ידידיה מאיר: בין היחס של צה"ל למי שחטא, לבין היחס של הציבור החרדי למי שחטא

1. אני רוצה לפתוח בתיקון טעות. האמת שאתם אפילו לא יודעים על הטעות הזאת. למעשה, אין דרך שתדעו: היא לא משהו שנכתב כאן בטור, אלא משהו שלא נכתב בו. משפט שנמחק מהגרסה הסופית של הטור שפורסם כאן לפני שבועיים – ולא היה צריך להימחק. ומאז מצפוני אינו מניח לי. אז הנה, אני אנסה לתקן עכשיו את החטא הזה, שבין אדם למקלדתו.

לפני שבועיים כתבתי פה על ההתעללות של מערכת המשפט באלי פלדשטיין ובאיש המילואים מאמ"ן, ופתחתי בקריאה לתפילה: "אליעזר בן בינה. זה השם המלא של אלי פלדשטיין, דוברו של ראש הממשלה, שעצור כשלושה שבועות על ידי השב"כ וזקוק לתפילות. למעשה, הוא זקוק לנס. את שמו של הנגד שעצור איני יכול לפרסם, לצערי, אבל בבקשה תתפללו גם עליו. אולי הקטע המתאים ביותר בתפילה הוא 'אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה'. ולא, אני לא משווה את העצורים בפרשה לחטופים במנהרות בעזה, ולא משווה את חוקריהם לחוטפים. אבל כן, מול כאלה כוחות אופל אדירים, צריך רחמי שמיים. רחמי שמיים מרובים".

בגרסה המקורית של הטקסט הופיעה פה השורה הבאה: "ואפשר לכוון על הפרשה הזאת גם בתפילת שמונה עשרה במילים 'וכל הרשעה כרגע תאבד'". אלא שרגע לפני שהעיתון ירד לדפוס, מחקתי אותה. חששתי שהיא אולי תישמע חריפה מדי. חשוב לי להדגיש: בעיני אין מילים שהן חריפות מדי ביחס לרשעה והעוול ורמיסת זכויות האדם של מערכת המשפט בסיפור הזה מהרגע הראשון. וכשאני אומר מהרגע הראשון אני מתכוון לרגע הראשון – המעצר האלים שביצעו כוחות מיוחדים שבאו בנשקים שלופים לביתו של פלדשטיין ושל הנגד, משל היו פצצה מתקתקת. ימים ספורים לאחר מכן, נהגו כך גם במעצר השערורייתי של מפקד ימ"ר ש"י ניצב־משנה אבישי מועלם, האיש שחטאו החמור הוא שביצע את הוראות הדרג המדיני. וכך גם במעצר נציב שירות בתי הסוהר, רב־גונדר קובי יעקובי. במקרה האחרון זה כמעט נגמר בירי דו"צ, כי מאבטחיו חשבו שמדובר בניסיון של גורמים עברייניים לפגוע בו (הם צדקו: אלה היו גורמים שמתנהלים כמו בעולם התחתון, ואכן מנסים לפגוע בנציב שירות בתי הסוהר. רק שבמקרה הזה קוראים להם "שומרי הסף"). ובכל זאת חששתי שאולי הציטוט הזה, מתוך ברכת "ולמלשינים", ייתפס בעיני מי מהקוראים כפרובוקציה. והאמת היא שגם מזה אני לא נבהל. מותר לבעל טור לעורר פרובוקציות מעת לעת. אבל לטור ההוא הייתה מטרה אחת: ליצור הזדהות, אכפתיות, מול עוולות מערכת המשפט וכמה שיותר תפילות על פלדשטיין והנגד.

2. אז מחקתי את הפסקה על הרשעה – והתחרטתי. בהתחלה קצת, אבל אז, ככל שהמעצר הלך והתארך – כלומר, הלך והוארך – הצטערתי יותר ויותר. בשבוע שעבר, אחרי שהשופט בבית המשפט המחוזי הורה לשחרר את השניים למעצר בית, ופרקליטות הרשעה החליטה לערער, ושופט העליון אלכס שטיין האריך את המעצר בעוד חמישה ימים פשוט כי הוא צריך זמן לקרוא את החומר – כבר התמלאתי חרטה עמוקה על הצנזור העצמי שלי. כמעט התחלתי לכוון על זה ב"סלח לנו אבינו כי חטאנו".

והנה, כבוד השופט האכזר שטיין מסיים סוף סוף לקרוא את החומר, ומפרסם את החלטתו: הוא שולח את פלדשטיין למעצר בית ודווקא את הנגד, איש המילואים, משאיר בכלא, תוך שימוש באיזה פלפול משפטי שלפיו הוא בעצם מהווה סכנה כי הוא יודע דברים נוספים, מתוקף תפקידו, אז מי יכול להבטיח לנו – או כלשונו של השופט "מי לידינו יתקע" – שהוא לא ידליף אותם בזמן מלחמה ויפגע בביטחון המדינה?

כן, זה היה הטיעון. אל תחשבו שהוא נשמע לכם מוזר כי אתם לא מבינים במשפטים. הוא נשמע לכם מוזר כי אתם אנשים מוסריים. השופט שטיין למעשה טוען שאחרי כל מה שעבר הנגד – המעצר האלים, קשירת העיניים, הבידוד, החקירות במשך שעות, ההתעללות הנפשית, ימי המאסר הרבים -  ואחרי כל מה שעברה משפחתו, הוא ימשיך להדליף מידע לדרג המדיני, בעודו יושב במעצר בית בהגבלות מחמירות. אז מה עושים? אה, זה פשוט. משאירים אותו בכלא. עד מתי? אנא עארף. אולי עד שיבוא השלום ולא יישא גוי אל גוי חרב. ואז, רק אז, הסכנה ממנו תחלוף כליל.

מדהים כמה בית המשפט העליון, שבמשך שנים נלחם על זכויות אדם של השפלים שבמחבלים, רומס באכזריות כזאת את זכויות האדם של נגד מוערך בצה"ל. בעצם זה לא כזה מדהים. חז"ל כבר לימדו אותנו שכל המרחם על מחבלים סופו שיתאכזר לנגדים.

3. כמה שעות אחרי הפסיקה פגשתי את אביטל, אשתו ההמומה של הנגד. היא אמרה שלא היה משפטן אחד שהמשפחה דיברה איתו שהעריך שבעלה לא ישוחרר, אחרי 45 ימי מעצר. שמעתי ממנה סיפור אימה, ממש כך, על אליטה אלימה וחסרת גבולות ששמה בצינוק וחוקרת במשך שעות, לילה ויום, אזרח נורמטיבי, חסר כל עבר פלילי, כמובן, שמאז שבעה באוקטובר עשה למעלה מ-220 ימי מילואים - רק כדי לנקום בו וכדי להפחיד אחרים במצב שלו, כדי שלא יעלה בדעתם לבקר את המערכת. הרי סכמנו כבר שלפרשה החמורה הזאת לא צריך לקרוא פרשת "הדלפת המסמך", אלא פרשת "הסתרת המסמך". מסמך שיש לו השלכות לחיי חטופים ואולי גם לוחמים לא מגיע לדרג המדיני. ממשיכים את אותו מחדל של ליל השבעה באוקטובר. ועכשיו מערכת הביטחון ומערכת המשפט שולחות פה מסר לנגדת הבאה ב־8200: אם את נחשפת למידע על עוד איום חדירה לישובים וחטיפות, חלילה, והמפקדים שלך לא עושים עם זה כלום, אל תלכי איתו הלאה. את תסתבכי עם המערכת. עם כל המערכות. נעלים אותך, נזרוק אותך לצינוק, וכשתערערי על ההחלטה, השופט יגיד שהוא צריך עוד כמה ימים כדי לעבור על החומר וכדי להמציא את הפלפול שישאיר אותך בכלא כי "מי לידינו יתקע".

אבל האליטה הזאת, אמרתי לאביטל הגיבורה, לא תחזיק מעמד עוד זמן רב. היא תיפול בעזרת ה' בקרוב. יותר ויותר אנשים מבינים כמה היא מושחתת ונקמנית ובררנית ומנפיצה טיעונים משפטיים לפי האינטרס הפוליטי. והסיפור הנורא של בעלך, שניסה - בתום לב ומתוך אכפתיות לגורל החטופים - לעשות טוב, יזרז בעזרת ה' את התהליך הזה. כן, בעלך העצור שאף אחד אפילו לא יודע את שמו, אותו חייל אלמוני, "בלילות שחורים של ייאוש" כמו שנכתב בהמנון המחתרות, הוא בעל תפקיד חשוב בהיסטוריה. עד כדי כך.

הרי זה לא רק סיפור המסמך הזה. זה סיפור על הוראות הפתיחה באש שהלכו והפכו מעוותות, על פרימטר מעזה שהלך ונשחק, על הריסת בתי מחבלים שבג"ץ לא התיר, על סיכול ממוקד ועל "נוהל שכן" שהוגבלו שוב ושוב. על הכול. גם על העובדה שראש ממשלה צריך לבוא שלוש פעמים בשבוע במשך שש שעות לדיונים על כיתובי תמונה באייטמים באתר 'וואלה' לפני שנים, בזמן שישראל משמידה את צבא סוריה במערכה המורכבת שלנו אי פעם.

לבעלך, אמרתי לה, יש חלק חשוב בתיקון הזה. ועוד המלצה אחת, טיפ משפטי־רוחני: שעורכי הדין שלכם יבקשו לאלתר לחשוף את זהותו. למה? כי זה יוסיף לו תפילות וזכויות. יהיה לו שם ויהיו לו פנים. וזה בוודאי יעורר אנשים להתפלל.

עד לרגע סגירת הגיליון שמו של הנגד לא הותר לפרסום, אבל אני רוצה להתיר לפרסום את הקטע בתפילה שבעיני הכי מתאים לכוון בו על הפרשה: "וכל הרשעה כרגע תאבד".

בעצם, זה נשמע לי פתאום מתון מידי. אשכנזי מדי. בדיוק בשביל זה יש נוסח עדות המזרח. תגידו איתי, מכל הלב: "ומלכות הרשעה מהרה תעקר ותשבר ותכלם ותכניעם במהרה בימינו!". אמן.

4. והערה אחת נוספת בשולי הדברים: כולם יודעים שאלי פלדשטיין בא מהעולם החרדי, גדל במשפחה מוכרת, למד בישיבה נחשבת, התגייס לצבא ולמרבה הצער הוריד את הכיפה. זה לא סוד. אפשר לראות את זה בתמונה שלו. גם ראש הממשלה הזכיר את זה.

מעניין להשוות בין היחס של צה"ל לקצין מסור שבמשך שנים תרם למדינה ואז חטא (לטענת הצבא), לעומת היחס של העולם החרדי, לפחות בפרשה הזאת, למי ששנים למד בישיבה וחטא. ואגב, היחס האכזרי הזה לחיילים וקצינים מסורים ונורמטיביים, אפילו מצטיינים, שאינם חלק מהאליטה ושגו (לטענת הצבא) פעם אחת, רק פעם אחת, או אפילו לא ישרו קו עם המערכת - הוא ממש מדיניות של הצבא. הנה כמה שמות, רק מהזיכרון: תא"ל צ'יקו תמיר, תא"ל מרדכי כהנא, אל"מ דביר חבר, אל"מ נוחי מנדל, אל"מ חזי נחמה. כל אחד והסיפור שלו, כמובן, אני לא משווה, אבל המשותף לכולם: אפס חמלה של המערכת למי שהקדיש לה את מיטב שנותיו. אפס אפשרות לתקן. לכלב תשליכון אותו.

ומנגד, השבוע פורסם כי הרב מרדכי רבינוביץ', ראש הישיבה הקטנה "אור ישראל" שבה למד בשעתו פלדשטיין, העביר לו מכתב אל הכלא באמצעות חבר הכנסת אליהו ברוכי (דגל התורה) שביקר אותו. וכך כתב לו על נייר מכתבים של הישיבה: "לאלי יקירי הי"ו, שלום רב וכל טוב סלה. הנני חושב הרבה עליך ומשתדל להיות נושא בעול איתך ובעיקר בתפילה שהיא הדרך היחידה לזכות. אך זכור נא זכור, שיש מי שנמצא עמך, והוא הקדוש ברוך הוא, שנאמר 'עמו אנוכי בצרה'. וזה בכל עת ובכל רגע ורגע. מסופר על אחד שהיה בגטו ובקושי הייתה לו חולצה לכסות גופו, ופעם בשעת קושי אמר: 'הכל אתם יכולים לקחת ממני, אך את הקדוש ברוך הוא אינכם יכולים לקחת ממני לעולם, כי תמיד נמצא עמי'... ברצוני להוסיף כמה דברים שכתבו בעלי המוסר, ויהיה לך למשיב נפש: העבודה המוטלת על האדם לעסוק בהשתדלות, ולמרות זאת לידע שאין בכוח ההשתדלות לעזור, כי ללא רצון ה' לא ישיג מאומה... ולכן חייב להיות במנוחה ושלווה ולבטוח בהשם יתברך שיעשה הטוב, ודע והאמן כי מה' מצעדי גבר כוננו, הכל נגזר משמיים על כל רגע, באיזה מקום יהיה ובאיזה זמן ועם איזה בני אדם יהיה בצוותא, וכמה יתעכב שם. זכור! אין עוד מלבדו. החותם ומייחל להצלחתך במהרה, אוהבך. מ. רבינוביץ".

כמה חיזוק, כמה אהבה, לתלמיד לשעבר (מלפני יותר מ־15 שנה!), שלא חטא פעם אחת, אלא עזב את הדרך. תדע כל אם עברייה כי הפקידה את גורל בניה בידי ראשי הישיבות הראויים לכך.

הטור פורסם בעיתון "בשבע".