: "יעקב תמיד עשה עצמו כגשר, דלגשר יש שתי רגלים, רגל אחת משפת נהר זה ורגל שנייה מהשפה השנייה. וכן יעקב אבינו, תמיד עמד ברגל אחת בשפת עבר הנהר שהייתה ארץ ישראל, וברגלו השנייה עמד בצד שעמד עשיו אחיו. וזה גרם לו שהעביר כל רכושו לארץ ישראל, והצילו שלא יפול בידי עשיו. ומעולם לא עמד יעקב אבינו בצד שעמד בו עשיו בשני רגליו, אלא בחד כרעא (ברגל אחת) היה עומד בעבר השני שהיא ארץ ישראל, ובכרעא השנייה (ברגל השנייה) היה עומד באוויר ארץ טמאה, על כן עלה בידו ליטול מכאן ולהניח כאן. אבל אם היה עומד תמיד בשתי רגליו בארצו של עשיו, אז לא היה עולה בידו להציל את ממונו ורכושו שלא יפלו בידי עשיו. וזה מודיענו המדרש ורש"י במה שכתבו 'עשה עצמו כגשר', רצונם לומר, כל ימיו היה כגשר, אשר ברגלו האחת עמד בארץ ישראל וראשו וליבו היו שם להעביר ממונו לשם, וכן גם עלה בידו.

"כן אנחנו בניו, אלמלא היינו עומדים בראשינו ובליבנו פה בארצות הגולה, עד ששכחנו לגמרי מארצנו הקדושה, אז לא היה ממונינו נופל בידי עשיו. אוי נא לנו על ממון ישראל שבארצות אירופה שנפל בידי עשיו. כמה היינו יכולים לפדות ולבנות אדמתנו הקדושה בממון זה. וכל זה נגרם לנו יען שעמדנו בשתי רגלינו בארצות הגולה ובטחנו מאוד על ישיבתנו בגלות והסחנו דעתנו מארצנו ונחלתנו. ולא עשינו כמו שעשה יעקב שלא עמד בגולה אלא רק ברגל אחת וברגלו השנייה עמד בארץ הקדושה והיו עיניו ולבו שם, על כן לא שלטו זרים בממונו. אבל אנחנו לא עשינו כן, על כן הגענו למה שהגענו וזה היה בעכרינו".

אלה הם דבריו היפים של ה"משנה שכיר".

ניתן אולי להוסיף על דבריו, שהמונח "עשה עצמו כגשר" נכון לא רק ביחס לממונו של יעקב, אלא גם ביחס לכל העולם הרוחני שלו. יעקב אבינו חוזר לארץ ישראל ולבית אבותיו אחרי שנים ארוכות של גלות, וברוך השם הוא חוזר עם משפחה שלמה שממנה נבנה עם ישראל. ״וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם״ (ל"ג, י"ח). איך יעקב אבינו הצליח להקים משפחה לתפארת בנכר? איך יעקב אבינו הצליח לשמור על הזהות היהודית של משפחתו, כשהוא בסביבה עוינת?

התשובה, "עשה עצמו כגשר". אף פעם לא קרה ששתי רגליו עמדו בחרן. יעקב אף פעם לא השתקע בחרן. כל רגע הוא הזכיר לעצמו ולילדיו מי הם, מה תפקידם בחיים, מה האמת, ושכל השהות שלהם בחרן היא רק "גשר" ומעבר לארץ ישראל. הגוף בחרן, אבל הנשמה בארץ ישראל.

בפרשה הקודמת מופיע חלומו המפורסם של יעקב, על סולם שמחבר בין שמים וארץ. יתכן והחלום הזה מהווה גם סמל לפעולתו של יעקב כ"גשר" בין העולם החומרי והרוחני. גם אם ה"סולם" מוצב ארצה, ראשו תמיד מגיע השמיימה.

"לעשות עצמו כגשר" זהו כלל חשוב לחיים באופן כללי. כל אדם באשר הוא צריך להיות בכל רגע נתון באופן כזה שלפחות רגל אחת נטועה בצד של הקדושה, בקדוש ברוך הוא, והרגל השנייה נמצאת באופן זמני במקום שונה, כשהמטרה היא לשוב חזרה לארץ מבטחים, וכך ניתן להצליח בגשמיות וברוחניות.