מסכת בבא בתרא: עובדות מעניינות על המסכת הארוכה ביותר בש"ס

השבוע בדף היומי מסיימים את מסכת בבא בתרא, המסכת הארוכה ביותר בש"ס. למעשה, מסכת בבא בתרא היתה פעם ארוכה עוד יותר, שכן השם הזה, "בבא בתרא", אינו שם של מסכת. פירוש המלה "בבא" בארמית הוא "דלת". פירוש שמן של שלוש המסכתות שמתחילות בכינוי "בבא" – בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא, הוא: דלת ראשונה, דלת אמצעית ודלת אחרונה. שלושתן היו בעבר מסכת אחת, שנקראה "נזיקין", אך עם ריבוי החידושים והסוגיות, חילקו אותה החכמים לשלושה חלקים. מסכת בבא בתרא היא החלק השלישי של מסכת נזיקין.

הדף האחרון במסכת בבא בתרא הוא דף קעו. מעניין שגם הפרשה הארוכה בתורה – פרשת נשא, מכילה קע"ו פסוקים, וגם הפרק הארוך בתהלים – קי"ט – מכיל קע"ו פסוקים. כנראה שום דבר אינו במקרה.

ומה למדנו במסכת  בבא בתרא? הלכות שכנים, הלכות מקח וממכר, הלכות ירושה ועוד. הדפים האחרונים עוסקים, בין השאר, בסוגיה מעניינת שנקראת "ערב": אדם שחותם ערבות לחברו על הלוואה.

הגמרא שואלת, מנין לנו שערבות כזו תקפה?

שום דבר אינו מובן מאליו בהלכה. אם ההלכה קובעת שערבות תקפה, ומחייבת את הערב לשלם במקרה שהלווה לא שילם – חייב להיות לכך מקור.

הגמרא מביאה מקור מדברי ראובן ליעקב אבינו. כאשר ראובן מציע ליעקב לקחת את בנימין למצרים, כפי שדרש משנה למלך מצרים, הלא הוא יוסף, יעקב מסרב, הוא חושש שבן הזקונים שלו ייפגע. ראובן, הבן הבכור, משיב: "אנכי אערבנו, מידי תבקשנו" – אני אחראי, כיוון שאמרתי שאני ערב, יש לי אחריות לדבר.

אך הגמרא דוחה את הראיה. ישנם שני סוגים של ערבויות: ערב רגיל, וערב קבלן. מה ההבדל ביניהם?

ערב רגיל הוא גיבוי למקרה חרום. כאשר הלווה אינו יכול לשלם מפני שהוא אנוס, או שאין לו נכסים, אזי ניתן ללכת אל הערב, לאחר מה שנקרא בימינו "מיצוי הליכים". רק אם לא הצלחת לגבות מן הלווה, אתה פונה אל הערב.

ערב קבלן מקבל על עצמו את ההלוואה. במידה והמלווה אינו סומך בכלל על הלווה, הערב מציע את עצמו כאחראי, וניתן לפנות אליו ישירות, בלי מיצוי הליכים. הוא נהפך להיות באותו מעמד של הלווה.

ובכן, כאשר ראובן אומר "מידי תבקשנו", זה אומר שהוא ערב קבלן, הוא לוקח על עצמו אחריות מוחלטת.

לכן, אומרת הגמרא, אין ראיה למקרה של ערבות רגילה. יש ראיה רק למקרה של ערב קבלן.

אך מדוע שיהיה חילוק בין שניהם? מדוע הגמרא לא מניחה בפשטות שערבות מחייבת, כי האדם התחייב, חתם, אמר, הבטיח וזהו?

התשובה לכך נעוצה בדין שנקרא "אסמכתא", שפירושו המילולי בעברית הוא "סמיכה". אסמכתא הוא מושג שמשקף אדם עם ביטחון עצמי מופרז מדי: הוא מפזר הבטחות על סמך דברים שאינם באמת בטוחים. כמו המוכר שמשבח את מקחו, "אם תהיה לך בעיה, אפילו אחרי שבע שנים תחזור לכאן", אך כאשר  תחזור אחרי שבע שנים, תגלה שזו היתה סתם אמירה, "התכוונתי שבטוח לא תהיה בעיה". אל תצפה לקבל מוצר חדש עכשיו, ברור שהוא לא התכוון ברצינות.

וכיוון שישנו מושג הלכתי כזה, אסמכתא, כל אמירה והבטחה של צד בעסקה צריכה להיבחן, אם איננה אסמכתא. אולי הערב סתם אמר "אני אדאג לך", מתוך מחשבה שלא תהיה בעיה, הלווה הזה הוא בסדר גמור, הערבות היא סתם.

לכן אומרת הגמרא, אין ראיה מערב קבלן, שמקבל על עצמו את כל האחריות. ברור שזו לא "אסמכתא בעלמא", הוא מזמין את המלווה לגבות ממנו ישירות, בלי שום התניה. רק ערב רגיל, שכולל בדבריו התניה, "אם תסתבך", אנחנו צריכים מקור לכך שהערבות חלה.

לכן מביאה הגמרא מקור אחר לדין ערבות, פסוק במשלי: "בני, אם ערבת לרעך, תקעת לזר כפיך, נוקשת באמרי פיך, נלכדת באמרי פיך, עשה זו אפוא בני". כאן אומר שלמה המלך, שאם תקעת כף על ערבות (או חתמת על כך), נלכדת, אין לך ברירה אלא לעשות זאת ולשלם, גם אם זה לא נעים.

הרי יש לנו מקור בפסוק. אבל מה הטעם? מדוע אין כאן אסמכתא?

נותנת הגמרא טעם: אסמכתא היא התפארות גרידא, אין לה שום בסיס. כאן הערב מקבל תמורה להתחייבותו. איזו תמורה? הרי הוא רק מתחייב? מסביר הגמרא, התמורה היא עצם זה שסומכים עליו. לא על כל אחד אדם יסמוך כדי להלוות כסף, אם מכבדים את החתימה שלך כערב, זה אומר שאתה אדם אמיד, זה אומר שאתה אדם ישר, זה כבוד גדול. כיוון שאתה מקבל תמורה בעד ההבטחה הזו, היא מחייבת אותך, זה יוצר קניין. זו לא סתם אמירה.

כך מוצאת הגמרא לדין ערב גם מקור בפסוקים, וגם טעם הגיוני.