חוק לישראל - פרשת ויקהל, יום שני

תורה

(ז) וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׂטִּים: וּמַשְׁכֵי דְדִכְרֵי מְסַמְקֵי וּמַשְׁכֵי דְסַסְגוֹנָא וְאָעֵי שִׁטִין:
(ח) וְשֶׁמֶן לַמָּאוֹר וּבְשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: וּמִשְׁחָא לְאַנְהָרוּתָא וּבוּסְמַיָא לִמְשַׁח רְבוּתָא וְלִקְטֹרֶת בּוּסְמַיָא:
(ט) וְאַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן: וְאַבְנֵי בוּרְלָא וְאַבְנֵי אַשְׁלָמוּתָא לְשַׁקָעָא בְּאֵפוֹדָא וּבְחוּשְׁנָא:
(י) וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה: וְכָל חַכִּימֵי לִבָּא בְּכוֹן יֵיתוּן וְיַעְבְדוּן יָת כָּל דִי פַקֵד יְיָ:

נביאים מלכים א פרק ז

(יט) וְכֹתָרֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים מַעֲשֵׂה שׁוּשַׁן בָּאוּלָם אַרְבַּע אַמּוֹת: וְקְרוֹנְתְוָן דְּעַל רֵישׁ עַמּוּדַיָּא עוֹבָד שׁוֹשַׁנְתָּא לָקִיט בְּאוּלָמָא אַרְבַּע אַמִּין:
(כ) וְכֹתָרֹת עַל שְׁנֵי הָעַמּוּדִים גַּם מִמַּעַל מִלְּעֻמַּת הַבֶּטֶן אֲשֶׁר לְעֵבֶר (שבכה) הַשְּׂבָכָה וְהָרִמּוֹנִים מָאתַיִם טֻרִים סָבִיב עַל הַכֹּתֶרֶת הַשֵּׁנִית: וְקָרוֹנְתְוָון עַל תְּרֵין עַמּוּדַיָּא אַף מִלְּעֵילָא מִלְּקַבִּיל דִּיבְקָא דִּי לַעֲבַר סְרִיגְתָא וְרִמּוֹנַיָּא מָאתָן סְדָרִין עֲבִידִין לֵיהּ סְחוֹר סְחוֹר עַל קַרְוְנָתָא תִּנְיָתָא:
(כא) וַיָּקֶם אֶת הָעַמֻּדִים לְאֻלָם הַהֵיכָל וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַיְמָנִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יָכִין וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַשְּׂמָאלִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בֹּעַז: וְאָקֵים יָת עַמּוּדַיָּא לְאוּלָמָא דְּהֵיכָלָא וְאָקִים יָת עַמּוּדָא מִימִינָא וְקָרָא יָת שְׁמֵיהּ יָכִין וְאָקִים יָת עַמּוּדָא מִשְּׂמָאלָא וְקָרָא יָת שְׁמֵיהּ בּוֹעַז:
(כב) וְעַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים מַעֲשֵׂה שׁוֹשָׁן וַתִּתֹּם מְלֶאכֶת הָעַמּוּדִים: וְעַל רֵישׁ עַמּוּדַיָּא עוֹבָד שׁוֹשַׁנְתָּא וּשְׁלָמַת עִיבִידַת עַמּוּדַיָּא:

כתובים משלי פרק יט

(כח) עֵד בְּלִיַּעַל יָלִיץ מִשְׁפָּט וּפִי רְשָׁעִים יְבַלַּע אָוֶן: סָהֲדָא רִגְלָאָה מְמַיֵק בְּדִינֵיהּ וּפוּמְהוֹן דְּרַשִׁיעֵי מַפִּיק עָאֲתָא:
(כט) נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים וּמַהֲלֻמוֹת לְגֵו כְּסִילִים: מִתַּקְנִין לִמְמִקְנֵי דִינֵי וּמָחָתָא לְגִשְׁמֵיהוֹן דְּסַכְלֵי:
כ (א) לֵץ הַיַּין הֹמֶה שֵׁכָר וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם: מְמִקְנָא הוּא חַמְרָא וְרַוְיָתָא שִׁכְרָא וְכָל דְּשָׁנֵי בֵיהּ לָא נִתְחַכֵּם:
(ב) נַהַם כַּכְּפִיר אֵימַת מֶלֶךְ מִתְעַבְּרוֹ חוֹטֵא נַפְשׁוֹ: נָהָם הֵיךְ אַרְיָא אֵימְתָא דְמַלְכָּא וּמַן דְּמַחֲמֵית לֵיהּ חָטֵי עַל נַפְשֵׁיהּ:

משנה שבת פרק כב

א. חָבִית שֶׁנִּשְׁבְּרָה, מַצִילִין הֵימֶנָּה מְזוֹן שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת, וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים, בּוֹאוּ וְהַצִילוּ לָכֶם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִסְפֹּג. אֵין סוֹחֲטִין אֶת הַפֵּרוֹת לְהוֹצִיא מֵהֶן מַשְׁקִין, וְאִם יָצְאוּ מֵעַצְמָן, אֲסוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם לָאֳכָלִין, הַיּוֹצֵא מֵהֶן מֻתָּר, וְאִם לְמַשְׁקִין, הַיּוֹצֵא מֵהֶן אָסוּר. חַלּוֹת דְּבַשׁ שֶׁרִסְקָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְיָצְאוּ מֵעַצְמָן, אֲסוּרִים. וְרַבִּי אֶלִיעֶזֶר מַתִּיר:

ברטנורה  (א) מצילין מזון שלש סעודות. ואפילו בכלים הרבה, דאילו בכלי אחד אמרן בפרק כל כתבי דכמה דבעי מציל: לכם. כל אחד מזון שלש סעודות: ובלבד שלא יספוג. שלא ישים ספוג לשאוב היין ולחזור ולהטיף, ואף על פי שיש לספוג בית אחיזה דליכא חשש סחיטה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ואפילו ליקח בידו שמן ודבש שהן עבים ונדבקים ולקנח ידו בשפת הכלי אסור, שלא יעשה כמעשה חול: אין סוחטין את הפירות. דהוי ליה מפרק, תולדה דדש: אסורין. גזירה שמא יסחוט לכתחלה: רבי יהודה אומר אם לאוכלין היו אותן פירות מכונסים: היוצא מהן מותר. דלא ניחא ליה במה שזבו וליכא למיגזר בהו שמא יסחוט: ואם למשקין. היו מכונסין, דניחא ליה במאי דנפיק מנייהו: היוצא מהן אסור. גזירה שמא יסחוט. ובזיתים וענבים מודה רבי יהודה לחכמים דאף על גב דכנסן לאוכלים היוצא מהן אסור, כיון דדרכן לסחיטה קיימי, כי אתו לידי משקה יהיב דעתיה בהכי. ובשאר מיני פירות מודים חכמים לרבי יהודה, כיון דלאו דרכן לסחיטה. לא נחלקו אלא בתותים ורמונים, דר' יהודה מדמה להו לשאר פירות וחכמים מדמו להו לזיתים וענבים. והלכה כרבי יהודה: חלות דבש. כשהן מרוסקין זב הדבש מעצמו מתוך השעוה ואין דרך לסחטו, הילכך ר''א מתיר. וחכמים אוסרים, גזרו אטו שאינן מרוסקין. והלכה כר''א:

ב. כָּל שֶׁבָּא בְחַמִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת, שׁוֹרִין אוֹתוֹ בְחַמִּין בַּשַּׁבָּת, וְכָל שֶׁלֹּא בָא בְחַמִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת, מְדִיחִין אוֹתוֹ בְחַמִּין בַּשַּׁבָּת, חוּץ מִן הַמָּלִיחַ הַיָּשָׁן (וְדָגִים מְלוּחִים קְטַנִּים) וְקוֹלְיַס הָאִסְפָּנִין, שֶׁהֲדָחָתָן זוֹ הִיא גְמַר מְלַאכְתָּן:

ברטנורה  (ב) כל שבא בחמין. שנתבשל: מדיחין. דהדחתו אינה בשולו, אבל לא שורין: חוץ מן המליח הישן. דג מליח שעברה עליו שנה משנמלח: וקוליס האספנין. דג שקליפתו דקה, והדחתו בחמין הוא גמר בשולו:

ג. שׁוֹבֵר אָדָם אֶת הֶחָבִית לֶאֱכֹל הֵימֶנָּה גְרוֹגָרוֹת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת כֶּלִי. וְאֵין נוֹקְבִים מְגוּפָה שֶׁל חָבִית, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים מַתִּירִין. וְלֹא יִקְּבֶנָּה מִצִדָּהּ. וְאִם הָיְתָה נְקוּבָה, לֹא יִתֵּן עָלֶיהָ שַׁעֲוָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמָרֵחַ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה בָא לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בַּעֲרָב, וְאָמַר, חוֹשְׁשַׁנִי לוֹ מֵחַטָּאת:

ברטנורה  (ג) שובר אדם את החבית. מפני שהוא מקלקל: ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי. לעשות לה פה נאה: אין נוקבין מגופה. הדבוקה בפי חבית, אלא נוטל את כולה, דכי נקיב לה מתקן פתחא הוא: רבי יוסי מתיר. דאין דרך פתח חבית בכך. והלכה כרבי יוסי: ולא יקבנה מצדה. כלומר, הא דשרי רבי יוסי להיות נוקב את המגופה, לא שרי אלא למעלה בראש המגופה, דלאו אורחא למעבד פתחא התם אלא נוטל כל המגופה; אבל מצדה, זמנין דעביד ליה לנקב בצד המגופה משום פתחא, ואינו רוצה לפתחה למעלה שלא יפלו צרורות או עפר ביין: ממרח. ויש כאן משום ממחק: בערב. שם מקום: חוששני לו מחטאת. אם מירח השעוה לדבקה בדופני הכלי סביב הנקב:

ד. נוֹתְנִין תַּבְשִׁיל לְתוֹךְ הַבּוֹר בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהֵא שָׁמוּר, וְאֶת הַמַּיִם הַיָּפִים בָּרָעִים בִּשְׁבִיל שֶׁיִּצַנּוּ, וְאֶת הַצוֹנֵן בַּחַמָה בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ. מִי שֶׁנָּשְׁרוּ כֵלָיו בַּדֶּרֶךְ בַּמַּיִם, מְהַלֵּךְ בָּהֶן וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. הִגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה, שׁוֹטְחָן בַּחַמָּה, אֲבָל לֹא כְנֶגֶד הָעָם:

ברטנורה  (ד) לתוך הבור. שאין בו מים: שיהא שמור. שלא יסריח מחמת החום. והא קמשמע לן דלא חיישינן דלמא אתי לאשויי גומות שבקרקעית הבור כדי שיהא שוה להושיב שם הקדירה: ואת המים היפים. הראויים לשתיה: ברעים. בתוך מקוה מים רעים שאינן ראויין לשתיה. ומילתא דפשיטא היא ומשום סיפא נקט לה, דתנן ואת הצוננין בחמין בשביל שיחמו, מהו דתימא נגזור דלמא אתי לאטמוני ברמץ, קמשמע לן: מי שנשרו כליו. שנפלו במים בשבת: מהלך עמהן ואינו חושש. שמא יחשדו אותו שכבסן: הגיע לחצר החיצונה. הסמוכה למבוא העיר שהוא מקום המשתמר: שוטחן בחמה. ליבשן: אבל לא כנגד העם. שיחשדוהו שכבסן. ומשנה זו דחויה היא, שהלכה בידינו כל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, הלכך אסור לשטחן אפילו שלא כנגד העם:

ה. הָרוֹחֵץ בְּמֵי מְעָרָה וּבְמֵי טְבֶרְיָא וְנִסְתַּפֵּג, אֲפִלּוּ בְעֶשֶׂר אֲלֻנְטִיאוֹת, לֹא יְבִיאֵם בְּיָדוֹ, אֲבָל עֲשָׂרָה בְנֵי אָדָם מִסְתַּפְּגִין בַּאֲלֻנְטִית אַחַת פְּנֵיהֶם יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם, וּמְבִיאִין אוֹתָהּ בְּיָדָן:

ברטנורה  (ה) ונסתפג. וקנח: אפילו בעשר אלונטיות. סדינים שמקנחין בהן, ונסתפג בהן זה אחר זה, אע''ג דלא נפישי מיא בכל חד וחד אפילו הכי לא יביאם בידו לתוך ביתו אפילו על ידי עירוב, שאין כאן איסור הוצאה אלא גזירה שמא ישכח ויסחטם בבואו: אבל עשרה בני אדם. הואיל ומרובין הם מדכרי אהדדי. ואפילו חדא אלונטית לעשרה בני אדם, דהשתא נפיש בה מיא, אפילו הכי מביאין אותה בידם ולא גזרינן שמא יסחטוה, הואיל ומרובין הן: פניהם ידיהם ורגליהם. אורחא דמלתא נקט, והוא הדין לכל גופן. ואין הלכה כמשנה זו, אלא אפילו אחד מביא בידו אלונטית שנסתפג בה ולא חיישינן שמא יסחוט:

ו. סָכִין וּמְמַשְׁמְשִׁין (בִּבְנֵי מֵעַיִם), אֲבָל לֹא מִתְעַמְּלִין וְלֹא מִתְגָּרְדִין. אֵין יוֹרְדִין לְקוֹרְדִּימָא, וְאֵין עוֹשִׂין אַפִּקְטוֹזִין, וְאֵין מְעַצְבִין אֶת הַקָּטָן, וְאֵין מַחֲזִירִין אֶת הַשֶּׁבֶר. מִי שֶׁנִּפְרְקָה יָדוֹ וְרַגְלוֹ, לֹא יִטְרְפֵם בְּצוֹנֵן, אֲבָל רוֹחֵץ הוּא כְדַרְכּוֹ, וְאִם נִתְרַפָּא נִתְרַפָּא:

ברטנורה  (ו) סכין. שמן בשבת: וממשמשין. ביד על כל הגוף להנאה: אבל לא מתעמלין. לשפשף בכח: ולא מתגרדין. במגרדת, ודומה לו (איוב ב) ויקח לו חרש להתגרד בו, משום דהוי כעובדא דחול: אין יורדין לפולימא. בקעה מלאה מים ותחתיה טיט כמו דבק, ויש בה מקומות שיטבע הרוחץ שם באותו טיט וידבק בו ואינו יכול לעלות עד שיתקבצו בני אדם ויעלוהו בקושי גדול ובדוחק. פירוש אחר, בקעה שטיט שלה מחליק והרוחץ שם נופל ובגדיו נושרים במים ואתי לידי סחיטה: אפקטויזין. להקיא. ופירושו, אפיק טוי זיין. כלומר, להוציא המזון ממקום בשולו שהיא האצטומכה. אפיק, מוציא. טוי, מתבשל, צלי אש מתרגמינן טוי נור. זיין, מזון. ודוקא לשתות משקה שמביאו להקיא הוא שאסור בשבת, אבל להכניס אצבעו לתוך פיו כדי להקיא מותר. והיכא דאית ליה צערא ואם יקיא יתרפא, מותר אפילו על ידי משקה: ואין מעצבין את הקטן. לתקנו ולישב עצמותיו וחוליות שדרתו, משום דמחזי כבונה. ולא אמרן אלא לאחר זמן, אבל ביום לידה שרי: מעצבין. לשון ידיך עצבוני ויעשוני (איוב י): ואין מחזירין את השבר. עצם שנשבר. ואין הלכה כמשנה זו, אלא הלכה מחזירין את השבר בשבת: שנפרקה ידו. שיצא העצם מן הפרק שלו: לא יטרפם. לשון ביצים טרופות בקערה. שמשתטף [בצונן] על מקום השבר, דמחזי דלרפואה קעביד:

גמרא שבת דף קמ''ה ע''א

יָתִיב רַב חִיָּיא בַּר אַבָּא וְרִבִּי אָסֵי קַמֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן וְיָתִיב רִבִּי יוֹחָנָן וְקָא מְנַמְנֵם אָמַר לֵיהּ רִבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא לְרִבִּי אָסֵי מִפְּנֵי מַה עוֹפוֹת שֶׁבְּבָבֶל שְׁמֵנִים. אָמַר לֵיהּ כְּלָךְ לְמִדְבַּר עַזָּה וְאַרְאֶךָ שְׁמֵנִים מֵהֶן. מִפְּנֵי מַה מוֹעֲדִים שֶׁבְּבָּבֶל שְׂמֵחִים מִפְּנֵי שֶׁהֵם עֲנִיִּים. מִפְּנֵי מַה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל מְצוּיָינִין לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה. מִפְּנֵי מַה נָכְרִים מְזוּהֲמִין מִפְּנֵי שֶׁאוֹכְלִין שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים. אִיתְעַר בְּהוּ רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר לְהוּ דַּרְדְּקֵי לֹא כַךְ אָמַרְתִּי לָכֶם (משלי ז') אֱמוֹר לַחָכְמָה אֲחוֹתִי אָתְּ אִם בָּרוּר לָךְ הַדָּבָר כַּאֲחוֹתָךְ שֶׁהִיא אֲסוּרָה לָךְ אָמְרֵהוּ וְאִם לָאו לֹא תֹאמְרֵהוּ. אָמְרוּ לֵיה וְלֵימָא לָן מָר אֵיזֶה מֵהֶם מִפְּנֵי מַה עוֹפוֹת שֶׁבְבָבֶל שְׁמֵנִים מִפְּנֵי שֶׁלֹּא גָלוּ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמי' מ''ח) שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשֹׁקֵט הוּא אֵל שְׁמָרָיו וְלֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ. וְהָכָא מְנָלָן דְּגָלוּ. דְּתַנְיָא רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה לֹא עָבַר אִישׁ בִּיהוּדָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם ט') עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְגוֹ' מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ בְּהֵמָה בְּגִימַטְרִיָא נ''ב הֲווֹ. מִפְּנֵי מַה מוֹעֲדִים שֶׁבְּבָבֶל שְׂמֵחִים מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיוּ בְאוֹתָהּ קְלָלָה דִּכְתִיב (הושע ב') וְהִשְׁבַּתִּי כָּל מְשׂוֹשָׂהּ חַגָּהּ חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל מוֹעֲדָהּ. מִפְּנֵי מַה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל מְצוּיָינִין לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי מְקוֹמָן דְּאַמְרֵי אִינְשֵׁי בְּמָתָא שְׁמָאי בְּלֹא מָתָא תּוֹתְבָאי. מִפְּנֵי מַה נָכְרִים מְזוּהֲמִין שֶׁלֹּא עָמְדוּ עַל הַר סִינַי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבָּא נָחָשׁ עַל חַוָּה הִטִּיל בָּהּ זוּהֲמָא יִשְׂרָאֵל שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינַי פָּסְקָה זוּהֲמָתָן אוּמוֹת שֶׁלֹּא עָמְדוּ עַל הַר סִינַי לֹא פָסְקָה זוּהֲמָתָן. אָמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשֵּׁי גֵּרִים מָאי. אָמַר לֵיהּ אַף עַל גַּב דְּאִינְהוּ לֹא הֲווֹ מַזְלַיְיהוּ הֲוָה דִּכְתִיב (דברים כ''ט) אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עוֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר וְגוֹ':

רש''י  מ''מ עופות שבבבל שמנים. משל ארץ ישראל: כלך. לכה לך אלא שקיצר הל': למדבר עזה. והוא מא''י: מועדים שבבבל שמחים. רגילים לשמוח במועדים יותר מא''י: מפני שהם עניים. וכל השנה אין להם שמחה במאכל ובמשתה ואין להם מרגוע ממלאכה לפיכך במועדי' כל שמחתם: מצויינין. מציינין עצמם בלבושים נאים: מצויינין. מקושטים: שאינן בני תורה. כ''כ לכבדם כבני א''י מחמת תורתן מכבדין אותן מחמת לבושיהן שנראין חשובין: דרדקי. בחורים שלא הגיעו לסבר': מפני שלא גלו. העופות כמו אותן של א''י כדאמר לקמן: שאנן מואב מנעוריו. סיפיה דקרא על כן עמד טעמו בו אלמא הגולין מפיגין טעמן ושמנן: נ''ב שנה. משגלו בימי צדקיהו בחרבות ירושלם עד שנפקדו בימי כורש ואז עלו מהם לייסד את הבי' י''א שנים קודם גמר הבנין שהיא לסוף ע' שנה בשנת ב' לדריוש כדאמר במגילה: שאינן במקומם. שמא''י גלו לשם והגולה למקום נכרי מציין עצמו במלבושים שיהא חשוב: במתאי שמאי. בעירי איני צריך להתכבד אלא בשמי שאני ניכר בהם: בלא מתאי. במקום שאינה עירי: תותבאי. כבודי תלוי בשמלתי שמלה מתרגמינן תותביה: כשבא נחש על חוה. כשנתן לה עצה לאכול מן העץ בא עליה דכתיב הנחש השיאני ל' נשואין: גרים מאי. שלא היו על הר סיני מהיכן פסקה זוהמתן: מזלייהו הוה. בסיני וכל שעמדו על הר סיני נתקדשו ונטהרו ונתרפאו מכל מום ואף עורים ופסחים שהיו בישראל כדתניא בספרי:

זוהר ויקהל דף ד' ע''ב

מִלָה דָא שְׁמַעְנָא בְרָזִין דְבוּצִינָא קַדִּישָׁא וְלָא אִתְיְיהִיב לִּי רְשׁוּ לְגַלָּאָה בַר לְכוּ חֲסִידֵי עֶלְיוֹנִין. דְאִי בְהַהִיא שַׁעְתָּא דְאִיהִי נַקְטָא נַפְשִׁין וְרוּחִין בִּרְעוּ דִדְבֵקוּתָא חָדָא אִיהוּ יְשַׁוֵי לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ לְדָא וְיָהִיב נַפְשֵׁיהּ בִּדְבֵקוּתָא בְּהַהוּא רְעוּתָא. לְאַכְלָלָא לָהּ בְּהַהוּא דְבֵקוּתָא. אִי אִתְקַבְּלַת בְּהַהִיא שַׁעְתָּא בְהַהוּא רְעוּתָא דְאִינוּן רוּחִין וְנַפְשִׁין וְנִשְׁמָתִין דְּאִיהִי נַקְטָא הָאי אִיהִי בַּר נָשׁ דְּאִתְצְרִיר בִּצְרוֹרָא דְחַיֵּי בְהָאי עַלְמָא וּבְעַלְמָא דְאָתֵי וְתוּ דְּבַעְיָיא לְאִתְכַּלְלָא מִכָּל סִטְרִין מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא מִלְּעֵילָא וּמִתַּתָּא וּלְאִתְעַטְרָא בְנִשְׁמָתִין בְּכָל סִטְרִין. אִתְעַטְרָא בְנִשְׁמָתִין מִלְּעֵילָא וְאִתְעַטְרָא בְנִשְׁמָתִין מִלְּתַתָּא. וְאִי בַר נַשׁ יְכַוֵּין לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ לְכָל דָּא וְיִמְסוֹר נַפְשֵׁיהּ מִתַּתָּא בִדְבֵקוּתָא בִרְעוּתָא כְמָה דְאִתְמַר כְּדֵין קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָארֵי לֵיהּ שָׁלוֹם לְתַתָּא כְגוֹוָונָא דְהַהוּא שָׁלוֹם דִּלְעֵילָא הַהוּא דְבָרִיךְ לָהּ לְמַטְרוֹנִיתָא וְאַכְלִיל לָהּ וְאַעְטַר לָהּ בְּכָל עִטְרִין. אוּף הָכִי הָאי בַר נָשׁ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרֵי לֵיהּ שָׁלוֹם לְתַתָּא כְמָה דְאַתְּ אָמַר (שופטים ו') וַיִּקְרָא לוֹ יְיָ שָׁלוֹם. וְכָל יוֹמוֹי הָכִי קָרָאן לֵיהּ לְעֵילָא שָׁלוֹם בְּגִין דְּאַכְלִיל וְאַעְטַר לְמַטְרוֹנִיתָא לְתַתָּא כְגוֹוָנָא דְהַהוּא שָׁלוֹם לְעֵילָא. וְכַד אִסְתְּלַק הַהוּא בַר נָשׁ מֵהָאי עַלְמָא נִשְׁמָתֵיהּ סַלְקָא וּבַקְעָא בְכָל אִינוּן רְקִיעִין וְלֵית מָאן דְיִמְחֵי בִידָהּ. וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרֵי לָהּ וְאָמַר (ישעיה נ''ז) יָבֹא שָׁלוֹם וּשְׁכִנְתָּא אַמְרַת יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם וְגוֹמֵר וְיִפְתְּחוּן לָהּ תְּלֵיסָר טוּרֵי דַאֲפַרְסְמוֹנָא דַכְיָיא וְלֹא יְהֵי מָאן דְּיִמְחֵי בִידָהּ. וְעַל דָּא זַכָּאָה אִיהוּ מָאן דְּיִשְׁוֵי לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ לְדָא וְעַל דָּא כְתִיב כָּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְיָ לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה כְּמָה דְאִתְמַר. אָרִים רִבִּי אַבָּא קָלֵיהּ וְאָמַר וַוי רִבִּי שִׁמְעוֹן אַנְתְּ בָּחַיִּין וַאֲנָא בָכֵינָא עֲלָךְ. לָא עֲלַךְ בָּכֵינָא אֶלָּא בָּכֵינָא עַל חַבְרַיָּיא וּבָכֵינָא עַל עַלְמָא רִבִּי שִׁמְעוֹן בְּבוֹצִינָא דְשַׁרְגָא דְאַדְלִיק לְעֵילָא וְאַדְלִיק לְתַתָּא. וּבִנְהוֹרָא דְאַדְלִיק לְתַתָּא נְהִירִין כָּל בְּנֵי עַלְמָא (נ''א נָהִיר לְעֵילָא) וַוי לְעַלְמָא כַּד יִסְתְּלַק נְהוֹרָא דִלְתַתָּא בִנְהוֹרָא דִלְעֵילָא. מָאן יַנְהִיר נְהוֹרָא דְאוֹרַיְיתָא לְעַלְמָא קָם רִבִּי אַבָּא וְנָשִׁיק לְרִבִּי חִיָיא. אָמַר לֵיהּ מִלִּין אִלֵּין הֲווֹ תְחוֹת יָדָךְ וְעַל דָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁדַרְנִי עַד הָכָא לְאִתְחַבְּרָא עִמְּכוֹן זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ:

תרגום הזוהר
דָּבָר זֶה שָׁמַעְתִּי בֵּין הַסּוֹדוֹת שֶׁל מָאוֹר הַקָּדוֹשׁ, וְלֹא נִתְּנָה לִי רְשׁוּת לְגַלּוֹת חוּץ מִכֶּם חֲסִידִים הָעֶלְיוֹנִים, שֶׁאִם בַּשָּׁעָה הַהִיא שֶׁהַמַּלְכוּת אוֹחֶזֶת הַנְּפָשׁוֹת וְהָרוּחוֹת שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם, בְּרָצוֹן אֶחָד שֶׁל הַדְּבֵקוּת, מֵשִׂים הָאָדָם לִבּוֹ וּרְצוֹנוֹ לָזֶה, וְנוֹתֵן נַפְשׁוֹ בִּדְבֵקוּת בַּרָצוֹן הַהוּא, דְּהַיְנוּ לִכְלוֹל נַפְשׁוֹ בְּאוֹתָהּ הַדְּבֵקוּת, אִם הִתְקַבְּלָה מְסִירַת נַפְשׁוֹ, בַּשָּׁעָה הַהִיא, בְּרָצוֹן הַנְּפָשׁוֹת הָרוּחוֹת וְהַנְּשָׁמוֹת שֶׁאוֹחֶזֶת, זֶה הוּא אָדָם שֶׁנִּצְרָר בִּצְרוֹר הַחַיִּים, בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּבָעוֹלָם הַבָּא. וְעוֹד שֶׁהַמֶּלֶךְ וְהַמַּטְרוּנִיתָא צְרִיכִים לְהִכָּלֵל מִכָּל הַצְדָדִים מִלְּמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה, וּלְהִתְעַטֵּר בַּנְּשָׁמוֹת בְּכָל הַצְדָדִים, הִיא מִתְעַטֶּרֶת בַּנְּשָׁמוֹת מִלְּמַעְלָה וּמִתְעַטֶּרֶת בַּנְּשָׁמוֹת מִלְּמַטָּה, וְאִם הָאָדָם מְכַוֵּן לִבּוֹ וּרְצוֹנוֹ לְכָל זֶה, וּמוֹסֵר לָהּ נַפְשׁוֹ מִלְּמַטָּה בִּדְבֵקוּת וּבְרָצוֹן, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, אָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹרֵא לוֹ שָׁלוֹם לְמַטָּה, כְּעֵין שָׁלוֹם הַהִיא שֶׁל מַעְלָה, שֶׁהוּא יְסוֹד הַנִּקְרָא שָׁלוֹם, אוֹתוֹ הַשָּׁלוֹם, הַמְּבָרֵךְ אֶת הַמַּלְכָּה, וּמַכְלִיל אוֹתָהּ וּמַעֲטִיר אוֹתָהּ מִכָּל הַצְדָדִים. אַף כָּךְ אָדָם הַזֶּה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹרֵא לוֹ שָׁלוֹם. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, וַיִּקְרָא לוֹ ה' שָׁלוֹם. וְכָל יָמָיו קוֹרְאִים אוֹתוֹ כָּךְ לְמַעְלָה, שָׁלוֹם. מִשּׁוּם שֶׁהִכְלִיל וְהֶעֱטִיר אֶת הַמַּלְכָּה מִלְּמַטָּה, כְּעֵין שָׁלוֹם הַזֶּה שֶׁלְּמַעְלָה. וּכְשֶׁהָאָדָם הַהוּא מִסְתַּלֵּק מֵעוֹלָם הַזֶּה, נִשְׁמָתוֹ עוֹלָה וּבוֹקַעַת בְּכָל אֵלּוּ הָרְקִיעִים וְאֵין מִי שֶׁיְּעַכֵּב בְּיָדָהּ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹרְאָהּ וְאוֹמֵר, יָבֹא שָׁלוֹם. וְהַשְּׁכִינָה אוֹמֶרֶת, יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם וְגוֹ'. וְיִפְתְּחוּ לָהּ שְׁל. ש עֶשְׂרֵה הָרִים שֶׁל אֲפַרְסְמוֹן הַטָּהוֹר. וְלֹא יִהְיֶה מִי שֶׁיְּעַכֵּב בְּיָדָהּ. וְעַל כֵּן אַשְׁרֵי הוּא, מִי שֶׁשָּׂם לִבּוֹ וּרְצוֹנוֹ לָזֶה. וְעַל כֵּן כָּתוּב, כָּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֶת תְּרוּמַת ה' אֶל מֶלֶךְ הָעֶלְיוֹן, דְּהַיְנוּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתִּי. הֵרִים רַבִּי אַבָּא קוֹלוֹ וְאָמַר, אוֹי רַבִּי שִׁמְעוֹן, אַתָּה בַּחַיִּים, וַאֲנִי כְּבָר בּוֹכֶה עָלֶיךְ. לֹא עָלֶיךְ אֲנִי בּוֹכֶה, אֶלָּא אֲנִי בּוֹכֶה עַל הַחֲבֵרִים, וַאֲנִי בּוֹכֶה עַל הָעוֹלָם. רַבִּי שִׁמְעוֹן הוּא כְּאוֹר הַנֵּר הַדּוֹלֵק לְמַעְלָה וְדוֹלֵק לְמַטָּה, וּבָאוֹר שֶׁהִדְלִיק לְמַטָּה מְאִירִים כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם. אוֹי לָעוֹלָם כְּשֶׁיִּסְתַּלֵּק הָאוֹר שֶׁלְּמַטָּה וְיָבֹא בְּתוֹךְ הָאוֹר שֶׁל מַעְלָה. מִי יָאִיר אוֹר הַתּוֹרָה לָעוֹלָם. קָם רַבִּי אַבָּא וְנָשַׁק לְרַבִּי חִיָּא, אָמַר לוֹ דְּבָרִים אֵלּוּ הָיוּ תַּחַת יָדְךְ, עַ''כ, שְׁלָחַנִי ה' עַד כָּאן לְהִתְחַבֵּר עִמְּךְ, אַשְׁרֵי חֶלְקִי:

הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות תפלה פרק א'

א. תְּפִלּוֹת אֵלּוּ אֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶם אֲבָל מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם אִם רָצָה אָדָם לְהִתְפַּלֵּל כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ וְכָל אוֹתָן הַתְּפִלּוֹת שֶׁיּוֹסִיף כְּמוֹ מַקְרִיב נְדָבוֹת לְפִיכָךְ צָרִיךְ שֶׁיִּתְחַדֵּשׁ דָּבָר בְּכָל בְּרָכָה וּבְרָכָה מִן הָאֶמְצָעִיּוֹת מֵעֵין הַבְּרָכוֹת וְאִם חִדֵּשׁ אֲפִלּוּ בִּבְרָכָה אַחַת דַּי כְּדֵי לְהוֹדִיעַ שֶׁהִיא נְדָבָה וְלֹא חוֹבָה וג' רִאשׁוֹנוֹת וג' אַחֲרוֹנוֹת לְעוֹלָם אֵין מוֹסִיפִין בָּהֶם וְלֹא פוֹחֲתִין מֵהֶן וְאֵין מְשַׁנִין בָּהֵן דָּבָר: ב. אֵין הַצִבּוּר מִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת נְדָבָה לְפִי שֶׁאֵין הַצִבּוּר מְבִיאִין קָרְבַּן נְדָבָה וְלֹא יִתְפַּלֵּל אֲפִלּוּ יָחִיד מוּסַף שְׁתַּיִם אַחַת חוֹבַת הַיּוֹם וְאַחַת נְדָבָה לְפִי שֶׁאֵין מִתְנַדְּבִין קָרְבַּן מוּסַף וְיֵשׁ מִן הַגְּאוֹנִים מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁאָסוּר לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת נְדָבָה בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים לְפִי שֶׁאֵין מַקְרִיבִין בָּהֵן נְדָבָה אֶלָּא חוֹבַת הַיּוֹם בִּלְבַד:

מוסר
מספר שערי קדושה ח''ב שער ד'

אָמְרוּ בְזֹהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת תְּרוּמָה גּוּפֵיהוֹן דְּצַדִיקַיָא דְלֹא אִתְמַשְׁכוּ בְּהָאי עָלְמָא בָּתַר הַנָּאוֹת דְּהַהִיא קְלִיפָה לֹא שָׁלְטָא עֲלַיְיהוּ רוּחַ מְסָאֲבָא כְּלָל דְּלֹא אִתְעַנְגוּ בְּהָאי עָלְמָא אֶלָּא מִתַּעֲנוּגֵי דְמִצְוָה וְשַׁבַּתִּין וְחַגִּין הַהוּא רוּחַ מְסָאֲבָא לֹא יָכִיל לְשָׁלְטָאָה עֲלַיְיהוּ כְּלָל כִּיוָן דְּלֹא אִתְעַנְּגָא מִדִּילֵיהּ כְּלוּם וְכוּ' וְאִי אִתְהֲנֵי מִדִּילֵיהּ בְּיוֹמִין דְּחוֹל עֲלֵיהּ אִתְמַר (מלאכי ב') וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם וְכוּ' וְתָנָא דְבֵי אֵלִיָּהוּ לֹא זָכָה אָדָם לַתּוֹרָה יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה יְתֵירָה שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְתוֹךְ מֵעָיו. וְאָמְרוּ קַדְמוֹנֵינוּ הַגֶּדֶר הַמּוּפְלָא לְאָדָם הוּא הַמַּאֲכָל וּכְתִיב (משלי כ''א) שׁוֹמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שׁוֹמֵר מִצָרוֹת נַפְשׁוֹ: