לפני הרצל: החזון הדתי שהקדים את רעיון מדינת היהודים

בשנת 1894 התחיל הרצל בפעילותו הציונית. בשנת 1897 התכנס "הקונגרס הציוני הראשון". כבר ב-1881 הוקמו אגודות "חובבי ציון". אבל האם אז נחזה רעיון המדינה?

35 שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון, בשנת 1862, פרסם הרב צבי הירש קאלישר, תלמידו של רבי עקיבא אייגר, הרב של פוזן שבגרמניה וגדול פוסקי הדור (כמו כן למד אצל בעל "נתיבות המשפט", רבי יעקב מליסא), את ספרו "דרישת ציון". הרב קאלישר היה אז בגיל קרוב ל-70, והספר היה השיא של פעילותו רבת השנים למען הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. במקביל היה רב ואב"ד של העיר טורון שבגרמניה.

הרב קאלישר מספר בהקדמת ספרו: "זה יותר משלושים שנה השתדלתי בזה ביגיעה רבה, בעוד רבנו הגדול הקדוש רבנו עקיבא איגר זצ"ל בחיים, והיה מסכים עם דרכי".

ואכן, קרוב לשלושים שנים קודם לכן, בעוד היה הברון מאיר אנשל רוטשילד בחיים, השני לשושלת רוטשילד, שהיה יהודי ירא שמים ומוקיר תורה, פנה אליו הרב קאלישר להתאגדות של עשירים יהודים שירכשו את ארץ ישראל מאת הסולטן. בהמשך פעל גם מול משה מונטיפיורי בנושא.

שנתיים לפני פרסום הספר הקים ד"ר חיים לוריא מפרנקפורט את ה"חברה לישוב ארץ ישראל". הרב קאלישר היה בין הוגי הדעות של החברה, שמטרתה היתה לקרב את הגאולה, לתמוך בתלמידי חכמים בארץ ישראל ועוד. החזון, כפי שהובע ב"דרישת ציון" של הרב קאלישר, הוא: "להושיב רבים מאחינו בית ישראל בארץ הקדושה לעבוד ביגיע כפיהם".

ההיסטוריון יוסף שלמון כותב: "ההסכמות לספר 'דרישת ציון' מחזקות את הטענה כי רעיון יישוב ארץ ישראל והתחיה היהודית הלאומית יסודם ביהדות המסורתית העומדת בתווך – בין יהדות מזרח ומערב אירופה".

שלמון מפרט על ההסכמות שניתנו לספר מאת רבי אליהו מגרידיץ, שהיה מגדולי הדור אז, וכן רבה של קניגסברג. כמו כן, מציין שלמון, קיבלה ה"חברה ליישוב ארץ ישראל" הסכמה גם מהבולטים שבמנהיגי הציבור החרדי שבמזרח אירופה, וביניהם רבי יצחק אלחנן ספקטור, הרב דוד פרידמן מקרלין והרב ישראל יהושע מקוטנא, וכן הביע נכונות לתמיכה בחברה הרב יעקב אטלינגר מגרמניה (מחבר ה"ערוך לנר"). הבעת הסכמה באה גם מצידו של הרב נתן אדלר, אב"ד לונדון. תמיכה ציבורית עקבית הביע מארץ ישראל הראשל"צ חיים דוד חזן.

במקביל לרב קאלישר פעל הרב שמואל מוהליבר, תלמידו של רבי יצחק מוולז'ין, שלמד אצלו בישיבת וולז'ין, ואף נסמך לרבנות על ידיו, למען ההתיישבות בארץ ישראל. לאחר פעילות רבת שנים למען התיישבות יהודית ברוח התורה בארץ ישראל, יצא הרב מוהליבר למסע התרמה בקהילות אירופה. במסע זה השיג הרב מוהליבר הישג היסטורי עצום ששינה את פני ההיסטוריה של ההתיישבות: הוא שכנע את הברון רוטשילד לתמוך במושבות החדשות בא"י. במשך שנים רבות תמך הברון במושבות רבות שבלעדיו לא היו שורדות בתנאים הקשים ששלטו כאן בתקופה העות'מנית. מלכתחילה לא נתנו לו אפילו להיפגש עם הברון. נציגי חברת מפיצי השכלה בפריז, "כל ישראל חברים", דחו את הרב מוהליבר כתמהוני - עתיד היהודים באירופה, וההתיישבות בא"י אינו אלא קוריוז, עניין לאדוקים שבאים כדי למות שם. הרב מוהליבר עירב את הרב הראשי לפריז, הרב צדוק כהן, שיפנה אל לבו של הנדיב, ואכן, הפגישה התקיימה, ובמהלכה הצליח הרב מוהליבר לשכנע את הנדיב כי הדבר אפשרי, וכי התיישבות כזו עשויה להוביל להקמת מדינה יהודית של ממש.

בספרות ההיסטורית הציונית, שבה הרצל היה זה שחזה את רעיון מדינת היהודים, מסופר גם בדרך כלל כי יוסף פיינברג, ממייסדי ראשון לציון, היה הראשון אשר נפגש עם הברון ושכנעו לעשות למען יישוב הארץ. האמת היא שהפגישה עם פיינברג היתה חודש אחרי הפגישה עם הרב מוהליבר, ובאה בעקבותיה. הרב מוהליבר נפגש עם הברון בחול המועד סוכות 1882, תרמ"ג, וזה הזמין אליו את פיינברג בחשוון תרמ"ג.

בהמשך הקים הרב מוהליבר את המושבה עקרון, ובמכתבו הוא כותב: "הקאלאניע (קולוניה = מושבה) עקרון, אשר אנכי יסדתיה על הוצאות השר הנדיב עדמונד דה ראהטשילד מפריז, כאשר פעלתי אצל השר הזה כשלוש שנה ויותר עת היותי בפאריס, והדברים בזה ארוכים, הם כולם עובדי אדמה מנעוריהם, כשרים ויראי ה' למאוד".

אלו היו חלק מהאישים שחזו את מדינת היהודים כמדינה יהודית ברוח התורה, ואף מסרו את נפשם ופעלו רבות לבניין הארץ.