חוק לישראל - פרשת ויקהל, יום ראשון

תורה

לה (א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָם: וְאַכְנֵשׁ משֶׁה יָת כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל וַאֲמַר לְהוֹן אִלֵין פִּתְגָמַיָא דִי פַקֵד יְיָ לְמֶעְבַּד יָתְהוֹן:
(ב) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהוָה כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: שִׁתָּא יוֹמִין תִּתְעֲבֵד עִבִדְתָּא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יְהֵי לְכוֹן קוּדְשָׁא שַׁבָּא שַׁבְּתָא קֳדָם יְיָ כָּל דְיַעֲבֵד בֵּה עִבִדְתָּא יִתְקְטֵל:
(ג) לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: לָא תְבַעֲרוּן אֶשָׁתָא בְּכֹל מוֹתְבָנֵיכוֹן בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא:
(ד) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר: וַאֲמַר משֶׁה לְכָל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר דֵין פִּתְגָּמָא דִי פַקֵד יְיָ לְמֵימָר:
(ה) קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהוָה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: סָבוּ מִנְכוֹן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ כֹּל דְיִתְרְעֵי לִבֵּהּ יַיְתֵי יָת אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ דַהֲבָא וְכַסְפָא וּנְחָשָׁא:
(ו) וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: וְתִכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ וּמֵעַזֵי:

נביאים מלכים א פרק ז

(יג) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיִּקַּח אֶת חִירָם מִצֹּר: וּשְׁלַח מַלְכָּא שְׁלֹמֹה וּדְבַר יָת חִירָם מִצוֹר:
(יד) בֶּן אִשָּׁה אַלְמָנָה הוּא מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וַיִּמָּלֵא אֶת הַחָכְמָה וְאֶת הַתְּבוּנָה וְאֶת הַדַּעַת לַעֲשׂוֹת כָּל מְלָאכָה בַּנְּחֹשֶׁת וַיָּבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיַּעַשׂ אֶת כָּל מְלַאכְתּוֹ: בַּר אִתְּתָא אַרְמַלְתָּא הוּא מִשִּׁבְטָא דְּבֵית נַפְתָּלִי וַאֲבוֹהִי גְּבָר צוֹרֵי אוּמָן בְּעוֹבָדָא דִּנְחָשָׁא וְאִתְמְּלֵי יָת חוּכְמָתָא וְיָת סוּכַלְתָּנוּתָא וְיָת דַּעְתָּא לְמֶעְבָּד כָּל עֲבִידָא בִּנְחָשָׁא וְאָתָא לְוָת מַלְכָּא שְׁלֹמֹה וַעֲבַד יָת כָּל עֲבִידְתֵּיהּ:
(טו) וַיָּצַר אֶת שְׁנֵי הָעַמּוּדִים נְחֹשֶׁת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה אַמָּה קוֹמַת הָעַמּוּד הָאֶחָד וְחוּט שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה יָסֹב אֶת הָעַמּוּד הַשֵּׁנִי: וְצָר יָת תְּרֵין עַמּוּדַיָּא דִּנְחָשָׁא תְּמַנֵּי עֲסְרֵי אַמִּין רוֹמָה דְּעַמּוּדָא חָד וְחוּט מְשָׁח תַּרְתֵּין עֲסָרֵי אַמִּין מַקַּף לֵיהּ וְכֵן לְעַמּוּדָא תִּנְיָנָא:
(טז) וּשְׁתֵּי כֹתָרֹת עָשָׂה לָתֵת עַל רָאשֵׁי הָעַמּוּדִים מֻצַק נְחֹשֶׁת חָמֵשׁ אַמּוֹת קוֹמַת הַכֹּתֶרֶת הָאֶחָת וְחָמֵשׁ אַמּוֹת קוֹמַת הַכֹּתֶרֶת הַשֵּׁנִית: וְתַרְתֵּין קְרוֹנְתְוָן עֲבַד לְמָתָן עַל רֵישׁ עַמּוּדַיָּא מָתָךְ נְחָשָׁא חָמֵשׁ אַמִּין רוּמָא דְּקְרוֹנְתָּא חָדָא וְחָמֵשׁ אַמִּין רוּמָא דְּקְרוֹנְתָּא תִּנְיָתָא:
(יז) שְׂבָכִים מַעֲשֵׂה שְׂבָכָה גְּדִלִים מַעֲשֵׂה שַׁרְשְׁרוֹת לַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים שִׁבְעָה לַכֹּתֶרֶת הָאֶחָת וְשִׁבְעָה לַכֹּתֶרֶת הַשֵּׁנִית: סָרִיגָן עוֹבַד סָרִיגָא קְלִיעָן עוֹבַד גְּדִילָן לְקַרְוְנָתְווֹן דְּעַל רֵישׁ עַמּוּדַיָּא שִׁבְעָא לְקַרְוְנָתָא חָדָא וְשַׁבְעָא לְקַרְוְנָתָא תִּנְיָתָא:
(יח) וַיַּעַשׂ אֶת הָעַמּוּדִים וּשְׁנֵי טוּרִים סָבִיב עַל הַשְּׂבָכָה הָאֶחָת לְכַסּוֹת אֶת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הָרִמֹּנִים וְכֵן עָשָׂה לַכֹּתֶרֶת הַשֵּׁנִית: וַעֲבַד יָת עַמּוּדַיָּא וּתְרֵין סִידְרִין סְחוֹר סְחוֹר עַל סָרִיגָתָא חָדָא לְכַסָּאָה יָת קַרְוְנָתְווֹן דְּעַל רֵישׁ רִמּוֹנַיָּא וְכֵן עֲבַד לְקַרְוְנָתָא תִּנְיְנָתָא:

כתובים - משלי - פרק יט

(כב) תַּאֲוַת אָדָם חַסְדּוֹ וְטוֹב רָשׁ מֵאִישׁ כָּזָב: רַגְתֵּיהּ דְּבַר נָשָׁא חַסְדֵיהּ וְטָב מִסְכֵּנָא מִן גַּבְרָא כַדָבָא:
(כג) יִרְאַת יְהוָה לְחַיִּים וְשָׂבֵעַ יָלִין בַּל יִפָּקֶד רָע: דְּחַלְתֵּיהּ דֶּאֱלָהָא לְחַיֵּי וּמַן דְּשָּׂבֵיעַ מִנֵיהּ נְבוּת וְלָא נִפְקוֹד בִּישְׁתָּא:
(כד) טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת גַּם אֶל פִּיהוּ לֹא יְשִׁיבֶנָּה: עַטְלָא דְמַטְשֵׁי יְדֵיהּ בְּשַׁחֲתֵיהּ אַף לָא לְפוּמֵיהּ מְקָרֵב לֵיהּ:
(כה) לֵץ תַּכֶּה וּפֶתִי יַעְרִם וְהוֹכִיחַ לְנָבוֹן יָבִין דָּעַת: לִמְמִקְנָא תִמְחֵי וְשַׁבְרָא מִתְעֲרֵם וַאֲכֵיס לְסוּכְלְתָן דְּנִתְבַּיֵין יְדִיעֲתָא:
(כו) מְשַׁדֶּד אָב יַבְרִיחַ אֵם בֵּן מֵבִישׁ וּמַחְפִּיר: דְּבָיֵז לַאֲבוּי וּמְעַרֵיק לְאִמֵיהּ בְּרָא הוּא מְבַהֲתָנָא וּמַחְפְּרָנָא:
(כז) חַדַל בְּנִי לִשְׁמֹעַ מוּסָר לִשְׁגוֹת מֵאִמְרֵי דָעַת: פְּרַשׁ בְּרִי וּשְׁמָע מַרְדּוּתָא וְלָא תִשְׁנֵא מִן מַאֲמָרֵי דְפוּמִי:

משנה דמאי פרק ה

א. הַלּוֹקֵחַ מִן הַנַּחְתּוֹם, כֵּיצַד הוּא מְעַשֵּׂר. נוֹטֵל כְּדֵי תְרוּמַת מַעֲשֵׂר וְחַלָּה, וְאוֹמֵר, אֶחָד מִמֵּאָה מִמַּה שֶּׁיֶּשׁ כָּאן, הֲרֵי בְצַד זֶה מַעֲשֵׂר, וּשְׁאָר מַעֲשֵׂר סָמוּךְ לוֹ, זֶה שֶׁעָשִׂיתִי מַעֲשֵׂר עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עָלָיו, וְהַשְּׁאָר חַלָּה, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּצְפוֹנוֹ אוֹ בִדְרוֹמוֹ, וּמְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת:

ברטנורה  (א) הלוקח מן הנחתום. כשהנחתום מוכר במדה גסה, הלוקח ממנו חייב לתקן מה שהוא לוקח, והנחתום פטור. והא דתנן לעיל בפרק ב' שהנחתומים חייבים להפריש כדי שיעור תרומת מעשר וחלה, התם מיירי במוכר במדה דקה שמפני שהוא משתכר הרבה הטילו עליו לעשר, אי נמי מפני התינוקות שלוקחים ממי שמוכר בדקה כדי שלא יאכלו טבלים, הטילו עליו לתקן. מדה גסה ודקה מפורשים לעיל סוף פ''ב: נוטל כדי תרומת מעשר. דהיינו אחד ממאה וכדי חלה אחד מארבעים ושמונה ולא שיפרישם מן הככר שלקח מן הנחתום, אלא קובע להם מקום ומניחם מחוברים במקומם: אחד ממאה ממה שיש כאן. מכל מה שיש כאן משמע אף עם כדי שיעור חלה שהפריש, עשוי מעשר, ונמצא מפריש מעשר אף מן החלה: ושאר מעשר. דהיינו עוד תשעה סמוך לו הרי קבע מקום לכל המעשר, ואותו האחד שקראתי לו שם מעשר תחילה, עשוי תרומת מעשר על התשעה הסמוכים לו: והשאר חלה. אחד מארבעים ושמונה שהפרשתי חלה: ומעשר שני בצפונו או בדרומו. קובע לו מקום ואחר כך מחללו ואינו צריך להוסיף חומש:

ב. הָרוֹצֶה לְהַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר כְּאַחַת, נוֹטֵל אֶחָד מִשְּׁלשִׁים וְשָׁלשׁ וּשְׁלִישׁ, וְאוֹמֵר, אֶחָד מִמֵּאָה מִמַּה שֶּׁיֶּשׁ כָּאן, הֲרֵי זֶה בְּצַד זֶה חֻלִּין, וְהַשְּׁאָר תְּרוּמָה עַל הַכֹּל. וּמֵאָה חֻלִּין שֶׁיֶּשׁ כָּאן, הֲרֵי זֶה בְּצַד זֶה מַעֲשֵׂר, וּשְׁאָר מַעֲשֵׂר סָמוּךְ לוֹ, זֶה שֶׁעָשִׂיתִי מַעֲשֵׂר עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עָלָיו וְהַשְּׁאָר חַלָּה וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּצְפוֹנוֹ אוֹ בִדְרוֹמוֹ, וּמְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת:

ברטנורה  (ב) נוטל אחד משלשים ושלש ושליש. היינו שליש ממאה, וסאה שנוטל יש בהם [צ''ל בה] שלשה שלישים, שנים מהם לתרומה שהיא תרי ממאה, ואחד לתרומת מעשר, שהיא אחד ממאה, ואומר על אותה סאה שנטל, אחד ממאה שיש כאן בין הכל, דהיינו שליש אותה סאה: הרי הוא בצד זה חולין. פירוש ישאר חולין כמו שהוא עתה בטבלו בצד שני שלישים שעמו, והשאר דהיינו שני שלישים יהיו תרומה על הכל: מהחולין שיש כאן. דהיינו השליש שאמרתי עליו שישאר חולין, הרי זה בצד זה מעשר: ושאר מעשר. דהיינו עוד תשעה סמוך לשליש זה, אותם עשרה שלישים יהיו מעשר על המאה שלישים. ולאו דוקא עשרה אלא מעט פחות כפי המגיע לשנים של תרומה: זה שעשיתי מעשר. היינו השליש שקרא עליו שם מעשר תחלה עשוי תרומת מעשר על תשעת השלישים, ולא שליש שלם אלא חסר דבר מועט ולהכי קאמר מהחולין שיש כאן דמשמע ולא כל החולין. ומתניתין אתיא כאבא אלעזר בן גומל דאמר בסוף פרק כל הגט [לא.] כשם שיש לו לבעל הבית רשות לתרום תרומה גדולה כך יש לו רשות לתרום תרומת מעשר, ואיהו נמי שרי להפריש תרומת מעשר באומד בעין יפה בפרק כל המנחות באות מצה. הלכך אותו שליש שהוא מפריש משלם, אף על פי שהיה ראוי להיות חסר מעט, בעין יפה הוא מפריש ושרי:

ג. הַלּוֹקֵחַ מִן הַנַּחְתּוֹם, מְעַשֵּׂר מִן הַחַמָּה עַל הַצוֹנֶנֶת, וּמִן הַצוֹנֶנֶת עַל הַחַמָּה, אֲפִלּוּ מִטְּפוּסִין הַרְבֵּה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, חִטִּים שֶׁל אֶמֶשׁ הָיוּ מִשֶּׁל אַחֵר, וְשֶׁל הַיּוֹם הָיוּ מִשֶּׁל אַחֵר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסֵר בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, וּמַתִּיר בַּחַלָּה:

ברטנורה  (ג) ומן הצוננת על החמה. אף על פי שהוא מעשר מן הרע על היפה סבר לה כרבי אלעאי דאמר התורם מן הרע על היפה תרומתו תרומה ובדמאי התירו אפילו לכתחילה: ואפילו מדפוסים הרבה. ולא חיישינן שמא אתמול קנה הנחתום תבואה ממי שהוא מעשר, והיום ממי שאינו מעשר, ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב, דנחתום מחד גברא זבין אף על פי שהוא עושה מדפוסים הרבה: רבי יהודה אוסר. כששניהם של אמש או שניהם של היום, מודה רבי יהודה לרבי מאיר דאפילו מדפוסים הרבה שרי, דלא חייש לדפוסים, אבל אחד של אמש ואחד של היום, אפילו מדפוס אחד אסור שאני אומר וכו': רבי שמעון אוסר בתרומת מעשר. דאפילו שניהם של היום או של אמש, כיון דבשני דפוסים הוא אמרינן מתרי גברי זבין את התבואה, ושמא האחד עישר והאחד לא, ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב: ומתיר בחלה. דבחלה כולי עלמא מודו אפילו של אמש בשל היום ואפילו משני דפוסים, דאי נמי מתרי גברי זבין לא חיישינן, שהרי אצל הנחתום מתחייבת בחלה שהוא גלגל את העיסה, והלכה כר' שמעון:

ד. הַלּוֹקֵחַ מִן הַפַּלְטָר, מְעַשֵּׂר מִכָּל טְפוּס וּטְפוּס, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מֵאַחַת עַל הַכֹּל. מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּלוֹקֵחַ מִן הַמַּנְפּוֹל, שֶׁהוּא מְעַשֵּׂר מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד:

ברטנורה  (ד) פלטר. הוא הלוקח מן הנחתומים ככרות הרבה בבת אחת, ומוכר אחר כך בשוק אחד אחד: מעשר מכל דפוס ודפוס דברי רבי מאיר. דסבירא ליה לר' מאיר פלטר מתרי תלתא נחתומים זבין, ואנו אומרים דפוס זה קנה מנחתום אחד והשני מנחתום אחר. ור' יהודה סבר פלטר מחד נחתום זבין, ואף על פי שהם משני דפוסים, כולם מנחתום אחד הן, הלכך אם כולן משל אמש או משל היום, מעשר מאחד על הכל כדין נחתום: מנפול. קונה מן פלטרין הרבה ומוכר לאחרים, וכיון שהוא רגיל לקנות מאנשים הרבה הלוקח ממנו מעשר על כל אחד ואחד. והלכה כר' יהודה:

ה. הַלּוֹקֵח מִן הֶעָנִי, וְכֵן הֶעָנִי שֶׁנָּתְנוּ לוֹ פְרוּסוֹת פַּת אוֹ פִלְחֵי דְבֵלָה, מְעַשֵּׂר מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד. וּבַתְּמָרִים וּבַגְּרוֹגְרוֹת, בּוֹלֵל וְנוֹטֵל. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי. בִּזְמַן שֶׁהַמַּתָּנָה מְרֻבָּה, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁהַמַּתָּנָה מוּעֶטֶת, מְעַשֵּׂר מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד:

ברטנורה  (ה) הלוקח מן העני. המחזיר על הפתחים: פלחי דבילה. חתיכות של דבילה: בולל ונוטל. דורס התמרים או הגרוגרות ומערבן יחד והן נבללים ומתערבים ונמצא מפריש מן החיוב על החיוב דקסבר יש בלילה בדבר היבש, אבל פרוסות של לחם ופלחי דבילה אין נבללין, ואתי לאפרושי מן הפטור על החיוב: בזמן שהמתנה מרובה. בזמן שהכל נותנין מתנה מרובה שכל המתנות שוות, אז מועלת בלילה: אבל בזמן שהמתנה מועטת. כלומר, שמתנה אחת מעוטה מחברתה לא מהניא בלילה, דדלמא כל חד וחד לא מתרמי דידיה, וחיישינן שמא מן הרוב מפריש על המועט, כך נראה פירוש משנה זו בירושלמי:

ו. הַלּוֹקֵחַ מִן הַסִיטוֹן וְחָזַר וְלָקַח מִמֶּנּוּ שְׁנִיָּה, לֹא יְעַשֵּׂר מִזֶּה עַל זֶה, אֲפִלּוּ מֵאוֹתוֹ הַסוּג, אֲפִלּוּ מֵאוֹתוֹ הַמִּין. נֶאֱמָן הַסִיטוֹן לוֹמַר, מִשֶּׁל אֶחָד הֵם:

ברטנורה  (ו) סיטון. סוחר הלוקח תבואה מבעלי בתים הרבה ביחד ומוכר לאחרים במדה גסה: לא יעשר מזה על זה. דשמא מה שלקח ממנו בשניה מאדם אחר קנאו, ואתי לאפרושי מן הפטור על החיוב: ואפילו מאותו הסוג. כלומר מאותה קופה, ודומה לו במסכת כלים (פט''ז מ''ג), הסוגים הגדולים: ואפילו מאותו המין. דשניהם שחמתית או שניהם לבנה. ואם אמר הסיטון דמאדם אחד קנה נאמן:

ז. הַלּוֹקֵחַ מִבַּעַל הַבַּיִת וְחָזַר וְלָקַח מִמֶּנּוּ שְׁנִיָּה, מְעַשֵּׂר מִזֶּה עַל זֶה, אֲפִלּוּ מִשְּׁתֵּי קֵפּוֹת, אֲפִלּוּ מִשְּׁתֵּי עֲיָרוֹת. בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה מוֹכֵר יָרֹק בַּשּׁוּק, בִּזְמַן שֶׁמְּבִיאִין לוֹ מִגַּנּוֹתָיו, מְעַשֵּׂר מֵאַחַת עַל הַכֹּל. וּמִגַּנּוֹת אֲחֵרוֹת, מְעַשֵּׂר מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד:

ברטנורה  (ז) מעשר מזה על זה. דכולו מעושר או כולו אינו מעושר, ובלבד שיהיה ממין אחד, ובתוך שנתו, שאין תורמין משל שנה זו על של שנה אחרת: ומגנות אחרות מעשר מכל אחד ואחד. דבעלי הגנות שמא זה עישר וזה לא עישר:

ח. הַלּוֹקֵחַ טֶבֶל מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת, מְעַשֵּׂר מִזֶּה עַל זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ, אֵין אָדָם רַשַּׁאי לִמְכֹּר טֶבֶל אֶלָּא לְצֹרֶךְ:

ברטנורה  (ח) משני מקומות. ששני המוכרים הודיעוהו שהוא טבל: אלא לצורך. כגון שנתערב לחבירו חולין מועטין בטבל מרובה שאין לטבל זה תקנה עד שיעשר עליו ממקום אחר. ודוקא לחבר מותר למכור טבל אבל לא לעם הארץ. ועם הארץ שנתערב לו חולין בטבל כיצד הוא עושה, הולך אצל חבר והוא לוקח לו טבל ממקום אחר ומעשר לו:

ט. מְעַשְּׂרִין מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל עַל שֶׁל נָכְרִי, מִשֶּׁל נָכְרִי עַל שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל עַל שֶׁל כּוּתִים, מִשֶּׁל כּוּתִים עַל שֶׁל כּוּתִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר מִשֶּׁל כּוּתִים עַל שֶׁל כּוּתִים:

ברטנורה  (ט) משל ישראל על של נכרי. האי תנא סבר אין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מן המעשר, ורבי מאיר היא, ואינה הלכה, דקיימא לן יש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מן המעשר, דכתיב (ויקרא כה) והארץ לא תמכר לצמיתות, הא אם נמכר צמותה היא: על של כותים. פירות הכותים ודאי טבל מוכרין אותן, דאע''פ דכשאוכלין פירותיהן עשורי מעשרין, כשמוכרין אינן מעשרין, דלא חיישי על לפני עור לא תתן מכשול: ר''א אוסר משל כותים על של כותים. דזמנין דמעשר לנפשיה ונמלך ומוכרו, ושמא האחד מעושר והאחד לא, ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב, ובזמן הזה הכותים עשאום כנכרים גמורים לכל דבריהם:

י. עָצִיץ נָקוּב, הֲרֵי זֶה כָּאָרֶץ. תָּרַם מֵהָאָרֶץ עַל עָצִיץ נָקוּב, מֵעָצִיץ נָקוּב עַל הָאָרֶץ, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. מִשֶּׁאֵינוֹ נָקוּב עַל הַנָּקוּב, תְּרוּמָה וְיַחֲזֹר וְיִתְּרֹם. מִן הַנָּקוּב עַל שֶׁאֵינוֹ נָקוּב, תְּרוּמָה, וְלֹא תֵאָכֵל עַד שֶׁיּוֹצִיא עָלֶיהָ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת:

ברטנורה  (י) עציץ נקוב. כלי שמשימין בתוכו עפר וזורעים בו, אם נקוב כדי שרש קטן שהוא פחות מכזית, הרי הוא כארץ ופירותיו טבל גמור דאורייתא: תרם מן הארץ. אפילו לכתחלה נמי מצי לתרום ומשום סיפא נקט לשון דיעבד: תרומה ויחזור ויתרום. דמן הפטור על החיוב הפריש ולאו תרומה היא הלכך יחזור ויתרום, ומכל מקום כיון שקרא לה שם תרומה נותנה לכהן דלא ליתי לזלזולי בתרומה, ואין צריך להוציא עליה תרומות ומעשרות כמו בסיפא, משום דמדאורייתא לאו טבל הוא, אבל מן הנקוב על שאינו נקוב דמן החיוב על הפטור הפריש התרומה, הויא טבל דאורייתא, הלכך לא יאכל עד שיוציא עליה תרומות ומעשרות:

יא. תָּרַם מִן הַדְּמַאי עַל הַדְּמַאי, מִדְּמַאי עַל הַוַּדַּאי, תְּרוּמָה וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם. מִן הַוַּדַּאי עַל הַדְּמַאי, תְּרוּמָה, וְלֹא תֵאָכֵל עַד שֶׁיּוֹצִיא עָלֶיהָ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת:

ברטנורה  (יא) מן הדמאי על הדמאי. דלמא האי מעושר והאי לאו מעושר: תרומה. ואין צריך לתקן את התרומה, כיון דספק הוא ורוב עמי הארץ מעשרים הן: מן הודאי על הדמאי תרומה ולא תאכל. דהוי דומיא דמפריש מן הנקוב על שאינו נקוב מן החיוב על הפטור, שאם הדמאי מעושר נמצאת התרומה טבל דאורייתא, הלכך לא תאכל:

גמרא ברכות דף ט''ו ע''ב

תָּנֵי רַב עוֹבַדְיָה קַמֵּיהּ דְרָבָא (דברים י''א) וְלִמַּדְתֶּם שֶׁיְּהֵא לִמּוּדָךְ תַּם שֶׁיִּתֵּן רֶיוַח בֵּין הַדְּבֵקִים. עָנֵי רָבָא בַּתְרֵיהּ כְּגוֹן עַל לְבָבְךָ עַל לְבַבְכֶם בְּכָל לְבָבְךָ בְּכָל לְבַבְכֶם עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה הַכָּנָף פְּתִיל אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ. אָמַר רִבִּי חָמָא בְּרִבִּי חֲנִינָא כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמְדַקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ מְצַנְנִין לוֹ גֵיהִנָּם שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ס''ח) בְּפָרֵשׂ שַׁדַּי מְלָכִים בָּהּ תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן אַל תִּקְרֵי בְּפָרֵשׂ אֶלָּא בְּפָרֵשׁ. אַל תִּקְרֵי בְּצַלְמוֹן אֶלָּא בְּצַלְמָוֶת. וְאָמַר רִבִּי חָמָא בְּרִבִּי חֲנִינָא לָמָה נִסְמְכוּ אֲהָלִים לִנְחָלִים דִּכְתִיב (במדבר כ''ד) כִּנְחָלִים נִטָּיוּ וגוֹ' כַּאֲהָלִים נָטַע וגוֹ' לוֹמַר לָךְ מַה נְחָלִים מַעֲלִין אֶת הָאָדָם מִטֻּמְאָה לְטָהֳרָה אַף אֲהָלִים מַעֲלִין אֶת הָאָדָם מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת. הַקּוֹרֵא לְמַפְרֵעַ לֹא יָצָא. רִבִּי אַמֵּי וְרִבִי אַסֵּי הֲווּ קָא קַטְרִין לֵיהּ גְּנָנָא לְרִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר לְהוּ אַדְהָכִי וְהָכִי אֵיזִיל וְאֶשְׁמַע מִלְתָא בְּבֵי מֶדְרָשָׁא וְאִיתֵי וְאֵימָא לְכוּ. אָזַל אַשְׁכָּחֵיהּ לַתַּנָּא דְקָתָּנֵי קַמֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן קָרָא וְטָעָה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהֵיכָן טָעָה. בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק יַחֲזוֹר לְרֹאשׁ. בֵּין פֶּרֶק לְפֶרֶק יַחֲזוֹר לְפֶרֶק רִאשׁוֹן. בֵּין כְּתִיבָה לִכְתִיבָה יַחֲזוֹר לִכְתִיבָה רִאשׁוֹנָה. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹחָנָן לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא פָתַח בִּלְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם אֲבָל פָּתַח בִּלְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם סָרְכֵיהּ נָקַט וְאָתֵי. אָתָא וְאָמַר לְהוּ אַמְרֵי לֵיהּ אִלּוּ לֹא בָאנוּ אֶלָּא לִשְׁמוֹעַ דָּבָר זֶה דַּיֵּינוּ:

רש''י  בין הדבקים. תיבות המדובקים זו בזו אם אינו מפרידן כשהתיבה השניה מתחלת באות שהתיבה שלפניה נגמרת הוא קורא אותם שני אותיות באות אחת אם אינו מתעסק ליתן ריוח ביניהם כדמפרש רבא: בפרש שדי. אם תפרש שדי ותבדיל תיבות של מלכות שמים: מלכים בה תשלג בצלמון. התורה אשר בה מלכים ימלוכו תשלג ותצנן לך את צל המות: אהלים לנחלים. כנחלים נטיו כאהלים נטע: אף אוהלים. בתי מדרשות אוהלים ל' נטיעה נופלת בהם שנאמר ויטע אהלי אפדנו: קטרין ליה גננא. קושרין לו חופה להשיאו אשה: יחזור לראש. כגון שהיה יודע שבפרק זה טעה ודלג אבל אינו יודע באיזה מקום בו טעה: בין פרק לפרק. שיודע שגמר הפרשה וצריך להתחיל פ' אחרת ואינו יודע באיזה מהן: יחזור לפרק ראשון. להפסק ראשון והיה אם שמוע: בין כתיבה לכתיבה. שיודע שצריך לומר וכתבתם ואינו יודע אם ראשון אם שני: ואר''י. לתנא וכו': סרכיה נקט. אין לטעות מכאן עד אמת ויציב ואין צריך לחזור אלא לאמת שהפרשה שגורה בפיו:

זוהר ויקהל דף ד' ע''ב

קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיָי וְאִי תֵימָא דְקַשְׁיָא מִלָּה עָלַיְיכוּ. כָּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ. מָהוּ יְבִיאֶהָ אֶלָּא מֵהָכָא אוֹלִיפְנָא רָזָא לִצְלוֹתָא דְבַר נַשׁ דְּדָחִיל לְמָארֵיהּ וּמְכַוֵּין לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ בִּצְלוֹתָא אַתְקִין תִּקּוּנָא דִלְעֵילָא כְּמָה דְאוּקְמוּהָ. בְּקַדְמֵיתָא בְשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן דְּקָאַמְרִין מַלְאֲכִין עִלָּאִין לְעֵילָא וּבְהַהוּא סִדּוּרָא דְתוּשְׁבְּחָן דְּקָא אַמְרֵי יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא אִיהִי קְשִׁיטַת גַּרְמָהָא וְאִתַּתְקְנַת בְּתִקּוּנָהָא כְּאִתְּתָא דְאִתְקַשְּׁטַת לְבַעְלָהּ וּבְסִדּוּרָא דִצְלוֹתָא בְּהַהוּא תִקּוּנָא דִצְלוֹתָא דִמְיוֹשֵׁב אַתְקִינוּ עוּלֶמְתָּהָא וְכָל אִינוּן דִּילָהּ וּמִתְקַשְּׁטָן כָּל אִינוּן בַּהֲדָהּ לְבָתָר דְּאִתְתְּקַן כֹּלָּא וְאִתְסְדָרוּ כַּד מָטוּ לֶאֱמֶת וְיַצִיב כְּדֵין כַּלָּה מִתַּתְקְנָא אִיהִי וְעוּלֶמְתָּהָא עַד דְּמָטוּ לְגָאַל יִשְׂרָאֵל כְּדֵין אִצְטְרִיךְ לְמֵיקַם כֹּלָּא עַל קִיּוּמַיְיהוּ. בְּגִין דְּכַד בַּר נָשׁ מָטֵי לֶאֱמֶת וְיַצִיב וְכֹלָּא אִתְתְּקַן עוּלֶמְתָּהָא נַטְּלֵי לָהּ וְאִיהִי נְטִילַת גַּרְמָהּ לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה. כֵּיוַן דְּמָטוּ לְגָאַל יִשְׂרָאֵל כְּדֵין מַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה נָטִיל בְּדַרְגּוֹי וְנָפִיק לְקַבְּלָא לָהּ. וַאֲנָן מִקָּמֵי מַלְכָּא עִלָּאָה בָּעֵינָן לְקַיְימָא עַל קִיוּמָנָא בְּאֵימָתָא בִרְעָדָה דְּהָא כְדֵין אוֹשִׁיט יְמִינֵיהּ לְגַבָּהּ וּלְבָתָר שְׂמָאלֵיהּ דְּשַׁוֵי לָהּ תְּחוֹת רֵישָׁה וּלְבָתָר אִתְחַבְּקוּ תַּרְוַויְיהוּ כַּחֲדָא בִנְשִׁיקִין. וְאִלֵּין אִינוּן תְּלַת קַדְמַיְיתָא. וּבָעֵי בַר נָשׁ לְשַׁוָּאָה לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ וּלְכַוְּונָא בְכָל הָנֵי תִּקּוּנִין וְסדּוּרִין דִּצְלוֹתָא פוּמֵיהּ וְלִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ כַּחֲדָא הַשְׁתָּא דְמַלְכָּא עִלָּאָה וּמַטְרוֹנִיתָא אִינוּן בְּחִבּוּרָא בְחֶדְוָה בְאִינוּן נְשִׁיקִין מָאן דְּאִצְטְרִיךְ לְמִשְׁאַל שְׁאֶלְתִּין יִשְׁאַל דְּהָא כְדֵין שַׁעְתָּא דִרְעוּתָא אִיהוּ. כֵּיוַן דְּשָׁאִיל בַּר נָשׁ שְׁאֶלְתּוֹי מִקָּמֵי מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא כְּדֵין יַתְקִין גַּרְמֵיהּ בִּרְעוּתֵיהּ וְלִבֵּיהּ לִתְלָתָא אַחֲרָנִין לְאַתְעֲרָא חֶדְוָה דִטְמִירוּ דְּהָא מֵאִלֵּין תְּלַת אִתְבָּרְכָא בִדְבֵקוּתָא אַחֲרָא וְיַתְקִין בַּר נָשׁ גַּרְמֵיהּ לְמֵיפָק מִקָּמַיְיהוּ וְלַאֲנָחָא לוֹן בְּחֶדְוָה גְנִיזָא דְאִלֵּין תְּלַת. וְעִם כָּל דָּא דִיְהֵא רְעוּתֵיהּ דְּיִתְבָּרְכוּן תַּתָּאֵי מֵאִינוּן בִּרְכָאָן דְּחֶדְוָה טְמִירָא וּכְדֵין אִצְטְרִיךְ לְמִנְפַּל עַל אַנְפּוֹי וּלְמִמְסַר נַפְשֵׁיהּ בְּשַׁעְתָּא דְאִיהִי נַקְטָא נַפְשִׁין וְרוּחִין כְּדֵין אִיהִי שַׁעְתָּא לְמִמְסַר נַפְשֵׁיהּ בְּגוֹ אִינוּן נַפְשִׁין דְּאִיהִי נַקְטָא דְּהָא כְדֵין צְרוֹרָא דְחַיֵּי אִיהוּ כִּדְקָא יָאוּת:

תרגום הזוהר
קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה'. וְאִם תֹּאמְרוּ, שֶׁהַדָּבָר קָשֶׁה מִכֶּם, כָּל נְדִיב לֵב יְבִיאֶהָ. שׁוֹאֵל מַה הַפֵּרוּשׁ, יְבִיאֶהָ. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא מִכָּאן לָמַדְנוּ הַסּוֹד לַתְּפִלָּה. כִּי אָדָם הַיָּרֵא מֵרִבּוֹנוֹ וּמְכַוֵּן לִבּוֹ וּרְצוֹנוֹ בַּתְּפִלָּה, הוּא מְתַקֵּן תִּקּוּן הָעֶלְיוֹן, כְּמוֹ שֶׁהֱעֶמַדְנוּ. בַּתְּחִלָּה בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת שֶׁאוֹמְרִים מַלְאָכִים הָעֶלְיוֹנִים לְמַעְלָה, וּבַסֵּדֶר הַהוּא שֶׁל תִּשְׁבָּחוֹת שֶׁאוֹמְרִים יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה, הַמַּלְכוּת מְקַשֶּׁטֶת עַצְמָהּ, וּמִתְתַּקֶּנֶת בְּתִקּוּנֶיהָ, כְּאִשָּׁה הַמִּתְקַשֶּׁטֶת לְבַעֲלָהּ. וּבְסֵדֶר הַתְּפִלָּה, בַּתִּקּוּן הַהוּא שֶׁל תְּפִלָּה דְּמִיּוֹשֵׁב, דְּהַיְנוּ מִבִּרְכַּת יוֹצֵר אוֹר וּלְמַעְלָה, עַד תְּפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, שֶׁהִיא בַּעֲמִידָה. הִתְקִינוּ כָּל אֵלּוּ הָעֲלָמוֹת, וְכָל אֵלּוּ שֶׁלָּהּ, וְכָל אֵלּוּ מִתְקַשְּׁטִים עִמָּהּ. לְאַחַר שֶׁנִּתְקָּן הַכֹּל וְנִסְתַּדֵּר, כְּשֶׁמַּגִּיעִים לֶאֱמֶת וְיַצִיב, אָז מִתְתַּקֵּן הַכֹּל, וְהוּא וְהָעֲלָמוֹת שֶׁלָּהּ, עַד שֶׁמַּגִּיעִים לְגָאַל יִשְׂרָאֵל. וְאָז צְרִיכִים הַכֹּל לַעֲמֹד עַל מַעֲמָדָם. מִשּׁוּם כְּשֶׁאָדָם מַגִּיעַ לְאֱמֶת וְיַצִיב, וְהַכֹּל כְּבָר נִתְתַּקֵּן, הָעֲלָמוֹת נוֹשְׂאוֹת וְהִיא נוֹשְׂאֵת עַצְמָהּ אֶל מֶלֶךְ הָעֶלְיוֹן, כֵּיוָן שֶׁמַּגִּיעִים לְגָאַל יִשְׂרָאֵל, אָז מֶלֶךְ הַקָּדוֹשׁ הָעֶלְיוֹן נוֹסֵעַ בְּמַדְרֵגוֹתָיו, וְיוֹצֵא לְקַבֵּל אוֹתָהּ. וְאָנוּ, מִפְּנֵי מֶלֶךְ הָעֶלְיוֹן, צְרִיכִים לַעֲמֹד עַל מַעֲמָדֵינוּ בְּאֵימָה וּבִרְעָדָה, כִּי אָז מוֹשִׁיט לָהּ יְמִינוֹ, שֶׁהוּא בְּבִרְכַּת מָגֵן אַבְרָהָם, וְאַחַר כָּךְ שְׂמֹאלוֹ שֶׁמֵּשִׂים תַּחַת רֹאשָׁהּ, בְּסוֹד הַכָּתּוּב שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי, שֶׁהוּא בְּבִרְכַּת אַתָּה גִּבּוֹר, וְאַחַר כָּךְ מִתְחַבְּקִים שְׁנֵיהֶם לְיַחֵד בִּנְשִׁיקִין, שֶׁהוּא בְּבִרְכַּת הָאֵל הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהוּא קָו הָאֶמְצָעִי, וְאֵלּוּ הֵם שָׁל. ש בְּרָכוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁל תְּפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. וְצָרִיךְ הָאָדָם לָשׂוּם לִבּוֹ וּרְצוֹנוֹ, וּלְכַוֵּן בְּכָל אֵלּוּ הַתִּקּוּנִים וְהַסְּדָרִים שֶׁל הַתְּפִלָּה, פִּיו וְלִבּוֹ וּרְצוֹנוֹ יַחַד. עַתָּה שֶׁמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן וְהַמַּלְכוּת הֵם בְּחִבּוּר בְּחֶדְוָה בְּאֵלּוּ הַנְּשִׁיקִין, מִי שֶׁצָרִיךְ לִשְׁאוֹל שְׁאֵלוֹת וּבַקָּשׁוֹת יִשְׁאַל כִּי אָז הוּא שְׁעַת רָצוֹן. כֵּיוָן שֶׁבִּקֵּשׁ הָאָדָם בַּקָּשׁוֹתָיו מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה, דְּהַיְנוּ בְּי''ב בְּרָכוֹת הָאֶמָצָעִיּוֹת, אָז יַתְקִין עַצְמוֹ בִּרְצוֹנוֹ וְלִבּוֹ לְשָׁל. ש בְּרָכוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת לְעוֹרֵר חֶדְוָה שֶׁבַּסֵּתֶר, כִּי מֵאֵלּוּ שָׁל. ש בְּרָכוֹת, הוּא מִתְבָּרֵךְ בִּדְבֵקוּת אַחֶרֶת, וְהָאָדָם יְתַקֵּן אֶת עַצְמוֹ לָצֵאת מִפְּנֵיהֶם וּלְהַנִּיחָם בְּחֶדְוָה מְסוּתֶרֶת שֶׁבְּאֵלּוּ שָׁל. ש בְּרָכוֹת. וְעִם כָּל זֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת רְצוֹנוֹ שֶׁהַתַּחְתּוֹנִים יִתְבָּרְכוּ מֵאֵלּוּ הַבְּרָכוֹת שֶׁל חֶדְוָה הַמְּסֻתֶּרֶת. וְאָז צָרִיךְ לִנְפֹּל עַל פָּנָיו, וְלִמְסֹר אֶת נַפְשׁוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהַמַּלְכוּת אוֹחֶזֶת הַנְּפָשׁוֹת וְהָרוּחוֹת, אָז הִיא הַשָּׁעָה לִמְסֹר נַפְשׁוֹ בְּתוֹךְ אֵלּוּ הַנְּפָשׁוֹת שֶׁאוֹחֶזֶת, כִּי אָז צְרוֹר הַחַיִּים, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, הוּא כָּרָאוּי:

הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות שבת פרק ו'

א. וְכֵן הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא אָדָם מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה אַחַת בַּלַּיְלָה שֶׁהֲרֵי אֵבְרֵי תָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם מִתְעַכְּלִין וְהוֹלְכִין כָּל הַלַּיְלָה שֶׁנֶאֱמַר (ויקרא ו') הִיא הָעוֹלָה וְכוּ' כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נ''ה) עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וַיִּשְׁמַע קוֹלִי. וְאֵין תְּפִלַּת עַרְבִית חוֹבָה כִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית וּמִנְחָה וְאַף עַל פִּי כֵּן נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בְּכָל מְקוֹמוֹת מוֹשְׁבוֹתֵיהֶם לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית וְקִבְּלוּהָ עֲלֵיהֶם כִּתְפִלַּת חוֹבָה: ב. וְכֵן תִּקְּנוּ תְּפִלָּה אַחַר תְּפִלַּת הַמִּנְחָה סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה בַּיּוֹם הַתַּעֲנִית בִּלְבַד כְּדֵי לְהוֹסִיף תְּחִנָה וּבַקָּשָׁה מִפְּנֵי הַתַּעֲנִית וְזוּ הִיא הַתְּפִלָּה הַנִּקְרֵאת תְּפִלַּת נְעִילָה כְּלוֹמַר נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם בְּעַד הַשֶּׁמֶשׁ וְנִסְתְּרָה לְפִי שֶׁאֵין מִתְפַּלְּלִין אוֹתָהּ אֶלָּא סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה: ג. נִמְצְאוּ הַתְּפִלּוֹת בְּכָל יוֹם שָׁלש. עַרְבִית וְשַׁחֲרִית וּמִנְחָה. וּבְשַׁבָּתוֹת וּבְמוֹעֲדִים וּבְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים אַרְבַּע. שָׁלשׁ שֶׁל כָּל יוֹם וּתְפִלַּת הַמּוּסָפִין. וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים חָמֵשׁ. אַרְבַּע אֵלּוּ וּתְפִלַּת נְעִילָה:

מוסר
מספר שערי קדושה ח''ב שער ד'

לֹא זָכָה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָׁלוֹם לְקַבֵּל הַתּוֹרָה עַד שֶׁהִתְעַנֵּה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה. וְלֹא עָלָה אֵלִיָּהוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לַמָּרוֹם עַד שֶׁהִתְעַנֵּה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וְלֹא זָכָה רִבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרִבִּי עֲקִיבָא וְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל לְכָל אוֹתָהּ הַחָכְמָה וְהַנְּבוּאָה בַּעֲלִיָּיתָן לְפַרְדֵס עַד אֲשֶׁר הִתְעַנּוּ יָמִים רַבִּים בְּכָל מִינֵי סִגּוּפִים וּפְרִישׁוּת. וְלֹא זָכָה שְׁלֹמֹה לְאוֹתָהּ חָכְמָה וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם עַד שֶׁהִתְעַנֶה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ עַל מ' שֶׁל מִשְׁלֵי שֶׁהִיא מ''ם רַבָּתִי וּבְסֵפֶר הַזּוֹהַר אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי לְרִבִּי פִּנחָס כַּד חַזְיֵיהּ דְּגוּפֵיהּ מַלְיָא חֲלוּדִין בְּצֵאתוֹ מִן הַמְּעָרָה אִלּוּ לָא חֲמֵיתַנִי בְּכַךְ לָא הֲוֵיתִי בְּכָךְ: