שווה סיפור: מעגל חשמלי

קרב המחיה של זוג צעיר בתחילת החיים, הוא לא פשוט בכלל. מנסים לקושש אמצעים לכל מטרה קטנה, וכשיש הוצאה גדולה – בכלל נלחמים, מנסים לבדוק מאין אפשר לדלות את הגרושים האחרונים, שמזמן כבר נשחקו. אלו היו ימינו, אי אז לפני עשרות שנים. כהורים צעירים למשפחה הולכת ומתהווה, כל הוצאה נשקלה בפלס. דבר לא נשלף כך מהשרוול, וכסף, כידוע, לא צומח על העצים. אך הילדים גדלו, ונוצר צורך לקנות מיטה חדשה, מה שאומר: צריך פיס בחיים...

עם הגרושים המעטים שהיו, ובעיקר החור בגרוש שלא היה, הלכנו לחנות רהיטים. ראינו שם מיטה שהיתה בתצוגה, והחלטנו שאנחנו רוצים מיטה בדיוק כמו זו. כנהוג, ביצענו הזמנה, כאשר אנו מדגישים למוכר שאנו רוצים מיטה כמו זו שבתצוגה. הוא אישר, רשם. נתנו לו מקדמה כמקובל, וזה ירד לביצוע. לנו נשאר רק לחכות למיטה שתבוא.

הצפי היה 3 שבועות לערך, אך כבר שבוע אחר הקניה עדכנו אותנו שהמיטה בדרך אלינו. שמחנו מאוד, זה היה מהר יותר ממה שתוכנן, אבל זה היה משמח, לא מטריד. רק כאשר המיטה הגיעה, גילינו שיש כאן משהו לא תקין. היה בולט שהיא... לא ממש חדשה. כאילו היא כבר היתה מחוברת איפשהו. זה לא מהניילונים. חיברנו אחד ועוד אחד – זו המיטה מהתצוגה. היא בעצמה. הרמנו טלפון למוכר, ושאלנו אותו למה הוא שלח לנו את המיטה הזו. הרי הזמנו ושילמנו על מיטה חדשה לגמרי! הוא, כמובן, הכחיש, אבל אנחנו התעקשנו, ובשל כך דרשנו שיוריד מהסכום של המיטה, אין לנו בעיה לקבל מיטה מתצוגה – אבל שהמחיר יהיה תואם. אם נתנו את מיטב דמינו, שקל לשקל שחסכנו, אנו מצפים לתמורה כפי שהובטחה. כאן נכנסנו לוויכוח עם בעל החנות. הוא דרש את מלוא הסכום – ואנחנו הפחתנו. הדיונים והוויכוחים התארכו.

סוף דבר, שילמו על המיטה פחות מהמחיר הרגיל שלה, כפי שהיא שווה כשהיא מהתצוגה. בעל החנות כעס ורטן, השתולל מזעם. זה היה לא נעים, אבל בעלי לא נרתע. ליתר בטחון הוא יצא מיד לחנות, ואכן – המיטה נעלמה מהתצוגה. לבעל החנות לא היה הסבר מניח את הדעת על מה ולמה זה קרה. נפרדנו באקט צורם מאוד. ידענו שהוא כועס.

*

שנים רבות חלפו, אנחנו כבר התבגרנו, והגלגל העלה אותנו למעלה, כבר לא היינו נזקקים, וכעת אנו מהצד שנותן בשפע וברוחב לב.

באחד הימים ראיתי מודעת אבל, שבה היה רשום שמו של אותו מוכר, בעל החנות שהכרנו היטב אי אז, בימים עברו. מיד הכל צף ועלה לפני. המקרה הזה המשיך ללוות אותי, ואמרתי לעצמי – אולי יש לי כאן תפקיד? אולי יכול להיות שהיינו צריכים לשלם לו יותר אז? שאנחנו עדיין חייבים לו כסף? שיתפתי את בעלי. אחרי הכל, אנחנו לא נמצאים במצוקה, ויש לנו האפשרות לשלם. מצד שני, אם אנחנו נותנים את מה שלא מגיע – גם זו בעיה כלפי הנפטר. סיכמנו שהוא ילך עם השאלה הזו לרב פוסק, ומה שהוא יאמר לנו – נעשה.

וכך היה. בעלי פנה אל הרב, שטח בפניו את הסיפור על כל הצדדים שלו. הרב ישב על זה זמן מה, ולבסוף פסק שיש לתת לפנים משורת הדין, ואף נקב בסכום, לפי החישוב שעשה. בעלי, ללא שהיות, שם את הסכום במזומן במעטפה, וכתב עליה שהיא מיועדת ליורשים – הבנים של הנפטר. עם המעטפה המוכנה, ניגשנו אל בית האבלים. הכרתי את בתו של הנפטר, לכן נכנסתי והגשתי לה את המעטפה. "יש לנו איזה חוב ישן לאבא שלך", אמרתי לה, ובזה הסתיים הסיפור, מבחינתנו. או שכך חשבנו.

*

חודש ויותר אחר כך, בעלי ואני נסענו עם הרכב החשמלי שלנו לנסיעה ארוכה מחוץ לעיר. חזרנו בשעת לילה מאוחרת, ובעלי שם לב לפתע שהחשמל מתחיל להיגמר, וחייבים להטעין את הרכב. אלא מה? אין לנו נקודת חשמל באזור. המשכנו לנסוע, לנסות להתקרב ליעד כמה שיותר. וכמו להכעיס – אין שום נקודת טעינה בשום מקום. לאורך הדרך התפללתי שלפחות נגיע למקום אנושי, ולא ניתקע באמצע ישימון חשוך וקר. בקילומטר האחרון שנשאר במד האנרגיה בעלי הצליח להגיע לתחנת דלק קטנה ושוממה. נשמנו לרווחה, מקווים שכאן תהיה לנו אופציה להטעין את הרכב, אבל – לא. לא היתה שום נקודת הטענה, שום אופציה. בעלי ניגש לעובד היחיד שהיה שם, חצי מנומנם, ושאל אותו אם הוא יכול לעזור לו עם ההטענה לרכב. "אנחנו תקועים ללא חשמל, ואני לא רואה בקרבת מקום שום נקודה להטענה. האם יש נקודה כזו באזור, קרובה מספיק כדי שנוכל להגיע אליה?". העובד השיב בשלילה, לא ידוע לו על מקום כזה. זה לא אזור מתקדם, כמו שאומרים. אבל אז הבריק לו רעיון: "יש תקע מחובר לצד הקיר של חנות הנוחות הצמודה לתחנת הדלק. למה שלא תטעין באמצעותו, עם הכבל של הרכב?". זה היה רעיון מצוין, וכבר כמעט רווח לנו – אבל אז נזכרנו שאין לנו כבל מתאים...

מיד ניסינו להתארגן סביב זה. טלפונים למכרים שונים, אנשים שגרים באזור. רק שזו שעת לילה די מאוחרת, ואין הרבה אנשים שגם ערים, גם יש להם כבל מתאים וגם מוכנים להביא לנו אותו עד לתחנת הדלק עצמה. בסוף הגיעו כמה מתנדבים. כל אחד הביא כבל – ואף אחד מהם לא התאים. לסוג הרכב שלנו היה כבל ייחודי. פכרנו ידיים. מה עושים? בעוד אנחנו שוקעים בייאוש, נכנס רכב אלגנטי לתחנה. מתוכה יצא הנהג, לחוץ במקצת, ופנה לעובד המנומנם: "יש לי בעיה עם הרכב – יש נורה שלא מפסיקה להבהב, ואני לא מצליח להבין מה הבעיה". הוא באמצע נסיעה ארוכה מחוץ לעיר, שעוד תארך זמן, והוא חייב לבדוק את הרכב שלא ייתקע. העובד המסכן, שנפלו עליו פתאום שני אנשים שונים עם בעיות לא פתירות, ניסה לעזור לו ככל יכולתו – אך ללא הצלחה רבה.

בינתיים המשכנו גם אנחנו לדון בבעיה, לשאול את העובד ולנסות למצוא פתרונות. מפה לשם, הנהג השני שמע שגם אנחנו תקועים, בגלל טעינת הרכב. הוא קפץ מיד. "יש לי ברכב את הכבל המתאים לסוג הרכב שלכם!". היינו המומים. איך הוא הגיע משום מקום, כמו מלאך, ודווקא לו יש הכבל המתאים לסוג הרכב שלנו?! הוא הוציא את הכבל, חיברנו אותו מיד לרכב – ואכן, ההטענה עבדה מצוין.

אלא שלהטעין רכב זה סיפור יקר של זמן, לא דקה אחת או שתיים. גם השעה, כאמור, לא היתה נוחה במיוחד, והנהג מיהר מאוד להמשיך בנסיעה. הוא אמר שיוכל לחכות לנו רק עד שיסיים יבדוק את הרכב. לחילופין, הוא הציע להשאיר אצלנו את הכבל. "רק תצטרכו להחזיר לנו את זה הביתה. אבל אני לא גר באזור, זה משהו כמו שעה וחצי מפה". בעלי הסכים להצעה, והחל לברר את כל הפרטים – את שמו של הנהג ואת כתובתו.

שם המשפחה שהוא נקב בו היה מוכר לנו למדי... כן, זה אותו שם משפחה של בעל חנות הרהיטים, זה שהחזרנו ליורשים שלו כסף. מיד שאלנו אותו אם הוא קשור. מתברר שהוא הבן שלו.

נדהמנו. מיד סיפרנו לו על המקרה שלנו, מה היה ומה קרה, ואיך הבאנו אליהם את החוב בשבעה. הוא הכיר את המקרה, וסיפר שאת המעטפה הוא קיבל בעצמו, בשלמותה. כלומר, הוא היה היורש שלה... זו היתה סגירת מעגל מרגשת. פתאום השתנו לנו קצת התוכניות. הנהג נשאר להמתין איתנו, נסחף בשיחה ארוכה מאוד עם בעלי על כל הסיפור, ובכלל... הטענו את הרכב, לא לגמרי, רק למידה שאפשרה לנו להגיע הביתה בנחת, והחזרנו לו את הכבל. הוא כבר שכח בינתיים מהתקלה של עצמו. אבל כשנכנס מחדש לרכב, הוא מגלה שהנורה שנדלקה לו הפסיקה להבהב ולהתריע, בלי סיבה. כמו שהגיעה – ככה הלכה. ויהי לפלא.

כשיצאנו מהתחנה, בעלי שחרר אנחה כלואה, ושיתף אותי שלאורך כל החודש האחרון הוא תהה לעצמו אם הצעד שעשה מול הנפטר היה מתאים. רק עכשיו, כשהוא ראה את הבן, היורש בעצמו, הוא הרגיש שמשמיים מאותתים לו שהמעשה היה נכון, והכל בא על מקומו בשלום.

סגירת מעגל אמרנו?