סיון רהב מאיר: המציאות הפתיעה אותנו לרעה, אבל היא גם יכולה להפתיע כל כך לטובה

השבוע, בז' בכסלו, ציינו 73 שנים לפטירת הרב יעקב משה חרל"פ, מבכירי תלמידיו של הרב קוק, הרב של שכונת "שערי חסד" בירושלים וראש ישיבת "מרכז הרב". הנה שלושה סיפורים קטנים על הדמות הגדולה הזו, סיפורים שאסף הנין שלו, יאיר חרל"פ:

• בזמן ההבדלה – כך סיפר נשיא המדינה לשעבר זלמן שז"ר שהיה קרוב אליו – כשהיה הרב חרל"פ אומר "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך" הוא היה מדגיש את המילה "אור" בקול רם וחזק, ולעומתה אומר את המילה "חושך" בקול חלש יותר, וכך הלאה: "יום השביעי" בחוזקה, ואז "ששת ימי המעשה" בקול חלש, והיה עושה בידו תנועה ברורה של הבדלה, כאילו הוא ממש מבדיל בין האור לחושך. ניתן היה לראות על פניו את הצער על עזיבת קדושת השבת.
• באירוע לציון 100 שנה להקמת שכונת "שערי חסד", דיבר הרב שמואל אוירבך על זיכרונותיו כילד מרב השכונה, הרב חרל"פ. הוא סיפר על תפילתו המיוחדת של הרב שנאמרה לאט ובכוונה, ואמר: "יותר משבעים שנה אחרי אותן תפילות, עדיין מהדהדת באוזני הדרך שבה אמר 'שמע ישראל'".
• בימי מחלתו האחרונים של הרב, עבדו כלי חפירה וקידוח ממש מתחת לחלון חדרו. בני המשפחה חשבו להזיז את מקור הרעש למקום מרוחק יותר. הרב חרל"פ קרא להם ואמר: "עד עכשיו זכיתי לצאת ולראות בבניין ירושלים. עכשיו אני במיטתי ולא יכול עוד לצאת, אבל כשאני שומע את רעש המכונות, אני יודע שירושלים נבנית. אל תיקחו ממני את הזכות הזאת, לפחות לשמוע את ירושלים בבניינה".

מההבדלה, דרך קריאת שמע ועד לקול הטרקטור - השבוע לפני 73 שנים נפטר אדם שידע לקדש כל רגע. לזכרו.

העם עם הגולן, ועם יעקב אבינו

מנסה לעשות לעצמי סדר במחשבות: דווקא ביום סוער כל כך, יש שלוש מילים בפרשת השבוע שיכולות לעזור לנו - "וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי". כך מסביר יעקב אבינו בפרשה את ההבדל בין עם ישראל לבין האויבים שלו.

אנחנו מתנהלים לאט, אבל בטוח. בלי הפרשנות הזו, בלי הסבלנות הזו, אפשר פשוט לחשוב שהעולם השתגע. שהכול כאוס, הכול מפחיד. אבל צריך לספר את הסיפור נכון: זה לא בלגן. יש פה מהלך גדול, ארוך. יש לו כיוון ותכלית. קורות כאן תזוזות היסטוריות, תנ"כיות. עם ישראל חוזר לארצו אחרי אלפיים שנות גלות. זה לא קל. העולם כולו צריך ללמוד מאיתנו להבחין בין טוב לרע, בין קדוש לטמא. מי ששותף למהלך הזה – יבורך. מי שיפריע למהלך – ייזרק בסוף לפח האשפה של ההיסטוריה.

עם ישראל הוא קטן ונצחי. האויבים שלנו הם גדולים וזמניים. אבל יעקב אבינו אומר בפרשה לעשיו, האויב שלו שנראה יותר מרשים וחזק, שהקצב שלנו אחר. "וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי" זה בעצם "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". וגם איש הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.

זה שבוע היסטורי. אחרי 52 שנים של שלטון דמים בסוריה, משטר אסד נעלם בן לילה, וישראל כבר נכנסת לסוריה. מי זוכר את נשיא איראן שפשוט התרסק במסוק שלו, את מבצע הביפרים המרהיב, את חיסול נסראללה, את סינוואר שחוסל כעוד מחבל, ואז התברר מי הוא, ואת כל הפעולות שלעולם לא נדע עליהן.

האירועים עוד בעיצומם, ואנחנו לא באמת יודעים. כמה מצחיק (או עצוב) לקרוא פרשנויות מלומדות של "מומחים" מעונבים ומכובדים, רק מלפני יממה.

מול טלטלות כאלה - אפשר קודם כל לשמוח על עוד רשע אכזר שנופל. וגם לקוות ולעשות ולהתפלל. ולהודות לכל העוסקים במלאכה (בעיקר מאחורי הקלעים, בשקט). וגם – לדעת להכיל את המורכבות, את הצער ואת התקווה ביחד. ולהתמלא ענווה, אמונה וחוסן. ולהוסיף תורה ומעשים טובים, שנותנים עוצמה.

ובפרט כעת, בחודש כסלו - להיזכר בסיפור החנוכה, שמלמד אותנו: אם אנחנו זוכרים מי אנחנו ומה זהותנו - יש ניצחונות וישועות, ניסים ונפלאות, בימים ההם וגם בזמן הזה. הרי גם בזמן אמת, המכבים לא ידעו שהם עוד יהיו חג בלוח השנה שלנו. איך נראה את הימים האלה בעוד 50 שנה?

המציאות הפתיעה אותנו כל כך לרעה בשמחת תורה תשפ"ד, מעל לכל דמיון. אבל המציאות יכולה גם להפתיע אותנו לטובה, מכיוונים שאפילו לא חלמנו עליהם. "וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי". הניצחון הסופי שלנו בוא יבוא, והעולם הולך ומתקדם אל הטוב.

וכבר אמרו רבותינו: עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב... אולי לא סתם זה פס הקול שלנו כעת.

בשורות טובות.

חיזוק מקריית שמונה

"שלום סיון, דווקא ביום כזה, חשוב לנו שהציבור יידע: ישיבת קריית שמונה חזרה היום הביתה! הגענו לכאן אתמול וזכרנו ביחד את ארבעת בוגרי הישיבה האחרונים שנפלו – איתן דישון, אחיה דסקל, אלקנה נבון והלל יניב הי"ד. הצבנו את תמונתם בכניסה לבית המדרש. רקדנו, עם דמעות בעיניים, ועם תושבי קריית שמונה, שגם הם מתחילים לחזור. ומהבוקר – נחזור ללמוד תורה בעוצמה, בישיבת ההסדר שלנו, שנאלצה להתפנות למשך יותר משנה.

"בפרשת השבוע יעקב אבינו נלחם בלילה עם דמות מסתורית, עם אויב. האויב פוצע אותו, פוגע בו, אבל לא מצליח להביס אותו. ואחרי לילה שלם של מאבק, יעקב מכריז: 'לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי'. הוא לא מוכן שהמאבק יסתיים בלי לקבל ברכה. זו הקריאה היהודית שלנו תמיד, מול הרוע המוחלט שתוקף אותנו בכל דור: מכל משבר ואתגר – אנחנו נצמח.

"ואכן, האויב הזה נותן ליעקב ברכה גדולה, הוא נותן לו שם חדש והרבה יותר עוצמתי: 'לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל'. זה השם שלנו עד היום.

"גם אנחנו מרגישים שמתוך כל הקושי והעצב – עלינו ברמה. אי אפשר להישאר אותו דבר. צריך לגדול. אני אקדיש את לימוד התורה שלי מהבוקר לזכרו של חברי איתן דישון הי"ד, שהותיר בעולם חלל עצום שצריך למלא בהרבה תורה, מצוות ומעשים טובים.

"אני מאחל לכולנו, בכל ההתמודדויות, להצמיח ברכה מתוך הכאב. בשורות טובות מקריית שמונה הנבנית!".

5 דברים על פרשת השבוע

1. פרשת השבוע, פרשת וישלח, היא הפרשה השמינית בספר בראשית. בפרשה מסופר על המפגש של יעקב עם אחיו עשיו, שמאיים להרוג אותו. התורה לא מסתירה את העובדה שיעקב מפחד: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ". אבל הוא מתעל את הפחד לעשייה: הוא שולח לעשיו מתנה כמחווה של פיוס, הוא מתפלל לאלוקים ומבקש עזרה והוא נערך גם למלחמה. פרשנינו לומדים במשך אלפי שנים מהפרשה איך להתמודד עם איום ואתגר שניצב מולנו.

2. חכמינו מלמדים אותנו שעשיו הרשע לא נראה כמו רשע. מבחינה חיצונית הוא כנראה נראה מרשים. לא תמיד הרשע נראה רשע... התדמיות והתחפושות מבלבלות אותנו לעתים.

3. התפילה של יעקב אבינו, שהפכה גם לשיר מפורסם בימינו, יכולה ללמד אותנו הרבה: "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ", הוא אומר לאלוקים. קטונתי - אני קודם כל מודה על מה שיש, וחי בתפיסה של ענווה והודיה. "כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת". הוא זוכר איך עבר את נהר הירדן עם מקל בלבד, לבדו, ועכשיו יש לו שבט גדול, משפחה גדולה והרבה רכוש. ומתוך כך - הוא מבקש הצלה ועזרה בהמשך.

4. לפני המפגש הפיזי עם עשיו, הפרשה מתארת מאבק רוחני: יעקב נאבק בלילה עם מלאך, שמייצג את עשיו. המלאך לא מצליח להרוג אותו, אלא רק לפגוע בו. האויבים שלנו, בכל הדורות, לא מצליחים להשמיד אותנו לגמרי, רק לגרום לנו נזק. יעקב ממשיך ללכת כשהוא צולע על ירכו. ובמהלך המאבק הוא גם מקבל ברכה - שם חדש: ישראל. מאז ועד היום זה השם שלנו. ומכל מפגש עם הרוע המוחלט אנחנו מבקשים גם להפיק ברכה, צמיחה ושיפור. לעלות דרגה.

5. בפרשה מופיעה מצווה אחת מתוך תרי"ג (613) מצוות: כיוון שיעקב נפגע באזור גיד הנשה, יש עד היום איסור לאכול את גיד הנשה בבהמה. זוהי הלכה שנוגעת לדיני הכשרות. כלומר, אחרי שיעקב אבינו נאבק בלילה עם אויב מסתורי שפוגע בירך שלו, הדבר משפיע על ההלכה, על הסטייק בצלחת שלנו, עד היום. זהו עיקרון יסודי: להפוך אירועים היסטוריים למעשים קטנים, להפוך סיפורים מכוננים לעקרונות חיים, להפוך את האידיאולוגיה – לתכל'ס.

איך אנחנו מגיבים?

השבוע ציינו שבע שנים לפטירת חני וינרוט ז"ל, שהייתה סופרת ומרצה, ושההתמודדות שלה עם מחלת הסרטן הייתה השראה עבור רבים. הנה רק קטע אחד, קצר וחכם, שחני כתבה. בתקופה הנוכחית הוא חשוב במיוחד:"גיליתי תופעה שהדהימה אותי. בכל פעם שמישהו משתף אותי בבשורה קשה, במשך רוב השיחה הוא רק מתאר איך הגיבו והשתתפו מי שסביבו. אנשים אומרים: 'הרופא היה כל כך לא רגיש, התפוצצתי מהיחס שלו', או 'את לא מאמינה איך בעלי עוזר לי וכמה הוא מסור במשבר הזה', או 'אפילו עכשיו כשחליתי חמותי לא מתקשרת אלי'.

"אדם מספר לך שהכול בחייו מתמוטט, ובאותה נשימה מה שחשוב לו זה החוויה האנושית, הנאמנות, החברות, האמפתיה. האם זו בריחה מהמציאות? ממש לא. זה מה שמעניין אנשים. אפילו בספר איוב, שנחשב בתנ"ך לאדם שהתמודד עם צרות רבות וקשות, אפשר לראות כמה חשוב לו מה אומרים החברים שלו.

"רוב האנשים, חמש דקות אחרי שנפלו עליהם השמיים, מה שיקבע את החוויה שלהם, מה שיגדיר אותה כנוראה פחות או נוראה יותר, זה ההתנהגות של מי שאיתם בחדר באותם רגעים. התגובה שלנו חשובה. יחסי אנוש – הם פיקוח נפש".

לזכרה.