חוק לישראל - פרשת פקודי, יום ראשון

תורה

(כא) אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן: אִלֵין מִנְיָנֵי מַשְׁכְּנָא מַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא דִי אִתְמְנֵי עַל מֵימְרָא דְמשֶׁה פָּלְחַן לֵיוָאֵי בִּידָא דְאִיתָמָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא:
(כב) וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה: וּבְצַלְאֵל בַּר אוּרִי בַר חוּר לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה עֲבַד יָת כָּל דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה:
(כג) וְאִתּוֹ אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ: וְעִמֵהּ אָהֳלִיאָב בַּר אֲחִיסָמָךְ לְשִׁבְטָא דְדָן נַגָר וָאֳמָן וְצַיָר בְּתִכְלָא וּבְאַרְגְוָנָא וּבִצְבַע זְהוֹרִי וּבְבוּצָא:
(כד) כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: כָּל דַהֲבָא דְאִתְעֲבֵד לְעִבִידָא בְּכֹל עִבִידַת קוּדְשָׁא וַהֲוָה דְהַב אֲרָמוּתָא עֶסְרִין וּתְשַׁע כִּכְּרִין וּשְׁבַע מְאָה וּתְלָתִין סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא:
(כה) וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: וּכְסַף מִנְיָנֵי כְנִשְׁתָּא מְאָה כִכְּרִין וְאֶלֶף וּשְׁבַע מְאָה וְשִׁבְעִין וְחַמְשָׁא סִלְעִין בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא:
(כו) בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים: תִּקְלָּא לְגֻלְגַלְתָּא פַלְגוּת סִלְעָא בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא לְכֹל דְעָבַר עַל מִנְיָנַיָא מִבַּר עֶסְרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא לְשִׁית מְאָה וּתְלָתָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה וְחַמְשִׁין:

נביאים מלכים א פרק ז

(מ) וַיַּעַשׂ חִירוֹם אֶת הַכִּיֹּרוֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקוֹת וַיְכַל חִירָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית יְהוָה: וַעֲבַד חִירוֹם יָת כִּיּוֹרַיָּא וְיָת מַגְּרוֹפִיתָא וְיָת מִזְרָקַיָּא וְשֵׁיצֵי חִירם לְמֶעְבָּד יָת כָּל עֲבִידְתָּא דַּעֲבַד לְמַלְכָּא שְׁלֹמֹה בְּבֵית מַקְדְּשָׁא דַּיְיָ:
(מא) עַמֻּדִים שְׁנַיִם וְגֻלֹּת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הָעַמֻּדִים שְׁתָּיִם וְהַשְּׂבָכוֹת שְׁתַּיִם לְכַסּוֹת אֶת שְׁתֵּי גֻּלֹּת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים: עַמּוּדַיָּא תְּרֵין וַאֲגָנֵי קְרְוֹנְתְוָן דִּי עַל רֵישׁ עַמּוּדַיָא תַּרְתֵּין וְסָרִיגְתָּא תַּרְתֵּין לְכַסָּאָה יָת תַּרְתֵּין אַגָּנֵי קְרָוְנָתוֹן דְּעַל רֵישׁ עַמּוּדַיָּא:
(מב) וְאֶת הָרִמֹּנִים אַרְבַּע מֵאוֹת לִשְׁתֵּי הַשְּׂבָכוֹת שְׁנֵי טוּרִים רִמֹּנִים לַשְּׂבָכָה הָאֶחָת לְכַסּוֹת אֶת שְׁתֵּי גֻּלֹּת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָעַמּוּדִים: וְיָת רִמּוֹנַיָא אַרְבַּע מְאָה לְתַרְתֵּין סָרִיגָתָא תְּרֵין סִדְרִין דְּרִמּוֹנִין לְסָרַגְתָּא חָדָא לְכַסָּאָה יָת תַּרְתֵּין אַגָּנֵי קְרוֹנְתְוָן דְּעַל אַפֵּי עַמּוּדַיָּא:
(מג) וְאֶת הַמְּכֹנוֹת עָשֶׂר וְאֶת הַכִּיֹּרֹת עֲשָׂרָה עַל הַמְּכֹנוֹת: וְיָת בְּסִיסַיָּא עֲשַּׂר וְיָת כִּיּוֹרָא עֲשָּׂרָא עַל בְּסִיסַיָּא:
(מד) וְאֶת הַיָּם הָאֶחָד וְאֶת הַבָּקָר שְׁנֵים עָשָׂר תַּחַת הַיָּם: וְיָת יַמָּא חָד וְיָת תּוֹרֵי תְּרֵי עֲשַּׂר תְּחוֹת יַמָּא:
(מה) וְאֶת הַסִּירוֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקוֹת וְאֵת כָּל הַכֵּלִים (האהל) הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשָׂה חִירָם לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית יְהוָה נְחֹשֶׁת מְמֹרָט: וְיָת דּוּדַיָּא וְיָת מַגְרוֹפִיתָא וְיָת מִזְרָקַיָּא וְיָת כָּל מָנַיָּא הָאִלֵּין כְּעוֹבֵד מַנֵּי מִשְׁכְּנָא דַּעֲבַד משֶה כֵּן עֲבַד חִירָם לְמַלְכָּא שְׁלֹמֹה בֵּית מַקְדְּשָׁא דַּיְיָ נְחָשׁ טָב:

כתובים משלי פרק כ

(יט) גּוֹלֶה סּוֹד הוֹלֵךְ רָכִיל וּלְפֹתֶה שְׂפָתָיו לֹא תִתְעָרָב: דְּגָלֵי רָזָא אָכֵל קוּרְצָא וּלְמַן דִמְשַׁרְגֵּג בְּשִׁפְוָתֵיהּ לָא תִתְחַלַט:
(כ) מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ יִדְעַךְ נֵרוֹ (באישון) בֶּאֱשׁוּן חֹשֶׁךְ: דְּלָיֵט לַאֲבוּי וּלְאִמֵיהּ נִדְעָךְ שְׁרָגֵיהּ אֵיךְ אֶתוּנָא דַחֲשוֹכָא:
(כא) נַחֲלָה (מבחלת) מְבֹהֶלֶת בָּרִאשֹׁנָה וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ: יְרוּתְתָּא דִמְסַרְהֲבָא בְקַדְמֵתָא וּבְסוֹפָא לָא תִתְבְּרֵיךְ:
(כב) אַל תֹּאמַר אֲשַׁלְּמָה רָע קַוֵּה לַיהוָה וְיֹשַׁע לָךְ: לָא תֵימַר אֲשַׁלֵם בִּישְׁתָּא סָכָא לֵאלָהָךְ וְיִפְרְקִנָךְ:
(כג) תּוֹעֲבַת יְהוָה אֶבֶן וָאָבֶן וּמֹאזְנֵי מִרְמָה לֹא טוֹב: מְרַחֲקִין אִנוּן קֳדָם אֱלָהָא מַתְקְלָא וּמַתְקְלָא וּמִשְׁחֲתָא דְרַמְיוּתָא לָא שַׁפִּיר קֳדָמוֹי:
(כד) מֵיְהוָה מִצְעֲדֵי גָבֶר וְאָדָם מַה יָּבִין דַּרְכּוֹ: מִן קֳדָם יְיָ הִלְכָתֵיהּ דְּגָבְרָא וּבַר נָשָׁא לָא מִתְבַּיֵן אָרְחָתֵיהּ:

משנה דמאי פרק ו

א. הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל, מִן הַנָּכְרִי וּמִן הַכּוּתִי, יְחַלֵּק לִפְנֵיהֶם. הַחוֹכֵר שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל, תּוֹרֵם וְנוֹתֵן לוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי. בִּזְמַן שֶׁנָּתַן לוֹ מֵאוֹתָהּ הַשָּׂדֶה וּמֵאוֹתוֹ הַמִּין, אֲבָל אִם נָתַן לוֹ מִשָּׂדֶה אַחֶרֶת אוֹ מִמִּין אַחֵר, מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ:

ברטנורה  (א) המקבל שדה. למחצה לשליש ולרביע כדרך האריסין: יחלק לפניהם. ואינו צריך לעשר חלק בעל השדה, אבל מניח לפניהם חלק שכר הקרקע כשאינו מעושר, ולא חייבו חכמים למקבל שיעשר על חלקו של בעל השדה, ויתן לו מה שפסק עמו כשהוא מעושר מפני ישוב ארץ ישראל, כדי שלא ימנעו מלקבל השדות באריסות: החוכר. מקבל השדה בדבר קצוב כך וכך כורין לשנה, בין שהיא עושה הרבה בין שהיא עושה מעט: תורם ונותן לו. אבל לא מעשר, דכל חוכר על מנת כן יורד לשדה שיתן לו חכירותו מפירות הגדילים בשדה בטבלם, ומיהו משום דאין להשהות התרומה דאי אפשר לגורן שתעקר אלא אם כן נתרמה, משום הכי תורם ונותן לו, ומסתבר דמנכה לו התרומה מחכירותו דמאי שנא תרומה ממעשר: אמר רבי יהודה. אימתי סגי לחוכר שיתרום לבד ואינו מעשר, כשנותן לו חכירותו מאותה שדה ומאותו המין, אבל אם נתן לו משדה אחרת אף מאותו המין, או ממין אחר אף מאותה שדה, כגון שזרע מקצת השדה מין אחר כשיעור חכירתו, חייב אף לעשר, דדמי לפורע חובו, אי נמי אין דעת [המחכיר] לקבל פירות טבולים, אלא כשפורע לו מאותה השדה ומאותו המין:

ב. הַחוֹכֵר שָׂדֶה מִן הַנָּכְרִי, מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַמְקַבֵּל שְׂדֵה אֲבוֹתָיו מִן הַנָּכְרִי, מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ:

ברטנורה  (ב) החוכר שדה מן הנכרי. קנס קנסו חכמים לחוכר שדה מן הנכרי שיהא מעשר מה שנותן לו, כדי שלא יהא שום ישראל חוכר שדה ממנו ותשאר בורה בידו, ומתוך כך יצטרך למכרה לישראל בדמים מועטים, ובמקבל באריסות לא קנסו, שיותר חפץ נכרי בחכירות מבאריסות: שדה של אבותיו. שגזל הנכרי מאבותיו וקנסוהו שיצטרך לעשר, כדי שידחוק עצמו ויקננה מן הנכרי, שמתוך שהיא חביבה עליו שהיתה של אבותיו לא יניח לקבלה מן הנכרי ביותר מן הראוי לה, וכשיכבד עליו המעשר יקננה, וכוותיה דרבי יהודה קיימא לן, דלא פליג תנא קמא עליה:

ג. כֹּהֵן וְלֵוִי שֶׁקִּבְּלוּ שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל, כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בַּחֻלִּין כָּךְ חוֹלְקִין בַּתְּרוּמָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁלָּהֶן, שֶׁעַל מְנָת כֵּן בָּאוּ:

ברטנורה  (ג) כשם שחולקין בחולין כך חולקין בתרומה. כשנוטל בעל השדה מחצה ושליש ורביע ממה שהוציאה השדה, נוטל גם כן מחצה ושליש ורביע מן התרומה והמעשרות המוטלות עליה, ונותנן הוא לכל כהן ולוי שירצה: אף המעשרות שלהן. אם המקבל כהן כל התרומה שלו, ואם לוי הוא כל המעשר שלו: שעל מנת כן. ירדו לקבל שדה זו באריסות, ואין הלכה כר' אליעזר, דאף על גב דעל מנת כן ירדו, במה קנו:

ד. יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבֵּל מִכֹּהֵן וּמִלֵּוִי, הַמַּעַשְׂרוֹת לַבְּעָלִים. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הַקַּרְתָּנִי שֶׁקִּבֵּל שָׂדֶה מִירוּשַׁלְמִי, מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל יְרוּשַׁלְמִי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יָכוֹל הוּא הַקַּרְתָּנִי לַעֲלוֹת וּלְאָכְלוֹ בִירוּשָׁלָיִם:

ברטנורה  (ד) המעשרות לבעלים. בהא אפילו רבנן דפליגי עליה דרבי אליעזר מודו, דכיון דשדה של בעלים, מקום מעשר שיורי שייריה: הקרתני. לשון קריה, כלומר, האיש היושב בקריה בכפרים, שכן דרך בני הכפרים לקבל שדה מבני הכרכים: יכול הוא הקרתני וכו'. הלכך כל אחד נוטל חלקו במעשר שני וכן הלכה:

ה. הַמְקַבֵּל זֵיתִים לַשֶּׁמֶן, כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בַּחֻלִּין כָּךְ חוֹלְקִין בַּתְּרוּמָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבֵּל מִכֹּהֵן וּמִלֶּוִי זֵיתִים לַשֶּׁמֶן לְמַחֲצִית שָׂכָר, הַמַּעַשְׂרוֹת לַבְּעָלִים:

ברטנורה  (ה) המקבל זיתים לשמן. ישראל שקבל זיתים מכהן או מלוי: כשם שחולקין בחולין כך חולקין בתרומה. ואף על גב דלעיל לבעלים, הכא שאני דלא קיבל קרקע אלא אילנות, ורבנן לא עבדי זיתים כקרקע: או למחצית שכר. שימכר השמן ויחלקו הריוח לאמצע: המעשרות לבעלים. דר' יהודה עביד זיתים כקרקע, ואין הלכה כרבי יהודה:

ו. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִמְכֹּר אָדָם אֶת זֵיתָיו אֶלָּא לְחָבֵר. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף לַמְעַשֵּׂר. וּצְנוּעֵי בֵית הִלֵּל הָיוּ נוֹהֲגִין כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי:

ברטנורה  (ו) לא ימכור אדם זיתיו. זיתים שנתלשו מן האילן ולא הוכשרו לקבל טומאה, כגון שעדיין לא הזיעו זיעת המעטן שהיא מכשרתן לקבל טומאה: אלא לחבר. לפרוש המוחזק לטהרות, ולא ימכרם למי שאינו חבר שלא ידרוך אותם בטומאה: אף למעשר. אף למי שלא קיבל עליו אלא לעשר אבל לא קבל עליו להיות מוחזק לטהרות יכול למוכרם, דכיון דאכתי לא הוכשרו אימור שמא יאכלום קודם שיזיעו, ואף על גב דרוב זיתים אין עומדין לאכלן כך, בעלילה כל דהוא דמצינן לתלות תלינן. ורמב''ם מוקי פלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל, דבית שמאי סברי אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל, ובית הלל סברי מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל: וצנועי בית הלל. ותיקין המדקדקין במצות שהיו בבית הלל:

ז. שְׁנַיִם שֶׁבָּצְרוּ אֶת כַּרְמֵיהֶם לְתוֹךְ גַּת אַחַת, אֶחָד מְעַשֵּׂר וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ מְעַשֵּׂר, הַמְעַשֵּׂר מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁלּוֹ, וְחֶלְקוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא:

ברטנורה  (ז) אחד מעשר. נאמן על המעשרות: ואחד אינו מעשר. אינו נאמן על המעשרות: המעשר מעשר את שלו. מתקן החצי מכל מה שגדל בכרם של שניהם: וחלקו בכל מקום שהוא. בירושלמי מפרש דהכי קאמר וחלקו של חבירו דהיינו של זה שאינו מעשר בכל מקום שהוא דמאי הוא. ומשום דאין ברירה חיישינן שמא חצי חלקו של המעשר ביד חבירו שאינו מעשר וחצי חלק חבירו בידו, הלכך אף על פי שכבר תיקן החצי מכל מה שגדל בכרם, חייב לתקן בתורת דמאי חצי חלק חבירו שבידו:

ח. שְׁנַיִם שֶׁקִּבְּלוּ שָׂדֶה בַאֲרִיסוּת, אוֹ שֶׁיָּרְשׁוּ אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ, יָכוֹל הוּא לוֹמַר, טֹל אַתָּה חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, אַתָּה יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ, טֹל אַתָּה חִטִּים וַאֲנִי שְׂעוֹרִים, טֹל אַתָּה יַיִן וַאֲנִי (אֶטֹּל) שָׁמֶן:

ברטנורה  (ח) טול אתה חטין שבמקום פלוני. הכא מיירי שחלקו שדה בקמותיה וענבים המחוברים בכרם, הלכך יש ברירה ואמרינן זהו חלקו המגיעו והמעשר מעשר את שלו ודיו. ולעיל איירי שחלקו בתלוש, והתם אין ברירה, דכל קלח וקלח של שותפים הוא, וצריך לעשר דמאי על חלק חבירו שבידו: אבל לא יאמר לו טול אתה חטין ואני שעורים. דליכא למימר הכא זהו חלקו המגיעו, אלא הוי כמחליפים זה לזה ונמצא זה המעשר מוכר חלקו למי שאינו מעשר:

ט. חָבֵר וְעַם הָאָרֶץ שֶׁיָּרְשׁוּ אֶת אֲבִיהֶם עַם הָאָרֶץ, יָכוֹל הוּא לוֹמַר לוֹ, טֹל אַתָּה חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, אַתָּה יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ, טֹל אַתָּה חִטִּים וַאֲנִי שְׂעוֹרִים, טֹל אַתָּה הַלַּח וַאֲנִי (אֶטֹּל אֶת) הַיָּבֵשׁ:

ברטנורה  (ט) חבר. הנאמן לטהרות ואין צריך לומר למעשרות: שירש את אביהן עם הארץ. ופירות שהניח הוי דמאי ובחזקת טמאים: טול אתה הלח. שהוכשר לקבל טומאה, ואני היבש שלא הוכשר לקבל טומאה, לפי שאסור לחבר למכור לעם הארץ לח ויבש כדתנן לעיל בפרק שני:

י. גֵּר וְנָכְרִי שֶׁיָּרְשׁוּ אֶת אֲבִיהֶם נָכְרִי, יָכוֹל הוּא לוֹמַר, טֹל אַתָּה עֲבוֹדָה זָרָה וַאֲנִי מָעוֹת, אַתָּה יַיִן וַאֲנִי פֵרוֹת. וְאִם מִשֶּׁבָּאוּ לִרְשׁוּת הַגֵּר, אָסוּר:

ברטנורה  (י) טול אתה עבודה זרה ואני מעות. אף על גב דחלופי עבודה זרה ויין נסך אסורים בהנאה, הכא שרי עד שלא באו לידו, משום דירושת גר את אביו אינה מן התורה אלא מדברי סופרים. ולא דמי לחבר ועם הארץ שירשו את אביהם עם הארץ, דאפילו קודם שבאו לידו אסור לומר לו טול אתה חטים ואני שעורים, דהתם הויא ירושה דאורייתא והוי כאלו בא לידו:

יא. הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת בְּסוּרְיָא, וְאָמַר מִשֶּׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵן, חַיָּב לְעַשֵּׂר, מְעֻשָּׂרִין הֵן, נֶאֱמָן, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. מִשֶּׁלִּי הֵן, חַיָּב לְעַשֵּׂר, מְעֻשָּׂרִין הֵן, נֶאֱמָן, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְאִם יָדוּעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ שָׂדֶה אַחַת בְּסוּרְיָא, חַיָּב לְעַשֵּׂר:

ברטנורה  (יא) סוריא. הם ארצות שכבש דוד שלא היו מארץ ישראל כגון ארם נהרים וארם צובה, ולפי שעדיין לא נכבשה כל ארץ ישראל לפיכך לא קדשו בקדושת הארץ, אף על פי שהיה כיבוש של רבים ובמקצת דינים היא כארץ ישראל ובמקצת דינים היא כחוצה לארץ. והקונה פירות בסוריא אינו חייב להפריש מהן דמאי, לפי שרוב פירות הנמכרים בסוריא מחוצה לארץ הן באים, הלכך כי אמר מעושרין הן נאמן, מגו דאי בעי אמר של חוצה לארץ הן והיה נאמן, כדתנן בפרק קמא מכזיב ולהלן נאמן, השתא נמי כי אמר של ארץ ישראל הם ועשרתים, נאמן: שהפה שאסר. כשאמר של ארץ ישראל הם וחייבים במעשר, הוא הפה שהתיר כשאמר עשרתים, וכי היכי דמהימנינן ליה במאי דאסר כשאמר של ארץ ישראל הם, נהמניה נמי במה שהתיר כשאמר עשרתים: משלי הן. מן השדה שיש לי כאן בסוריא חייבים לעשר, דבפירות של סוריא גזרו על הדמאי כשידוע שגדלו שם: ואם ידוע שיש לו שדה. אין כאן הפה שאסר הוא הפה שהתיר, דכיון שידוע שיש לו שדה מסתמא משדהו הביא הפירות, ולא היה נאמן לומר מחוצה לארץ הם באים, הלכך כי אמר עשרתים, אינו נאמן, דליכא מגו:

יב. עַם הָאָרֶץ שֶׁאָמַר לְחָבֵר, קַח לִי אֲגֻדַּת יָרַק, קַח לִי גְלֻסְקָן אֶחָד, לוֹקֵחַ סְתָם וּפָטוּר. וְאִם אָמַר, שֶׁלִּי זֶה, וְזֶה שֶׁל חֲבֵרִי, וְנִתְעָרְבוּ, חַיָּב לְעַשֵּׂר, וַאֲפִלּוּ הֵן מֵאָה:

ברטנורה  (יב) עם הארץ שאמר לחבר קח לי. כגון שהיה החבר הולך לשוק לקנות ירק לעצמו, ואמר לו עם הארץ קח לי גם כן אגודה של ירק, ולקח חבר שתי אגודות סתם, ולא פירש זו לי וזו לעם הארץ, פטור מלעשר אותה שנותן לעם הארץ, דיש ברירה כשנותנה לעם הארץ שזו היא אותה שלקח מתחילה לצורכו, ואין חבר מחליפה בשלו. פירוש אחר מהירושלמי, עם הארץ שאמר לחבר קח לי אגודת ירק והמוכר חבר הוא, ויודע שזה הלוקח בשביל עם הארץ הוא לוקח ולא לקח החבר לעצמו כלום, פטורה האגודה הזאת ממעשר דמאי, שכיון שהמוכר חבר ויודע שלצורך עם הארץ הוא קונה אינו מוכר לו אלא אם כן עישר, דהכי אמרינן לעיל פ''ב שאסור למכור לעם הארץ אלא אם כן עישר תחלה. אבל אם קנה החבר אחת לעצמו ואחת לעם הארץ ונתערבו חייב לעשר, דשמא מה שמכר לו לעצמו אינו מעושר, שהמוכר לחבר אינו צריך לעשר, והקונה, עליו מוטל לעשר כדאמרן לעיל פ''ב: ואפילו הן מאה. ואפילו נתערבה אחת שלו במאה של עם הארץ: גלוסקן. ככר לחם יפה:

גמרא ברכות דף כ' ע''ב

אָמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵּי מָאי שְׁנָא רִאשׁוֹנִים דְּמִתְרַחִישׁ לְהוּ נִיסָא וּמָאי שְׁנָא אֲנַן דְּלָא מִתְרַחִישׁ לָן נִיסָא אִי מִשּׁוּם תַּנּוּיֵי בִּשְׁנֵי דְרַב יְהוּדָה כּוּלֵי תַּנּוּיֵי בִּנְזִיקִין הֲוָה וַאֲנַן קָא מַתְנֵינָן שִׁיתָּא סִדְרֵי וְכִי הֲוָה מָטֵי רַב יְהוּדָה בְּעוֹקָצִין הָאִשָּׁה שֶׁכּוֹבֶשֶׁת יָרָק בִּקְדֵרָה וְאַמְרֵי לָהּ זֵיתִים שֶׁכְּבָשָׁן בְּטַרְפֵיהֶן טְהוֹרִים אָמַר הֲוַיּוֹת דְּרַב וּשְׁמוּאֵל קָא חֲזֵינָא הָכָא וַאֲנַן קָא מַתְנֵינָן בְּעוּקְצִין תְּלֵיסָר מְתִיבְתָא וְאִילוּ רַב יְהוּדָה כִּי הֲוָה שָׁלִיף חַד מְסָאנֵיהּ אָתֵי מִטְרָא וַאֲנַן קָמְצַעֲרֵינָן נַפְשִׁין וּמְצַוָּח קָא צָוְחֵינָן וְלֵית דְּמַשְׁגַּח לָן. אָמַר לֵיהּ קַמָּאֵי הֲווּ קָא מַסְרֵי נַפְשַׁיְיהוּ אַקְדוּשַׁת הַשֵּׁם אֲנַן לָא מַסְרֵינָן נַפְשִׁין אַקְדוּשַׁת הַשֵּׁם. כִּי הָא דְרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה חַזְיָיה לְהַהִיא נָכְרִית דַּהֲוַת לְבִישָׁא כַּרְבַּלְתָּא בְּשׁוּקָא סָבַר דְּבַת יִשְׂרָאֵל הִיא קָם קַרְעֵיהּ מִינָהּ אִגְלָאי מִלְתָא דְנָכְרִית הִיא שַׁיְימוּהָ בְּאַרְבַּע מֵאָה זוּזֵי. אָמַר לָהּ מַה שְׁמָךְ אָמְרָה לֵיהּ מָתוּן אָמַר לָהּ מָתוּן מָתוּן אַרְבַּע מֵאָה זוּזֵי שַׁוְיָה. רַב גִּידֵל הֲוָה רָגִיל דַּהֲוָה קָא אָזִיל וְיָתִיב אֲשַׁעֲרֵי דִטְבִילָה אָמַר לְהוּ הָכִי טְבָלָא וְהָכִי טְבָלָא אַמְרֵי לֵיהּ רַבָּנָן לָא קָא מִסְתַּפֵּי מָר מִיֵּצֶר הָרָע אָמַר לְהוּ דַמְיָין בְּאַפָּאי כִּי קָאקֵי חִיוָרֵי. רִבִּי יוֹחָנָן הֲוָה רָגִיל דַּהֲוָה קָאָזִיל וְיָתִיב אֲשַׁעֲרֵי דִטְבִילָה אֲמַר כִּי סַלְקָן בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְאַתְיָין מִטְּבִילָה מִסְתַּכְּלָן בִּי וְנֶהֱוֵי לְהוּ זַרְעָא דְשַׁפִּירֵי כַּוָּתִי. אָמְרוּ לֵיה רַבָּנָן לָא קָא מִסְתַּפֵּי מָר מֵעֵינָא בִּישָׁא. אָמַר לְהוּ אֲנָא מִזַּרְעָא דְיוֹסֵף קָאֲתֵינָא דְלָא שָׁלְטָא בֵּיהּ עֵינָא בִישָׁא דִּכְתִיב (בראשית מ''ט) בֵּן פּוֹרָת יוֹסֵף בֵּן פּוֹרָת עֲלֵי עָיִן וְאָמַר רִבִּי אַבְהוּ אַל תִּקְרֵי עֲלֵי עָיִן אֶלָּא עוֹלֵי עָיִן. רִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי חֲנִינָא אָמַר מֵהָכָא וְיִדְגּוּ לָרוֹב בֶקֶרֶב הָאָרֶץ מַה דָגִים שֶׁבְּיַם מַיִם מְכַסִּין עֲלֵיהֶם וְאֵין עַיִן הָרָע שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם אַף זַרְעוֹ שֶׁל יוֹסֵף אֵין עַיִן הָרָע שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם וְאִי בָּעִית אֵימָא עַיִן שֶׁלֹא רָצְתָה לָזוֹן מִמַּה שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ אֵין עַיִן הָרָע שׁוֹלֶטֶת בּוֹ:

רש''י  בנזיקין הוה. לא היו רגילים בכל גמרא של ארבע סדרים אלא בתלתא בבי שלנו והאי מילתא נקט הכא משום דמיירי שמוסרין נפשם על קדושת השם ועד השתא איירי נמי במי שמבזה עצמו על קדושת השם לפשוט כלאים בשוק: האשה שכובשת ירק או זיתים שכבשן בטרפיהן. משנה היא במסכת עוקצין: טהורין. שמוסקים זיתים עם העלין כדי לאחוז בהם דהוי להו עלין יד לזיתים להביא להם טומאה כדאמרינן בהעור והרוטב שהיד מביא טומאה על האוכל ואם כבשן בטרפיהן בחומץ בטלה תורת יד מן העלין לפי שהכביש' מרקבתן ומרככתן ואינן ראוין שוב לאחוז בהן: הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא. כלומר טעם במשניות הללו קשה עלי ככל הקושיות שהיו שני רבותי מתקשין בהן בכל הגמרא: בתליסר מתיבתא. בשלש' עשר' פנים יש בינינו משנה וברייתא וסדרים ומסכת עוקצין גם היא בי''ג פנים כגון משנת רבי ורבי חייא ומשנת בר קפרא ולוי ותנא דבי שמואל והכי אמרינן במסכת נדרים מתני הלכתא בי''ג פנים: כרבלתא. שם לבוש חשוב כמו פטשיהון וכרבלתהון: מתון מתון. לשון מאתן ד' מאות שני פעמים שני מאות כלומר השם גרם לי. לשון אחר מתון מתון לשון המתנה אם המתנתי הייתי משתכר ד' מאות זוז: כי קאקי חיוורי. אווזים לבנים: ר' יוחנן. אדם יפה תואר הי' כדאמרינן בהשוכר את הפועלים שופריה דר' אבהו מעין שופריה וכו': עולי עין. מסולקים מן העין שאינה שולטת בהן: שלא רצתה לזון. ליהנות מאשת אדוניו:

זוהר יתרו דף פ''ט ע''א

אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדוּת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה וְגוֹמֵר רִבִּי יֵיסָא אָמַר כֵּיוַן דְּעַבְדוּ כָּל חַכִימַיָּא יַת מַשְׁכְּנָא אִצְטְרִיךְ לְמֶהֱדַר חוּשְׁבְּנָא מִכָּל אִינוּן עֲבִידָן דְּאִתְעֲבִידוּ בֵיהּ. מָאי טַעְמָא. בְּגִין דְּכָל חוּשְׁבַּן וְחוּשְׁבַּן כַּד הֲוָה אִתְעֲבֵיד חוּשְׁבְּנָא הָכִי אִתְקְיָים הַהוּא עֲבִידָא וְאִתְקְיָים בְּאַתְרֵיהּ. וְיִשְׂרָאֵל כֻּלְּהוּ כְמָה דְאִתְרְעוּ בְמָה דִנְדִיבוּ בְקַדְמִיתָא הָכִי נָמֵי אִתְרְעוּ בְּהַהוּא חוּשְׁבְּנָא. וּכְדֵין אִתְקְיָים כָּל עֲבִידָא בְהַהִיא רְעוּתָא וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ הָכָא חוּשְׁבָּנָא בְּגִין דְּבְהָאי אִתְקְיָים עֲבִידָא אֵלֶּה כְתִיב וְלָא כְתִיב וְאֵלֶּה. אֶלָּא דָא אִיהוּ חוּשְׁבָּנָא דְפָסִיל כָּל חוּשְׁבָּנִין דְּעַלְמָא וְדָא אִתְקְיָים יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ דִבְהָאי אִתְקְיָים מַשְׁכְּנָא וְלָא בְאַחֲרָא. פָּתַח וְאָמַר (ישעיה ל''ג) וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּךָ חֹסֶן יְשׁוּעוֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת יְיָ הִיא אוֹצָרוֹ הָאי קְרָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. אֲבָל הָא תָנֵינָן כָּל בַּר נָשׁ דְּאִתְעַסָק בְּאוֹרַיְיתָא בְהָאי עַלְמָא וְזָכֵי לְמִקְבַּע עִתִּין לָהּ אִצְטְרִיךְ בֶּאֱמוּנָה דִרְעוּתָא דִילֵיהּ יִתְכַּוֵּין לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִתְכַּוֵּין לְשֵׁם שָׁמַיִם בְּגִין דֶּאֱמוּנָה לְהָכִי אִתְכְּוַון חֹסֶן יְשׁוּעוֹת לְאַכְלָלָא רַחֲמֵי בְדִינָא. חָכְמַת וָדַעַת דִּתְרֵין אִלֵּין שָׁרָאן דָּא עַל דָּא. דָּא טָמִיר וְגָנִיז לְאַשְׁרָאָה דָּא עַל דָּא. יִרְאַת יְיָ הִיא אוֹצָרוֹ. אוֹצָרוֹ דְּכָל אִלֵּין בְּגִין דְּהָאי יִרְאַת יְיָ נָקִיט כָּל אִינוּן נַחֲלִין וְאִיהִי אִתְעֲבִידַת אוֹצָר לְכֻלְּהוּ וְכַד נַפְקִין מִינָהּ כָּל אִינוּן גְּנִיזִין כֻלְּהוּ אַפִּיק לוֹן בְּחוּשְׁבָּנָא מְנָלָן. דִּכְתִיב (שיר השירים ז') עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן. בְּחֶשְׁבּוֹן וַדָּאי עָבִיד וְאַפִּיק אִינוּן בְּרֵכוֹת מַיִם וְאַשְׁגַּח (נ''א וְאַשְׁקֵי לְכֹלָּא) לְאַפָּקָא כֹלָא בְּחוּשְׁבָּנָא. וְעַל דָּא אִקְרֵי אֱמוּנָה. וּבְכֹלָא אִקְרֵי אֱמוּנָה וְהָא אוֹקִימְנָא וּמַה אִי הָכָא אִצְטְרִיךְ לְאַחְזָאָה מְהֵימְנוּתָא לִשְׁאַר מִלֵּי דְעַלְמָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְעַל דָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה אוֹדַע לְהוּ לְכָל יִשְׂרָאֵל רָזָא דִמְהֵימְנוּתָא דִילְהוֹן בְּכָל מַה דְעַבְדוּ וְכֹלָּא אִתְמַר:

תרגום הזוהר  אֵלֶּה פְקוּדֵי וְגוֹ' עַל פִּי מֹשֶה וְגוֹ': רַבִּי יֵיסָא אָמַר, כֵּיוָן שֶׁכָּל הַחֲכָמִים עָשׂוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן, הָיָה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן מִכָּל אֵלֶּה הַמְּלָאכוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בּוֹ. מַהוּ הַטַּעַם. מִשּׁוּם שֶׁכָּל חֶשְׁבּוֹן וְחֶשְׁבּוֹן, כְּשֶׁהָיָה נַעֲשֶׂה הַחֶשְׁבּוֹן כָּךְ הָיְתָה מִתְקַיֶּמֶת הָעֲבוֹדָה הַהִיא וְהָיָה מִתְקַיֵּם בִּמְקוֹמוֹ. וְיִשְׂרָאֵל כֻּלָּם, כְּמוֹ שֶׁהָיָה תְּחִלָּה לִרְצוֹנָם בַּמֶּה שֶׁהִתְנַדְּבוּ, כָּךְ הָיָה רְצוֹנָם בַּחֶשְׁבּוֹן הַהוּא, וְאָז נִתְקַיְּמָה כָּל הָעֲבוֹדָה עַל יְדֵי רָצוֹן הַהוּא. וְעַל כֵּן צָרִיךְ כָּאן בַּמִּשְׁכָּן חֶשְׁבּוֹן, מִשּׁוּם שֶׁבְּחֶשְׁבּוֹן נִתְקַיְּמָה הָעֲבוֹדָה, וְעַל כֵּן אֵלֶּה כָּתוּב, דְּהַיְנוּ אֵלֶּה פְּקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן, וְלֹא כָּתוּב, וְאֵלֶּה, אֶלָּא זֶה הוּא חֶשְׁבּוֹן הַפּוֹסֵל כָּל חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, מִתְקַיֵּם יוֹתֵר מִכֻּלָּם, וּבָזֶה מִתְקַיֵּם הַמִּשְׁכָּן, וְלֹא בְּאַחֵר. פָּתַח וְאָמַר וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךְ חֹסֶן יְשׁוּעוֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ. מִקְרָא זֶה הֶעֱמִידוּהוּ הַחֲבֵרִים. אֲבָל הֲרֵי לָמַדְנוּ, כָּל אָדָם שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְזָכָה לִקְבֹּעַ לָהּ עִתִּים, צָרִיךְ לִהְיוֹת בֶּאֱמוּנָה, שֶׁהָרָצוֹן שֶׁלּוֹ יִתְכַּוֵּן לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא ז''א, וְשֶׁיִּתְכַּוֵּן לְשֵׁם שָׁמַיִם שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת שֶׁנִּקְרֵאת שֵׁם, שֶׁתִּזְדַוֵּג עִם שָׁמַיִם, שֶׁהוּא ז''א. מִשּׁוּם שֶׁהָאֱמוּנָה, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת נִתְכַּוְּנָה לְכָךְ, לְהִתְחַבֵּר עִם ז''א. וסו''ה, אֱמוּנַת עִתֶּיךְ, שַׁעְתֶּיךְ, הַיְנוּ הָעִתִּים לַתּוֹרָה שֶׁהוּא ז''א, וֶאֱמוּנָה הִיא הַמַּלְכוּת, שֶׁיִּתְחַבְּרוּ שְׁנֵיהֶם יַחַד. חֹסֶן יְשׁוּעוֹת, הוּא לִכְלוֹל חֶסֶד בַּדִּין, חָכְמַת וָדָעַת, כִּי שְׁנֵי אֵלּוּ שׁוֹרִים זֶה עַל זֶה. כִּי הַחָכְמָה מְסוּתֶרֶת, וּגְנוּזָה וּצְרִיכִים לְהַשְּׁרוֹתָם זֶה עַל זֶה. יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ וְכוּ': אוֹצָרוֹ שֶׁל כָּל אֵלּוּ הַמַּדְרֵגוֹת. מִשּׁוּם שֶׁיִּרְאַת ה' הַזּוֹ, לוֹקַחַת כָּל אֵלּוּ הַנְּחָלִים וְהִיא נַעֲשֵׂית אוֹצָר לְכֻלָּם. וּכְשֶׁיּוֹצְאוֹת מִמֶּנָּהּ כָּל אֵלֶּה הַצְפוּנוֹת כֻּלָּן, הִיא מוֹצִיאָה אוֹתָן בְּחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן לָנוּ. שֶׁכָּתוּב עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן. כִּי וַדַּאי עוֹשֶׂה בְּחֶשְׁבּוֹן וּמוֹצִיאָה אֵלֶּה בְּרֵכוֹת מַיִם, וּמַשְׁגִּיחַ לְהוֹצִיא הַכֹּל בְּחֶשְׁבּוֹן. וְעַל כֵּן נִקְרֵאת אֱמוּנָה, וּבִשְׁבִיל הַכֹּל הִיא (דפו''י דף רכ''ג ע''א) נִקְרֵאת אֱמוּנָה. וּכְבָר הֶעֱמַדְנוּ. וּמַה אִם כָּאן צָרִיךְ לִרְאוֹת אֱמוּנָה, בְּדִבְרֵי הָעוֹלָם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה וְעַל כֵּן הוֹדִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל סוֹד הָאֱמוּנָה שֶׁל עוֹשֵׂי הַמִּשְׁכָּן, בְּכָל מַה שֶּׁעָשׂוּ. וְהַכֹּל כְּבָר נִתְבָּאֵר:

הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות תפלה פרק ב'

א. בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מִתְפַּלֵּל בְּכָל תְּפִלָּה מֵחֲמֵשׁ תְּפִלּוֹת שֶׁבַע בְּרָכוֹת שָׁלשׁ רִאשׁוֹנוֹת וְשָׁלש אַחֲרוֹנוֹת וְאֶמְצָעִית מֵעֵין הַיּוֹם וְחוֹתֵם בְּכָל אַחַת מֵהֶן מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַכִּפּוּרִים וְאִם חַל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת חוֹתֵם בְּכָל תְּפִלָּה מֵהֶן מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַכִּפּוּרִים: ב. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּיוֹם צוֹם שֶׁל כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה אֲבָל בְּיוֹם צוֹם שֶׁל שְׁנַת הַיּוֹבֵל מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַמּוּסָפִין תֵּשַׁע בְּרָכוֹת כְּמוֹ שֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּמוּסַף רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְהֵן אוֹתָן הַבְּרָכוֹת עַצְמָן לֹא פָחוֹת וְלֹא יוֹתֵר וְאֵין מִתְפַּלְּלִין אוֹתָן אֶלָּא בִזְמָן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג: ג. בְּכָל תְּפִלָּה מֵהַתְּפִלּוֹת פּוֹתֵחַ קוֹדֶם לִבְרָכָה רִאשׁוֹנָה ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִיד תְּהִלָּתֶךָ וּכְשֶׁהוּא חוֹתֵם בְּסוֹף הַתְּפִלָּה אוֹמֵר יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וגו' וְאַחַר כַּךְ צוֹעֵד לַאֲחוֹרָיו:

מוסר
מספר שערי קדושה ח''ב שער ד'

לָשׁוֹן הָרָע אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁקָּשֶׁה מֵעֲבוֹדָה זָרָה וּשְׁפִיכוּת דָּמִים וְגִילוּי עֲרָיוֹת שֶׁהֵן הַחֲמוּרוֹת מִכָּל הָעֲבֵרוֹת. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע כּוֹפֵר בְּעִיקָר כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים י''ב) אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשׁוֹנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ. רְכִילוּת הוֹרֵג שְׁלֹשָה וְשָׁקוּל כִּשְׁפִיכוּת דָּמִים וְאֵינוֹ נִכְנָס בְּגַן עֵדֶן כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (שם ט''ו) ה' מִי יָגוּר בְּאָהֱלֶךָ וגו' לֹא רָגַל עַל לְשׁוֹנוֹ וְהִנֵּה דוֹאֵג אֲדוֹמִי אַבִּיר הָרוֹעִים רֹאשׁ הַסַּנְהֶדְרִין מִפְּנֵי הָרְכִילוּת נִטְרָד מִן הָעוֹלָם הַבָּא וְנִכְרַת בַּחֲצִי יָמָיו וְגָרָם הֲרִיגַת נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים וּמִיתַת שָׁאוּל וּבָנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ: