חוק לישראל - פרשת פקודי, יום חמישי

תורה

(יא) וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ סַפִּיר וְיָהֲלֹם: וְסִדְרָא תִּנְיָנָא אִזְמָרַגְדִין שַׁבְזִיז וְסַבְהֲלוֹם:
(יב) וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה: וְסִדְרָא תְּלִיתָאָה קַנְכֵּרֵי טַרְקְיָא וְעֵין עֶגְלָא:
(יג) וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה מוּסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב בְּמִלֻּאֹתָם: וְסִדְרָא רְבִיעָאָה כְּרוּם יַמָּא וּבוּרְלָא וּפַנְטֵּרֵי מְשַׁקְעָן מְרַמְצָן דִדְהַב בְּאַשְׁלָמוּתְהוֹן:
(יד) וְהָאֲבָנִים עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ לִשְׁנֵים עָשָׂר שָׁבֶט: וְאַבְנַיָא עַל שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִנוּן תַּרְתֵּי עֶסְרֵי עַל שְׁמָהַתְהוֹן כְּתַב מְפָרַשׁ כִּגְלוֹף דְעִזְקָא גְבַר עַל שְׁמֵהּ לִתְרֵין עֲסַר שִׁבְטִין:
(טו) וַיַּעֲשׂוּ עַל הַחֹשֶׁן שַׁרְשְׁרֹת גַּבְלֻת מַעֲשֵׂה עֲבֹת זָהָב טָהוֹר: וַעֲבָדוּ עַל חוּשְׁנָא תִּכִּין מְתַחְמָן עוֹבַד גְדִילוּ דְהַב דְכֵי:

נביאים מלכים א פרק ח

(י) וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית יְהוָה: וַהֲוָה בְּמָפַק כַּהֲנַיָּא מִן קוּדְשָׁא וַעֲנַן אֲמִיטָתָא אִתְמְלֵי יָת בֵּית מַקְדְּשָׁא דַּיְיָ:
(יא) וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד יְהוָה אֶת בֵּית יְהוָה: וְלָא יָכִילוּ כַּהֲנַיָּא לְמֵיקָם לְשַׁמָּשָׁא מִן קֳדָם עֲנָנָא אֲרֵי אִתְמְלֵי יְקָרָא דַּיְיָ יָת בֵּית מַקְדְּשָׁא דַּיְיָ:
(יב) אָז אָמַר שְׁלֹמֹה יְהוָה אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל: בְּכֵן אֲמַר שְׁלֹמֹה יְיָ אִתְרְעִי לְאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתָּהּ בִּירוּשְׁלֵם:
(יג) בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים: מִבְנָא בָּנִיתִי בֵּיְת מַקְדְּשָׁא קָדֳמָךְ אֲתַר מִתְקָן לְבֵית שְׁכִינָתָךְ עָלְמִין:
(יד) וַיַּסֵּב הַמֶּלֶךְ אֶת פָּנָיו וַיְבָרֶךְ אֵת כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וְכָל קְהַל יִשְׂרָאֵל עֹמֵד: וְאִסְחָר מַלְכָּא יָת אַפּוֹהִי וּבָרִיךְ יָת כָּל קְהָלָא דְּיִשְּׂרָאֵל וְכָל קְהָלָא דְּיִשְּׂרָאֵל קָאִים:

כתובים משלי פרק כא

(י) נֶפֶשׁ רָשָׁע אִוְּתָה רָע לֹא יֻחַן בְּעֵינָיו רֵעֵהוּ: נַפְשֵׁיהּ דְּרַשִׁיעָא רָיְגָא בִּישְׁתָּא וְלָא מִתְרַחֵם בְּעַיְנוֹי חַבְרֵיהּ:
(יא) בַּעְנָשׁ לֵץ יֶחְכַּם פֶּתִי וּבְהַשְׂכִּיל לְחָכָם יִקַּח דָּעַת: בְּתֻכֵּיהּ דִּמְמִקְנָא נֶחְכָּם שַׁבְרָא וּבְסוּכְלְתָנוּתֵיהּ דְּחַכִּימָא יִסַב יְדִיעֲתָא:
(יב) מַשְׂכִּיל צַדִּיק לְבֵית רָשָׁע מְסַלֵּף רְשָׁעִים לָרָע: מִתְתַּכֵּל צַדִיקָא בְּבֵיתֵיהּ דְּרַשִׁיעָא וּמְטַלְטֵל רַשִׁיעַיָא בְּבִישְׁתָּא:
(יג) אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה: דִּמְסַכַּר אֻדְנֵיהּ דְּלָא נִשְׁמַע לְצִוְחֲתֵיהּ דְּמִסְכְּנָא אַף נִקְרָא לֵאלָהָא וְלָא נִתְעֲנֵי:
(יד) מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף וְשֹׁחַד בַּחֵק חֵמָה עַזָּה: מוּהֲבָא בְטִישָׁא מְדַעֲכָא רוּגְזָא וְשׁוּחֲדָא בְּעוּבָא חֶמְתָּא עֲשִׁינְתָּא:

משנה מנחות פרק ט

א. שְׁתֵּי מִדּוֹת שֶׁל יָבֵשׁ הָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, עִשָּׂרוֹן, וַחֲצִי עִשָּׂרוֹן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, עִשָּׂרוֹן, עִשָּׂרוֹן, וַחֲצִי עִשָּׂרוֹן. עִשָּׂרוֹן מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ, שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד לְכָל הַמְּנָחוֹת. לֹא הָיָה מוֹדֵד, לֹא בְשֶׁל שְׁלשָׁה לַפָּר, וְלֹא בְשֶׁל שְׁנַיִם לְאַיִל, אֶלָּא מוֹדְדָן עֶשְׂרוֹנוֹת. חֲצִי עִשָּׂרוֹן מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ, שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד חֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל, מֶחֱצָה בַבֹּקֶר וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבָּיִים:

ברטנורה  (א) שתי מדות. עשרון עשרון, וחצי עשרון. שתי מדות של עשרון היו, אחת מודדים אותה גדושה, שהיתה קטנה ולא היתה מחזקת כשהיא גדושה אלא עשרון, כשיעור חברתה כשהיא מחוקה. דר' מאיר גמר מקרא דכתיב (במדבר כח) עשרון עשרון לכבש האחד, דשתי עשרונות היו שם, ואי שתיהן שוות, הויא להו מדה אחת, אלא אחת מחוקה ואחת גדושה. גדושה שבה היה מודד לכל המנחות, מחוקה שבה היה מודד לחביתי כהן גדול. וחכמים אומרים לא היה שם אלא עשרון אחד דכתיב (שם כט) ועשרון אחד לכבש האחד, ואותו עשרון מחוק היה, ובו היו מודדים לכל המנחות. והלכה כחכמים: לא בשל שלשה לפר. למנחת נסכים של פר דכתיב ביה (שם כח) ושלשה עשרונים לפר האחד, לא היה מודדן במדה אחת שתהא מחזקת שלשה עשרונים, שלא היתה שם מדה גדולה מעשרון: אלא מודדן עשרונות. כל עשרון עשרון בפני עצמו: הכי גרסינן: חצי עשרון מה היה משמש שבו היה מודד לחביתי כהן גדול. והכי פירושא, לחביתי כהן גדול מביא מביתו עשרון שלם, וחוצהו בחצי עשרון שבמקדש, ולש כל חצי עשרון בפני עצמו, ועושה מכל חצי עשרון שש חלות, שהן לשני חצאי עשרון שתים עשרה חלות, ואופה כולן ביחד, ואחר כך מחלק כל חלה לשנים, ומקריב שנים עשר חצאין בבוקר ושנים עשר חצאין בערב, וקודם שיקריב פותת אותן לפתין כזית, וכופל כל פתיתה לשנים ואינו מבדית. אבל פתיתת כל שאר מנחות אע''פ שפתין שלהן כזית, כופל אותן לשנים ושנים לארבעה ומבדיל, כדתנן לעיל בפרק ו':

ב. שֶׁבַע מִדּוֹת שֶׁל לַח הָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, הִין, וַחֲצִי הַהִין, וּשְׁלִישִׁית הַהִין, וּרְבִיעִית הַהִין, לֹג, וַחֲצִי לֹג, וּרְבִיעִית לֹג. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, שְׁנָתוֹת הָיוּ בָהִין, עַד כָּאן לַפָּר, עַד כָּאן לָאַיִל, עַד כָּאן לַכֶּבֶשׂ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא הָיָה שָׁם הִין. וְכִי מֶה הָיָה הַהִין מְשַׁמֵּשׁ אֶלָּא מִדָּה יְתֵרָה שֶׁל לֹג וּמֶחֱצָה הָיְתָה שֶׁבָּהּ הָיָה מוֹדֵד לְמִנְחַת כֹּהֵן גָּדוֹל, לֹג וּמֶחֱצָה בַבֹּקֶר וְלֹג וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבָּיִם:

ברטנורה  (ב) שנתות היו בהין. לא היה שם אלא הין, ובו היו סימנים מסמרות או פגימות: עד כאן לפר. חצי ההין: עד כאן לאיל. שלישית ההין: עד כאן לכבש. רביעית ההין. ואין הלכה כר' אליעזר: וכי מה היה ההין משמש. שלא היה במקדש דבר שיהיה צריך להין שלם, שלעולם לא נצרכו להין אלא בשמן המשחה בימי משה ואותו שמן עדיין הוא קיים ועומד, ואם כן לא היו צריכים להין: אלא מדה יתירה. היתה שם להשלים השבע מדות: למנחת כהן גדול. היו לה שלשה לוגין שמן, לוג ומחצה שחרית, ולוג ומחצה בין הערבים:

ג. רְבִיעִית מֶה הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת, רְבִיעִית מַיִם לַמְּצוֹרָע, וּרְבִיעִית שֶׁמֶן לַנָּזִיר. חֲצִי לֹג מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ, חֲצִי לֹג מַיִם לַסוֹטָה, וַחֲצִי לֹג שֶׁמֶן לַתּוֹדָה. וּבַלֹּג הָיָה מוֹדֵד לְכָל הַמְּנָחוֹת. אֲפִלּוּ מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן נוֹתֵן לָהּ שִׁשִּׁים לֹג. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, אֲפִלּוּ מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן, אֵין לָהּ אֶלָּא לֻגָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ד), לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן. שִׁשָּׁה לַפָּר, אַרְבָּעָה לָאַיִל, שְׁלשָׁה לַכֶּבֶשׂ, שְׁלשָׁה וּמֶחֱצָה לַמְנוֹרָה, מֵחֲצִי לֹג לְכָל נֵר:

ברטנורה  (ג) רביעית מים למצורע. דכתיב (ויקרא יד) ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים, למים שדם הצפור נראה בהם, ושיערו חכמים רביעית הלוג: רביעית שמן לנזיר. ללחם נזירות, ורביעית לא קדיש להיות כלי שרת משום רביעית מים של מצורע, דהא חוץ הוא. ולא משום לחם של נזיר, דאין לחם של נזיר קדוש אלא בשחיטת הזבח. אלא מפני שבה היה מודד לחביתי כהן גדול רביעית שמן לכל חלה וחלה, שהן שתים עשרה חלות ונסכיהן שלשה לוגין שמן: חצי לוג מים לסוטה. דכתיב (במדבר ה) ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש, חצי לוג מים היה ממלא מן הכיור: חצי לוג שמן לתודה. הלכה למשה מסיני. וכן רביעית של נזיר. וחצי לוג נמי לא משום חצי לוג מים של סוטה וחצי לוג שמן של תודה הוא דקדוש להיות כלי שרת, אלא מפני שבו מחלק חצי לוג שמן לכל נר ונר של מנורה: אין לה אלא לוגה. לוג אחד לכל ששים עשרון. ואין הלכה כרבי אליעזר בן יעקב: ששה לוגים לפר. דהיינו חצי הין, כדכתיב (שם טו) בלול בשמן חצי ההין. וארבעה לאיל, דהיינו שלישית ההין. ושלשה לכבש, דהיינו רביעית ההין. שההין שנים עשר לוגין: מחצי לוג לכל נר. שצריך שיתן בה מדתה שתהא דולקת והולכת מערב עד בוקר. ושיערו חכמים חצי לוג שמן ללילי תקופת טבת הארוכים. וכן היה נותן בכל נר בכל לילה. ואם כבתה נפסלה אותה פתילה והשמן מלהדליק בהן עוד, אלא מסירן ונותן חצי לוג שמן אחר ופתילה חדשה ומדליק:

ד. מְעָרְבִין נִסְכֵּי אֵילִים בְּנִסְכֵּי פָרִים, נִסְכֵּי כְבָשִׂים בְּנִסְכֵּי כְבָשִׂים, שֶׁל יָחִיד בְּשֶׁל צִבּוּר, שֶׁל יוֹם בְּשֶׁל אֶמֶשׁ, אֲבָל אֵין מְעָרְבִין נִסְכֵּי כְבָשִׂים בְּנִסְכֵּי פָרִים וְאֵילִים. וְאִם בְּלָלָן אֵלּוּ בִפְנֵי עַצְמָן וְאֵלּוּ בִפִנֵי עַצְמָן וְנִתְעָרְבוּ, כְּשֵׁרִין. אִם עַד שֶׁלֹּא בָלַל, פָּסוּל. הַכֶּבֶשׁ הַבָּא עִם הָעֹמֶר, אַף עַל פִּי שֶׁמִּנְחָתוֹ כְפוּלָה, לֹא הָיוּ נְסָכָיו כְּפוּלִין:

ברטנורה  (ד) מערבין נסכי פרים. מנחת נסכי פר במנחת נסכי איל. לפי שבלילת שתיהן שוה, שני לוגים לעשרון. דהא תנן לעיל ששה לוגין לפר, וסולת הוי להו שלשה עשרונים כדכתיב (שם) והקריב על בן הבקר מנחה סולת שלשה עשרונים בלול בשמן חצי ההין, דהיינו ששה לוגין. ולאיל ארבעה לוגין, וסולת שני עשרונים לאיל: נסכי כבשים. שלשה לוגין לעשרון, דכתיב עשרון אחד לכבש האחד, וכתיב בלול בשמן כתית רביעית ההין, דהיינו שלשה לוגין: ושל היום בשל אמש. אם הביא אמש זבחו בלא נסכים. דקיימא לן אדם מביא זבחו היום ונסכיו מכאן ועד עשרה ימים. ואם היום הביא קרבן אחד ושני נסכים עמו אחד בשבילו ואחד בשביל של אמש, מערבין יחד אם הקרבנות שוין, שהיו שניהם כבשים, או אילים, [או פרים], או פר ואיל: אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים. לפי שמנחת פר ואיל חריבה היא לגבי כבשים, ובולעת הימנה, ונמצאת של כבש חסרה וזו יתירה: ואם בללן. שכבר הלכה מצות שמנן: כשרות. כרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה בהקומץ רבה ואמרי חרב שנתערב בבלול יקרב: ואם עד שלא בללן. נתערבו: פסולות. דבעינן ראוי לבילה, וליכא, דחסרה לה של כבש ושל איל יתירה: אף על פי שמנחתו כפולה. כדכתיב באמור אל הכהנים ומנחתו שני עשרונים:

ה. כָּל הַמִּדּוֹת שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, הָיוּ נִגְדָּשׁוֹת, חוּץ מִשֶּׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁהָיָה גוֹדְשָׁהּ לְתוֹכָהּ. מִדּוֹת הַלַּח, בֵּרוּצֵיהֶן קדֶשׁ. וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ, בֵּרוּצֵיהֶן חֹל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מִדּוֹת הַלַּח קדֶשׁ, לְפִיכָךְ בֵּרוּצֵיהֶן קדֶשׁ. וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ חֹל, לְפִיכָךְ בֵּרוּצֵיהֶן חֹל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא מִשּׁוּם זֶה, אֶלָּא שֶׁהַלַּח נֶעְכָּר, וְהַיָּבֵשׁ אֵינוֹ נֶעְכָּר:

ברטנורה  (ה) שהיה גודשה בתוכה. כשהיה מחוק היה מחזיק כשאר עשרון גדוש. ומתניתין רבי מאיר היא דאמר בריש פרקין עשרון עשרון היה במקדש אחד מחוק ואחד גדוש. ולית הלכתא כוותיה: בירוציהן. גודשן. דלח נמי איכא גודש פורתא: מדות הלח בירוציהן קודש ומדות היבש בירוציהן חול. בגמרא מפרש דהאי תנא סבר מדות הלח נמשחו בין מבפנים בין מבחוץ, הלכך שפת הכלי מקדשן לבירוצין. מדות היבש נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ, הלכך בירוצים שאינן נוגעים מבפנים במקום משיחתן לא קדשי: רבי עקיבא אומר מדות הלח קודש. דסבר מדות הלח נמשחו בין מבפנים בין מבחוץ: מדות היבש חול. דלא נמשחו כל עיקר. ומיהו מה שמודדין בהן קדוש קדושת הפה, וגברא למאי דצריך מקדש בפה. בירוצין לא מקדש להו דלא צריכי ליה: ר' יוסי אומר לא משום זה. ר' יוסי סבר אידי ואידי נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ. והכא היינו טעמא, משום דלח נעכר, מה שבשולי הכלי כשמוסיפין עליו נעכר ומתערב ונבלל ועולה מלמעלה, ונמצא שכבר קדשו הבירוצין בתוך הכלי: והיבש אינו נעכר. אלא במקומו עומד, הלכך מה שבפנים קדוש, ומה שבחוץ אינו קדוש:

ו. כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִבּוּר וְהַיָּחִיד טְעוּנִין נְסָכִים, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם, אֶלָּא שֶׁחַטָּאתוֹ שֶׁל מְצוֹרָע וַאֲשָׁמוֹ טְעוּנִין נְסָכִים:

ברטנורה  (ו) חוץ מן הבכור והמעשר והפסח והחטאת והאשם. משום דכתיב בפרשת נסכים (במדבר טו) לפלא נדר או בנדבה, בא בנדר ובנדבה טעון נסכים, יצאו בכור ומעשר ופסח וחטאת ואשם שהן באים חובה לא לנדבה שאין טעונים נסכים. יכול אף חובות הבאות מחמת הרגל ברגל כגון עולות ראיה ושלמי חגיגה לא יהיו טעונות נסכים, תלמוד לומר או במועדיכם, כל הבא במועדיכם טעון נסכים. ושעירי חטאת שבאים חובה לרגל אין טעונים נסכים, דכתיב בפרשת נסכים וכי תעשה בן בקר, בן בקר בכלל היה, בכלל ועשיתם אשה, דמשמע כל אשה טעון נסכים חוץ (מאשה) שמיעט, ולמה יצא, להקיש אליו, מה בן בקר מיוחד שבא בנדר ונדבה, אף כל בא בנדר ונדבה, יצאו שעירי הרגלים שהן באות חטאות, שאין חטאת בא בנדר ונדבה, שאינן טעונות נסכים: חטאתו ואשמו של מצורע טעונים נסכים. לפי שאינן באים על חטא כשאר חטאות ואשמות. וחטאת נזיר אינה טעונה נסכים משום דנזיר חוטא הוא כדכתיב (שם ו) מאשר חטא על הנפש, שציער עצמו מן היין:

ז. כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִבּוּר אֵין בָּהֶם סְמִיכָה, חוּץ מִן הַפָּר הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְוֹת, וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה. כָּל קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד טְעוּנִים סְמִיכָה, חוּץ מִן הַבְּכוֹר, וְהַמַּעֲשֵׂר, וְהַפֶּסַח. וְהַיּוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ, וּמֵבִיא נְסָכִים, וּמֵמִיר:

ברטנורה  (ז) פר הבא על כל המצות. על אחת מכל המצות. כגון הורו בית דין שחלב מותר. וזהו פר העלם דבר של צבור [שבויקרא], וסמיכה כתיבא ביה (ויקרא ד) וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר, ושלשה מזקני בית דין היו סומכין עליו: ושעיר המשתלח. לעזאזל, כתיב ביה (שם טז) וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי: שעירי עבודה זרה. דכתיב בפרשת שלח לך, וכי תשגו וגו'. ואין הלכה כר' שמעון: כל קרבנות היחיד טעונים סמיכה. דעיקר סמיכה בקרבן יחיד הוא דכתיבא (שם ג) וסמך ידו על ראש קרבנו: היורש סומך. אם התנדב אביו בקרבן עולה ושלמים ומת, בנו סומך עליו: ומביא נסכים. של קרבן: וממיר. אם המירה בבהמה אחרת, תמורתו חלה עליה ושתיהן קדושות, כאילו המירה אביו:

ח. הַכֹּל סוֹמְכִין, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, סוּמָא, וְנָכְרִי, וְהָעֶבֶד, וְהַשָּׁלִיחַ, וְהָאִשָּׁה. וּסְמִיכָה, שְׁיָרֵי מִצְוָה, עַל הָרֹאשׁ, בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, וּבִמְקוֹם שֶׁסוֹמְכִין שׁוֹחֲטִין, וְתֵכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה:

ברטנורה  (ח) חוץ מחרש שוטה וקטן. לפי שאין להם דעת: סומא. דכתיב בפר העלם דבר של צבור, וסמכו זקני העדה, והם סנהדרי גדולה, ובסנהדרין לא היה בהן סומא, כדמוכח במסכת סנהדרין, והוא הדין לכל שאר סמיכות שאין סומא יכול לסמוך: ונכרי. דכתיב דבר אל בני ישראל וגו', בני ישראל סומכין, ואין הנכרים סומכין: והעבד והשליח. דכתיב (ויקרא א) וסמך ידו, ולא יד עבדו ולא יד שלוחו: והאשה. בני ישראל סומכין, ולא בנות ישראל סומכות: וסמיכה שיירי מצוה. דאינה מעכבת כפרה. ומיהו מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר: בשתי ידים. דכתיב בשעיר המשתלח (שם טז) וסמך אהרן את שתי ידיו, זה בנה אב לכל הסומכים שיהיו בשתי ידים: ובמקום שסומכים שוחטים. שאם סמך חוץ לעזרה, חוזר וסומך בעזרה במקום שחיטה: ותיכף לסמיכה שחיטה. דכתיב וסמך ושחט:

ט. חֹמֶר בַּסְמִיכָה מִבַּתְּנוּפָה וּבַתְּנוּפָה מִבַּסְמִיכָה, שֶׁאֶחָד מֵנִיף לְכָל הַחֲבֵרִים וְאֵין אֶחָד סוֹמֵךְ לְכָל הַחֲבֵרִים. וְחֹמֶר בַּתְּנוּפָה, שֶׁהַתְּנוּפָה נוֹהֶגֶת בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד וּבְקָרְבְּנוֹת הַצִבּוּר, בַּחַיִּים וּבַשְּׁחוּטִין, בְּדָבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים וּבְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּסְמִיכָה:

ברטנורה  (ט) שאחד מניף לכל החברים. שנתחברו להתנדב קרבן אחד. שכל קרבנות נדבה יכולים להביא בשותפות. ואחד מניף על ידי כולן. אבל כולן יחד אין יכולין להניף, דהויא חציצה בין ידו של זה ולקרבן. וכהן שמניח ידו תחת יד הבעלים ומניף והויא יד בעלים חציצה, לא איכפת לן, דהא עיקר תנופה בבעלים: בקרבנות היחיד. כגון חזה ושוק של שלמים: ובקרבנות צבור. כבשי עצרת שטעונים תנופה חיים ושחוטים: בדבר שיש בו רוח חיים. קרבן בהמה: ובדבר שאין בו רוח חיים. כגון לחמי תודה ונזיר:

גמרא מנחות דף מ''ד ע''א

תַּנְיָא אָמַר רִבִּי נָתָן אֵין לָךְ כָּל מִצְוָה קַלָּה שֶׁכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה שֶׁאֵין מַתַּן שְׂכָרָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְלָעוֹלָם הַבָּא אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה. צֵא וּלְמַד מִמִּצְוַת צִיצִית. מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה זָהִיר בְּמִצְוַת צִיצִית שָׁמַע שֶׁיֵּשׁ זוֹנָה בִּכְרַכֵּי הַיָּם שֶׁנּוֹטֶלֶת אַרְבַּע מֵאוֹת זְהוּבִים בִּשְׂכָרָהּ שִׁיגֵר לָהּ אַרְבָּע מֵאוֹת זְהוּבִים וְקָבַע לָהּ זְמַן כְּשֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ בָּא וְיָשַׁב עַל הַפֶּתַח נִכְנְסָה שִׁפְחָתָה וְאָמְרָה לָהּ אוֹתוֹ אָדָם שֶׁשִּׁיגֵר לִיךְ אַרְבַּע מֵאוֹת זְהוּבִים בָּא וְיָשַׁב עַל הַפֶּתַח. אָמְרָה הִיא יִכָּנֵס. נִכְנַס הִצִיעָה לוֹ שֶׁבַע מִטּוֹת שִׁשָּׁה שֶׁל כֶּסֶף וְאַחַת שֶׁל זָהָב וּבֵין כָּל אַחַת וְאַחַת סוּלָם שֶׁל כֶּסֶף וְעֶלְיוֹנָה שֶׁל זָהָב עָלְתָה וְיָשְׁבָה עַל גַּבֵּי עֶלְיוֹנָה כְּשֶׁהִיא עֲרוּמָה וְאַף הוּא עָלָה לֵישֵׁב עָרוּם כְּנֶגְדָּהּ. בָּאוּ אַרְבַּע צִיצִיּוֹתָיו וְטָפְחוּ לוֹ עַל פָּנָיו נִשְׁמַט וְיָשַׁב לוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע וְאַף הִיא נִשְׁמְטָה וְיָשְׁבָה עַל גַּבֵּי קַרְקַע אָמְרָה לוֹ גַּפָּהּ שֶׁל פָּרָס שֶּׁאֵינִי מְנִיחָתָךְ עַד שֶׁתֹּאמַר לִי מַה מוּם רָאִיתָ בִּי אָמַר לָהּ הָעֲבוֹדָה שֶׁלֹּא רָאִיתִי אִשָּׁה יָפָה כְּמוֹתָךְ אֶלָּא מִצְוָה אַחַת צִוָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ וְצִיצִית שְׁמָהּ וְכָתוּב בָּהּ שְׁתֵּי פְּעָמִים אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי הוּא שֶׁעָתִיד לְהִפָּרַע וַאֲנִי הוּא שֶׁעָתִיד לְשַׁלֵּם שָׂכָר עַכְשָׁיו נִדְמוּ עָלַי כְּאַרְבַּע עֵדִים. אָמְרָה לוֹ אֵינִי מְנִיחָתָךְ עַד שֶׁתֹּאמַר לִי מַה שְׁמָךְ וּמַה שֵׁם עִירָךְ וּמַה שֵׁם רַבָּךְ וּמַה שֵׁם מִדְרָשָׁךְ שָׁאַתָּה לוֹמֵד בּוֹ תּוֹרָה כָּתַב וְנָתַן בְּיָדָהּ עָמְדָה וְחִלְּקָה כָּל נְכָסֶיהָ שָׁלִישׁ לְמַלְכוּת וְשָׁלִישׁ לָעֲנִיִּים וְשָׁלִישׁ נָטְלָה בְּיָדָהּ חוּץ מֵאוֹתָן מַצָעוֹת וּבָאת לְבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל רִבִּי חִיָּיא אָמְרָה לוֹ רִבִּי צַוֵּה עָלַי וְיַעֲשׂוּנִי גִיּוֹרֶת אָמַר לָהּ בִּתִּי שֶׁמָּא עֵנַיִךְ נָתַתְּ בְּאֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים הוֹצִיאָה כְּתַב מִיָּדָהּ וְנָתְנָה לוֹ אָמַר לָהּ לְכִי זְכִי בְמִקְחָךְ אוֹתָן מַצָעוֹת שֶׁהִצִיעָה לוֹ בְאִיסוּר הִצִיעָה לוֹ בְהַתֵּר זֶה מַתַּן שְׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה:

רש''י  ציצית. מצוה קלה. עשה בעלמא: גפה של פרס. נשבעה בחיי המלך שהוא שרה של פרס: ב''פ. בפסוק אחרון של פרש' כתיב שני פעמים אני ה' אלהיכם אחד בראשו ואחד בסופו: שליש למלכות. שיניחנה להתגייר: אותן מצעות. לא מכרה והביאתן והוא היה מתן שכרו בעולם הזה: הוציאה כתב מידה. וספרה לו כל המאורע שלשם שמים היא מתגיירה לפי ששמעה נס גדול של חומר מצות שטפחו לו ארבע ציציות על פניו:

זוהר יתרו דף פ''ט ע''א

קָרְבְּנָא כֹלָּא לְסִטְרָא דָא חוּלָקָא דְקֻדְשָׁא וּרְעוּתָא דְקֻדְשָׁא לְסִטְרָא דָא הַהוּא חוּלָקָא דְאִינוּן חוֹבִין וְחַטָּאִין דְּאִתְיְיהִיבוּ בְהוֹדָאָה עַל הַהוּא בִשְׂרָא דְקָרְבְּנָא כְּמָה דִכְתִיב (משלי כ''ג) אִם רָעֵב שׂוֹנַאֲךָ הַאֲכִילֵהוּ לָחֶם וְגוֹמֵר כִּי גֶחָלִים אַתָּה חוֹתֶה וְגוֹמֵר. וְסִימָנֵיךְ (אסתר ה) יָבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה. זַכָּאָה אִיהוּ מָאן דְּיָדַע אָרְחֵיהּ לְמֵיהַךְ בְּאֹרַח קְשׁוֹט. וְכָל מָאן דְּלָא יְדַע לְסַדְּרָא שְׁבָחָא דְמָארֵיהּ טָב לֵיהּ דְּלָא אִבְרֵי. בְּגִין דְּאִצְטְרִיךְ צְלוֹתָא דְאִיהוּ שְׁלָמָא לְעֵילָא. (בְּגִין דְּאִצְטְרִיךְ צְלוֹתָא) מִגּוֹ מַחֲשָׁבָה וּרְעוּתָא דְלִבָּא וְקָלָא וּמִלָּה דְשִׁפְוָון לְמֶעְבַּד שְׁלִימוּ וְקִשּׁוּרָא וְיִחוּדָא לְעֵלָּא כְגוֹוָנָא דְאִיהוּ לְעֵלָּא כְגוֹוָנָא דְנַפְקָא שְׁלִימוּ מֵעֵלָּא לְתַתָּא הָכִי אִצְטְרִיךְ מִתַּתָּא לְעֵלָּא לְקַשְׁרָא קִשְׁרָא כִּדְקָא יָאוּת רָזָא לְחַבְרַיָּיא דְיֵהֲכוּן בְּאֹרַח מֵישַׁר. מַחֲשָׁבָה. וְרֵעוּתָא וְקָלָא. וּמִלָּה. אִלֵּין אַרְבַּע מְקַשְּׁרִין קִשְׁרִין לְבָתַר דְּקָשִׁירוּ קִשְׁרִין כֻּלְּהוּ כַחֲדָא אִתְעֲבִידוּ כֻלְּהוּ רְתִיכָא חָדָא לְאַשְׁרָאָה עֲלַיְיהוּ שְׁכִינְתָּא וְאִתְעֲבִידוּ כֻלְּהוּ לְבָתַר אַרְבְּעָה סַמְכִין לְאִתְעַטְרָא בְּהוּ וּשְׁכִינְתָּא אִסְתְּמִיךְ עֲלַיְיהוּ בְכָל אִינוּן קִשְׁרִין עִלָּאִין. מַחֲשָׁבָה אַפִּיק רְעוּתָא (רְעוּתָא אַפִּיק קָלָא). רְעוּתָא דְנָפִיק מִגּוֹ מַחֲשָׁבָה אַפִּיק קָלָא דְאִשְׁתְּמַע וְהַהוּא קָלָא דְאִשְׁתְּמַע סָלִיק לְקַשְׁרָא קִשְׁרִין מִתַּתָּא לְעֵלָּא הֵיכְלִין תַּתָּאִין בְּעִלָּאִין קָלָא דְאִיהוּ קָשִׁיר קִשְׁרִין וּמָשִׁיךְ בִּרְכָּאָן מֵעֵלָּא לְתַתָּא בִלְחִישׁוּ סָמִיךְ אִלֵּין אַרְבָּעָה סַמְכִין. מַחֲשָׁבָה. וּרְעוּתָא. קָלָא. וּמִלָּה. סְמִיכוּ בְסִיּוּמָא דְקִשּׁוּרָא אֲתָר דְכֹלָּא אִתְקְשָׁר בֵּיהּ כַּחֲדָא וְאִתְעֲבִיד כֻלְּהוּ חָד. זַכָּאָה אִיהוּ בַר נָשׁ דְּקָשַׁר קִשְׁרִין דְמָארֵיהּ וְסָמִיךְ סְמִיכִין כִּדְקָא יָאוּת וְאִתְכַּוָּון בְּכָל הָנֵי מִילִין דְּקָאַמְרָן. זַכָּאָה אִיהוּ בְהָאי עַלְמָא וּבְעַלְמָא דְאָתֵי:

תרגום הזוהר
כָּל הַקָּרְבָּן הוּא לְצַד זֶה שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה שֶׁהוּא חֵלֶק הַקְּדֻשָּׁה וְרָצוֹן הַקְּדֻשָּׁה. וְלַסִּטְרָא אַחֲרָא זֶה, הוּא חֵלֶק הַהוּא שֶׁל אֵלּוּ הָעֲוֹנוֹת וְהַחַטָאִים שֶׁנִּתְּנוּ בַּוִּדּוּי עַל בָּשָׂר הַהוּא שֶׁל הַקָּרְבָּן. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, אִם רָעֵב שׂוֹנַאֲךְ הַאֲכִילֵהוּ לָחֶם וְגוֹ', כִּי גֶחָלִים אַתָּה חוֹתֶה וְגוֹ'. וְסִימָנָךְ יָבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה. אַשְׁרֵי הוּא מִי שֶׁיּוֹדֵעַ דְּרָכָיו לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ אֱמֶת. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְסַדֵּר שְׁבָחוֹ שֶׁל אֲדוֹנוֹ, טוֹב לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא. מִשּׁוּם שֶׁצְרִיכִים שֶׁהַתְּפִלָּה תִּהְיֶה שְׁלֵמָה לְמַעְלָה, מִתּוֹךְ מַחֲשָׁבָה, וְרָצוֹן הַלֵּב, וְקוֹל, וּדְבַר שְׂפָתַיִם, לַעֲשׂוֹת שְׁלֵמוּת וְקֶשֶׁר וְיִחוּד לְמַעְלָה, כְּמוֹ שֶׁהוּא לְמַעְלָה, וּכְמוֹ שֶׁהַשְּׁלֵמוּת יוֹצְאֵת מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה, כָּךְ צָרִיךְ מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, לְקַשֵּׁר הַקֶּשֶׁר כָּרָאוּי. הַסּוֹד הוּא לַחֲבֵרִים שֶׁיֵּלְכוּ בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר. מַחֲשָׁבָה, רָצוֹן, קוֹל, וְדִבּוּר, הֵם אַרְבָּעָה הַמְּקַשְּׁרִים קְשָׁרִים. וְאַחַר שֶׁקָּשְׁרוּ כֻּלָּם יַחַד קְשָׁרִים, נַעֲשׂוּ כֻּלָּם מֶרְכָּבָה אַחַת, לִשְׁרוֹת עֲלֵיהֶם הַשְּׁכִינָה, וְכֻלָּם נַעֲשׂוּ אַחַר כָּךְ אַרְבָּעָה עַמּוּדִים לְהִתְעַטֵּר בָּהֶם, וְהַשְּׁכִינָה נִסְמֶכֶת עֲלֵיהֶם בְּכָל אֵלּוּ הַקְּשָׁרִים הָעֶלְיוֹנִים. מוֹצִיאָה אֶת הָרָצוֹן. וְהָרָצוֹן שֶׁיָּצָא מִן הַמַּחֲשָׁבָה מוֹלִיד וּמוֹצִיא קוֹל הַנִּשְׁמָע, שׁהוּא סוֹד ז''א. וְקוֹל הַהוּא הַנִּשְׁמָע עוֹלֶה לְקַשֵּׁר קְשָׁרִים מִמַטָּה לְמַעְלָה, הֵיכָלוֹת הַתַּחְתּוֹנִים בָּעֶלְיוֹנִים. הַקּוֹל, שֶׁהוּא מְקַשֵּׁר קְשָׁרִים, וּמַמְשִׁיךְ בְּרָכוֹת מִלְּמַעְלָה לְמַעְלָה, מִן הַבִּינָה, בַּחֲשָׁאי, נִסְמָךְ גַּם כֵּן עַל אֵלּוּ אַרְבָּעָה עַמּוּדִים, מַחֲשָׁבָה רָצוֹן קוֹל דִּבּוּר, וְהַסְּמִיכָה הִיא בְּסִיּוּם הַקֶּשֶׁר, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת, שֶׁהוּא הַמָּקוֹם שֶׁהַכֹּל נִקְשָׁר בּוֹ יַחַד, וְנַעֲשׂוּ כֻּלָּם אֶחָד. אַשְׁרֵי הוּא הָאָדָם שֶׁקּוֹשֵׁר קְשָׁרָיו שֶׁל אֲדוֹנוֹ וּמַסְמִיךְ סוֹמְכִים כָּרָאוּי, וּמִתְכַּוֵּן בְּכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁאָמַרְנוּ. אַשְׁרֵי הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא:

הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות תפלה פרק ב'

א. מִשִּׁבְעָה יָמִים בְּמַרְחֶשְׁוָן שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים בְּבִרְכַת הַשָּׁנִים כָּל זְמַן שֶׁמַּזְכִּיר הַגֶּשֶׁם בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲבָל בְּשִׁנְעָר וּבְסוּרְיָא וּבִמְקוֹמוֹת הַסְּמוּכוֹת לָאֵלּוּ וְהַדּוֹמִין לָהֶן שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים בְּיוֹם שִׁשִּׁים אַחַר תְּקוּפַת תִּשְׁרֵי: ב. מְקוֹמוֹת שֶׁהֵן צְרִיכִין לַגְּשָׁמִים בִּימוֹת הַחַמָּה כְּגוֹן אִיֵּי הַיַּם הָרְחוֹקִים שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים בְּעֵת שֶׁהֵן צְרִיכִין לָהֶן בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. וּמְקוֹמוֹת שֶׁהֵן עוֹשִׂין יוֹם טוֹב שְׁנֵי יָמִים אוֹמֵר מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם בִּתְפִלַּת מוּסַף שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל שְׁמִינִי עֲצֶרֶת וּמִתְפַּלֵּל וְהוֹלֵךְ כָּל יְמוֹת הַגְּשָׁמִים:

מוסר
מספר שערי קדושה ח''ב שער ד'

אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. הַשָּׂח שִׂיחָה בְטֵלָה עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו) וְדִבַּרְתָּ בָּם וְאָמְרוּ עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְעַל רַב שֶׁמִּימֵיהֶן לֹא שָׂחוּ שִׂיחַת חוּלִין וכו' וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מִלָּה בְּסֶלַע מַשְׁתּוּקָא בִּשְׁתַּיִם וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לֹא מָצָאתִי לְגוּף טוֹב מִשְּׁתִיקָה וּכְתִיב (איכה ג) יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדּוֹם יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ וּכְתִיב (משלי יח) מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה סְיָיג לַחָכְמָה שְׁתִּיקָה וְאָמַר שְׁלֹמֹה (קהלת ה) אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָּבָר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תהלים נא) הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן מַה אוּמְנוּתוֹ שֶׁל אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה יָשִׂים עַצְמוֹ אִלֵּם וְכוּ' וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. רִבִּי כַּד הֲוָה מָטִי לְהַאי קְרָא הֲוָה בָּכֵי (עמוס ד) כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבוֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שִׂחוֹ אֲפִלּוּ שִׂיחָה קַלָּה שֶׁאָדָם מֵשִּׂיחַ עִם אִשְׁתּוֹ עָתִיד לִתֵּן עָלֶיהָ אֶת הַדִּין ה' יַצִילֵנּוּ אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן: