הטעות הגדולה של אלכסנדר: איך משפט אחד פירק אימפריה שלמה?

מימי אלכסנדר מוקדון ואילך, המדינות ההלניסטיות היו במגע תרבותי דו-צדדי עם התרבות היוונית: הם למדו ממנה, והיא למדה מהם. אך שבמדינת יהודה לא חלחלה מתחילה התרבות היוונית. היהודים לא התעניינו בה, והיוונים לא יכלו להבין את מושגי הדת של היהודים, הרחוקים מהעולם האלילי שאותו הכירו.

אלכסנדר מוקדון, אחרי שכבש את העולם, חלה בגיל 33 ונטה למות. היה זה בשנת 323 לפני הספירה. כאשר  נשאל על ידי סובביו, "מי היית רוצה שיחליף אותך?", השיב: "הטוב ביותר". התשובה הזו, למרות היותה מתוחכמת, היתה טעות מרה, שכן כידוע, כל אחד חושב שהוא הטוב ביותר. ארבעת הגנרלים הגדולים של צבאו פתחו במלחמה על הכיסא. המלחמה הפכה לסדרה של מלחמות, שנקראה "מלחמות הדיאדוכים".

בשנת 301 לפנה"ס התרחש קרב איפסוס הגדול, על יד הכפר איפסוס, בטורקיה של ימינו. תוצאות הקרב קבעו כי האימפריה של אלכסנדר התחלקה למספר חלקים. שתי הממלכות העיקריות שנוצרו היו הממלכה הסלבאקית, הגדולה ביותר, שבה משל סלבאקוס, אחד ממפקדיו של אלכסנדר הגדול – הוא משל ברוב האימפריה, בכל המזרח התיכון ועד בבל וארצות המזרח עד הודו – והממלכה התלמיית, שמלכה במצרים והאזור.

ארץ ישראל סופחה למצרים התלמיית. במשך מאה שנים בדיוק, היתה ארץ ישראל חלק מממלכת תלמי. התנהלות מדינת יהודה באותו הזמן היתה המשך של התנאים שבה התנהלה תחת האימפריה הפרסית, כפי שהבטיח אלכסנדר לשמעון הצדיק. ביהודה היה "אויקונומוס" יווני שגבה את המסים, במקום הפחה הפרסי שהיה גובה מסים, אבל שאר ענייני הארץ התנהלו בידי הסנהדרין, שקיבלו כתב זכויות הקובע כי הם מתנהלים לפי "חוקי האבות היהודים". לשם כך הכירו ביהודה כ"אתנוס" נפרדת, כמדינה שונה משאר המרחב הסורי. לפי חוקי האימפריה היה אסור לעבוד אלילים בתחומי המדינה היהודית. ליהודים היתה התחייבות אחת, שהתחייב שמעון הצדיק לאלכסנדר: לא להתערב בענייני חוץ.

לאורך חופי ארץ ישראל היו מספר ערים שהיו בעיקר ערי גויים, אנשים שעסקו בספנות ובמסחר חוץ, וכך נוצרו גם ערים שהיו במדרגת "פוליס", ותושביהן היו בעלי אזרחות יוונית, כגון עיר הנמל עכו. אך הדבר לא היה קשור כלל למדינת יהודה, שהתמקדה בירושלים, בשפלה ועל גב ההר. החיים ביהודה התנהלו סביב בית המקדש והסנהדרין הגדולה. הסנהדרין כונתה אז ביוונית "גרוסיה", או מועצת הזקנים. היא הורכבה מכהנים מיוחסים, ומזקני בתי האבות של משפחות יהודה.

מדיניות החוץ היתה, כאמור, בידי האימפריה התלמיית. היא היתה אחראית על המצב הצבאי מול מדינות אחרות. בארץ ישב "סטרטגוס" יווני שפיקד על חיל מצב. בירושלים נבנתה מצודה עצומה, שכונתה "בירה", או "חקרא". היא היתה בלתי חדירה, נבנתה מאבני גזית עצומות, והכניסה אליה היתה דרך חרכים צרים ומחילות, שהיו בלתי ניתנים להסתערות צבאית. היא היתה גבוהה, וניתן היה לראות ממנה כל התארגנות צבאית בירושלים ובאזור. שטח מדינת יהודה היה ממבצר בית צור בדרום, בגבול "אידומיאה", ההתנחלות האדומית במדבר יהודה, ועד בית אל ובית חורון בצפון. שטח קטן למדי.

מלכה של האימפריה התלמיית היה תלמי בן לאגוס, שמונה על ידי אלכסנדר במקומו ובעצמו לנציב מצרים, בעיר שהקים, הלא היא אלכסנדריה. תלמי היה ממצביאי קרב איסוס המפואר, שבו גבר אלכסנדר על הפרסים, וכן היה אחד מסגניו ומשומרי ראשו. הוא ביסס את ממלכתו, שכללה את מצרים וארץ ישראל. הוא לא גילה ענין מיוחד בארץ ישראל, שכן היה גנרל ואיש צבא, ללא נטייה לפילוסופיה. במצרים הוא גילה עניין רב, שכן כמויות התבואה שגדלו במדינה היוו עבורו מקור הכנסה עצום. היוונים כינו את מצרים "אסם התבואה של המזרח", וכך אכן היה עוד מימות פרעה שבזמן יוסף הצדיק. ממלכתו נכונה בידו כעשרים שנה.

שינוי מסוים חל בזמנו של בנו, תלמי השני, ועל כך בפרק הבא.

לקריאת הפרקים הקודמים, היכנסו לכאן >>