פרשת וישלח: מה החשיבות של המפגש עם האחר ועם העצמי?

א. "וישלח יעקב מלאכים לפניו, אל עשו אחיו, ארצה שעיר, שדה אדום. ויצו אותם לאמור, כה תאמרון לאדוני לעשו: כה אמר עבדך יעקב – עם לבן גרתי ואחר עד עתה. ויהי לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה, ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך. וישובו המלאכים אל יעקב לאמור: באנו אל אחיך אל עשו וגם הולך לקראתך וארבע-מאות איש עמו". מפגש הפסגה המשפחתי בפרשת וישלח – פגישתם של האחים יעקב ועשו לאחר נתק וניכור של שנים רבות, מתואר במדרשים השונים כהתנגשות אפוקליפטית בין שני איתנים, בין שני מייצגים של מערכות ערכים מנוגדות. במרוצת השנים, נכנסו בנעליו של עשו דמויות ומלכויות שנתפסו כרשעות. אזכור השמות עשו או אדום, מהווה במדרשי חז"ל סמל וסטראוטיפ של רוע, כמו גם גלות ארוכה ומייסרת, שהחלה בחורבן בית המקדש השני, ובמידה מסוימת טרם הגיעה לסיומה. לצד הפרשנות הלאומית והגיאו-פוליטית, נבקש לעיין במתרחש מהפן האישי-קיומי. מה ניתן ללמוד ממפגשיו של יעקב המתוארים בפרשה, ומדרכי ההתמודדות שלו עמהם.

ב. "אם תאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן", היא מאמרותיו המפורסמות והמעודדות של רבי נחמן מברסלב. כזכור, בסיום הפרשה הקודמת, יעקב יוצא עם משפחתו מבית לבן, ופניו חזרה הביתה. במקביל למסע הרגלי, ישנו גם מסע רוחני ותיקון. חלק מכך מתבטא בידיעתו של יעקב כי עליו להתמודד עם העבר, עם מה שנותר מאחור לפני למעלה מעשרים שנה – עת ברח מפני אחיו עשו, לאחר גניבת הבכורה. לכן הוא שולח שליחים ודורונות "אל עשו אחיו, ארצה שעיר, שדה אדום". אך מדוע לא די היה לכתוב "אל עשו"? האם המלאכים ששלח יעקב, אשר רש"י כותב שהיו "מלאכים ממש", צריכים נ.צ. מדויק וריבוי פרטים על מנת להגיע אל עשו? אלא שהפירוט נועד לא רק לטובת תיאור היעד הגיאוגרפי והנמען כמו שהוא נועד להצביע על כוונת הלב של המוען והשינוי שחל בגישתו. יעקב לא מבקש להצטדק ולהסתתר מאחורי סינר אמו או לנסות להיות צודק בהיתלות בטיעונים תיאולוגיים. כעת הוא מכיר בפגיעה בעשו. הוא התבגר, וכפי שנראה, הוא גם מתבגר ומתגבר תוך כדי הפרשה. פניו לשלום ולבקשת סליחה. לכן הוא שולח מלאכים לעשו, ובכנות – "למצוא חן בעיניך", וכדברי רש"י: "שאני שלם עמך ומבקש את אהבתך". השל"ה הקדוש – רבי ישעיה הלוי הורביץ מבאר כי: "יעקב רצה לפייס על הכל". הוא מבקש סליחה ורומז על מעשה "הידיים ידי עשו" – ולכן מדגיש "ארצה שעיר". הוא מבקש מחילה גם על מעשה הנזיד "האדום אדום הזה" – ולכן מוסיף ומציין "שדה אדום".

ג. כמו אסטרטג טוב וכחלק מההכנה למפגש עם הבלתי-צפוי, יעקב מכין מספר תוכניות מגירה – דרכי פעולה שונות ביחס למספר סיטואציות אפשריות. כפי שכותב רש"י: "התקין עצמו לשלושה דברים: לדורון, לתפילה, ולמלחמה". לעניין זה מדגיש הרבי מלובאוויטש כי: "כל אחד משלושת העניינים הוא תנועה הופכית מזולתו: דורון הוא תנועה של קירוב וחסד, מלחמה היא תנועה של ריחוק וגבורה, ושניהם – בין בני אדם, ואילו תפילה היא בקשת רחמים מלמעלה". כבקשת סליחה מכין יעקב מנחה ודורון מכובדים ושולח אותם אל אחיו, במקביל חוצה את מחנהו ומתכונן לקרב, ובנוסף הוא מתפלל. במילים שהפכו בלחן של הזמר והיוצר יונתן רזאל לשיר ידוע ואהוב, מביע יעקב את חששותיו: "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת, אשר עשית את עבדך, כי במקלי עברתי את הירדן הזה, ועתה הייתי לשני מחנות. הצילני נא מיד אחי עשו". אם כן, כל האופציות על השולחן, כולם ערוכים לקראת הבאות, ויחד עם זאת, המתח והלחץ עולים לקראת הפגישה המדוברת. אך עוד בטרם המפגש, ולאחר כל ההכנות והעברת המשפחה והמקנה במעבר יבוק, יעקב נותר לבדו. כפי שנבקש לטעון – הוא נותר להיאבק עם עצמו ועם מחשבותיו המלוות אותו כבר שנים.

ד. "רק בפנותי אל הזולת אני נוכח בפני עצמי", כתב הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס, בספרו "כוליות ואינסוף". לוינס, אשר היה עד לזוועת השואה, ביסס לאחר מלחמת העולם השנייה, פילוסופיה המעניקה ראשוניות, לא לאונטולוגיה, לבירור אבן הבוחן להבנת המציאות או אידאות ערטילאיות, אלא למה שהיה נדרש באותה עת יותר מכל – לאתיקה ולקדושת הפנים של האחר. לדידו, הפנים של האחר מביעות באופן העמוק ביותר את הציווי "לא תרצח". לכן, "להתחיל מהפנים כמו מראשית שמתוכה כל מובן מופיע... פירושו לטעון כי ההוויה נקבעת ביחסים בין בני האדם". בהקשר האישי, לוינס סבור כי ניתן להגיע אל העצמי רק דרך האחר: "הסובייקטיביות כקבלת פני הזולת". האדם מכונן את עצמו במבטו של האחר. בין השאר, מבקש לוינס בספרו לעבור מפילוסופיה אגואיסטית ואתאיסטית הנטועה בתוך עצמה, אל פילוסופיה חברתית המדגישה את חשיבות האנושיות, האמפתיה ואת אי האפשרות להכיל את הזולת, אשר אינו ניתן לצמצום או לאובייקטיביזציה. וכדבריו: "הזולת אינו נחווה על ידינו כמה שיש לגבור עליו, להכילו, לשלוט בו, אלא כמשהו אחר, שאינו תלוי בנו". בהקשר בקשת הסליחה של יעקב במסגרת התבגרותו, ניתן לקרוא את דבריו של לוינס: "להיות אני ולא רק התגלמות של תבונה, פירושו המדויק להיות מסוגל לראות את הפגיעה של הפגוע, או את הפנים". בשפה מורכבת, מלאת מושגים עמוסים וטעוני משמעות – המאפיינים את משנתו וכתיבתו הצפופה, טוען לוינס, כי מתוך המפגש עם האחר ניתן להגיע גם אל המפגש עם האינסוף.

ה. "גם אם לא אאבד את הראייה, כל יום אהיה עיוורת יותר ויותר, כי לא יהיה מי שיראה אותי", כך אמרה אשת הרופא – כאשר כולם מסביבה מאבדים את הראייה, בספר המכונן והמטלטל – "על העיוורון", של הסופר וזוכה פרס נובל לספרות – ז'וזה סאראמאגו. יעקב, גם אם הוא מתיירא מפני המפגש עם עשו, הוא בהחלט משתוקק אליו. מעבר לבקשת הסליחה, הוא שואף להיות המושא של מבטו. הוא מחפש את ההכרה של אחיו הבכור – את השתקפותו בעיניו. רצון זה תואם את המושג "זולת-עצמי" של הפסיכואנליטיקאי ממוצא יהודי – היינץ קוהוט, המתאר את הצורך האנושי במבטו של הזולת, בתוקף, במובן ובאמפתיה שהוא נותן לאדם ובעיקר לילד המתבגר שהוא מתבונן בו. המבט של הזולת מאפשר את בניית העצמי וביסוסו – הוא מאשר אותו ונותן לו ערך. עשו, אשר היה הבן האהוב על יצחק, הבכור, איש הציד והשדה, על פניו חלוק על ערכיו ודרכו של יעקב, ועדיין, משמש עבורו כמבוגר משמעותי מהגרעין המשפחתי. במובן הפסיכולוגי, במושגיו של קוהוט, הוא משמש דמות מעצימה ואידאלית. על מנת להפוך למבוגר משמעותי בפני עצמו ולמנהיג, יעקב זקוק לסגירת המעגל הזו עם אחיו. אך עד כמה שהמבט של הזולת חשוב להתפתחות הילד, ועם כל החשיבות לצרכיו הפסיכולוגיים של יעקב כאחיו הצעיר של עשו, עדיין יש לתת את הדעת כי בשלב הזה של חייו, הוא כבר אדם בוגר. ככזה, עליו להצליח ולבסס את עצמאותו ובטחונו האישי לא רק על מבטו של הזולת, אלא ובעיקר על מבטו שלו.

ו. "ויוותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו עד עלות השחר". על אירוע זה, המתרחש בטרם המפגש עם עשו, כותב "הכלי יקר": "בעניין התאבקות עם יעקב רבו הדעות, הן קצרה אורך היריעה האחת מלהעלות עליה כל דעות המפרשים". ואכן, ישנם פרטים עלומים ודו-משמעיים בפסוקים המתארים את מאבקו של יעקב, שעות בודדות לפני הפגישה ממנה כל כך חשש. ניתן לבאר את המאבק של יעקב כמאבק לכינון זהותו העצמית. ראינו כי יעקב מבקש את מבטו המאשר של אחיו, אך בתודעה גבוהה יותר, יעקב מבין שעליו להתמודד עם עצמו. הוא נותר לבדו, משל היה עומד מול הראי, ועורך לעצמו שיחה קשוחה מאד. "צא יום יום למסע מלחמה אף נגד עצמך"; "עשר פעמים ביום עליך להתגבר על עצמך", כך אמר הפילוסוף פרידריך ניטשה. לדבריו: "האדם הוא דבר שיש להתגבר עליו". על יעקב להביט אל חייו, אל תוך עצמו, ולגבור על הצורך שלו לבסס את חירותו וערכו באמצעות אישורו של האחר. הדבר אומנם נדרש בגיל הינקות, הכרחי לטובת ביקורת עצמית, אך בשלבים מתקדמים, שאיפה שכזו דווקא מסוכנת לאישיותו של האדם. בחינת העצמי אך ורק אל מול האחר, תוך השוואה מתמדת ותחושת תחרות אינסופית, תנועה של תאבון, מרדף ורדיפה אל שומקום, מחוללת ריקנות. על ריקנות זו מתגדלת "תרבות" הצריכה, המדגישה בעיקר את מה שאין בידי העצמי. היא מעניקה לאדם את האשליה כי ירגיש שלם יותר, אם ישלים את חסרונו ברכישת מוצרים החיצוניים לפנימיותו או השייכים לרעהו. בטווח הארוך אשליה זו מכשילה את האדם ומערערת את ביטחונו. "כל מה שהשלימות הפנימית יותר חסרה, כן הטבע מחפש להשתלם מצד החוץ", כך כתב הרב קוק מתוך תפיסתו הקבלית והפסיכולוגית. "על כן", לדעתו, "חייב אדם להגדיל רושם השלימות הפנימית". כעת על יעקב להיאבק עם תודעתו שלו, ולהפוך להיות בעצמו המבט המאשר את היותו. את חוסנו הנפשי האמיתי יצטרך לבנות מתוכו – מעומק אישיותו.

ז. "אשרי המשכים ונאבק עם מלאך לפני עלות השחר. איזה שחר הוא זה, ואיזה יום שמש אחריו!", כך כתב חתן פרס ישראל לספרות יפה, המשורר, הסופר וחבר הכנסת לשעבר – אורי צבי גרינברג, בשירו "אפיקים עד הירדן". "מי אתה בני", היא השאלה ששאל יצחק את יעקב. לאחר שנים שהיא מתהדהדת באוזניו, יעקב הנלחם עם עצמו, מפנה אל ליבו את השאלה: "מה שמך"? רוצה לומר – האם אתה אותו יעקב הזקוק לגנוב את הבכורה, המשתוקק לאישורו של אחיו הצייד, או שמא אתה כבר הפכת להיות מישהו אחר, בוגר יותר, בטוח בעצמך וישר עם עצמך. "ויאמר: לא יעקב יאמר עוד שמך – כי אם ישראל". יעקב אכן בשיאו של מסע החניכה, אך עדיין מרגיש קצת חוסר ביטחון ומבקש: "הגידה נא שמך?", ואז משכיל להבין "למה זה תשאל לשמי", תהיה אתה עצמך! יעקב משלים את מסע ההתגברות, והופך לישראל – "ויזרח לו השמש".

ח. "ויבוא יעקב שלם". משהפך להיות ישראל, יש באפשרותו לשבור את מעגל השנאה והקנאה ארוך השנים. הוא יכול להשתחוות בפני עשו "ארצה שבע פעמים", וזו אינה התרפסות, אלא ביטוי של עוצמת הפיוס שיש ביכולתו להציע מתוקף התגבשות זהותו. מכאן יכול בלב שלם לחלוק לעשו כבוד ולהגיש לו מתנות יקרות השוות כסף רב. כסף וכבוד – אותם קביים חיצוניים הנדרשים לאדם חסר ביטחון עצמי, כבר אינם נחוצים לו. יעקב אולי זקוק להם על מנת לפרנס מבחינה חומרית את משפחתו, אך כבר לא על מנת לפרנס את רוחו ולהרגיש חי. לכן, כאשר הוא נפגש פנים אל פנים עם עשו, ולמעשה עם עצמו, יכול יעקב לומר: "יש לי כל". הוא התפייס עם אחיו, ועם אותו נער שנאלץ לברוח מבית הוריו בצעירותו. ניתן לתמצת את המהפך שערך יעקב בתודעתו ובנבכי נשמתו, במילותיו של הרב קוק, המיועדות לא רק לגדולי האומה, אלא גם לכל אחת ואחד מאיתנו: "לא הסביבה ולא המעשים בפרטיות הם היסודות, שעליהם האושר הנשמתי בנוי באוצרה הפנימי, כי אם גודל הנפש, הקדושה והטהרה הפנימית, אומץ הרצון ועז המחשבה. הסביבה והמעשים נכנעים הם מפני העצמה הרוחנית, כשהיא מתרוממת. על כן עוסקים הם הצדיקים הגדולים בעיקר הדבר בגודל הפנימי".

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן.