מתחילים מסכת סנהדרין: המסע ההיסטורי בעקבות בית הדין הגדול

השבוע אנחנו מתחילים בדף היומי מסכת חדשה, מסכת סנהדרין, העוסקת בכל דיני בית הדין הגדול, הלכות עדות, מינוי דיינים וענישה, ובנוסף יש בה פרק מפורט על עיקרי האמונה, המכונה בקיצור "פרק חלק", ובפירוט יותר: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא".

ההלכה הראשונה במסכת סנהדרין, היא שחכמי הסנהדרין שדנים דיני נפשות צריכים להיות "סמוכים". בתורה מתואר: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו: וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם: וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". (במדבר פרק כ"ז). כאשר משה ממנה את יהושע בן נון לממשיכו, הוא סומך את ידיו עליו לעיני כל ישראל. כך מינה יהושע בן נון את ממשיכו, פינחס בן אלעזר הכהן, וכך סמך פינחס את הבא אחריו. בלי המינוי הזה, אין לסנהדרין תוקף לדון דיני נפשות, וגם לא דיני קנסות. דיני קנסות הם כל הדינים שבהם אדם משלם סכום קבוע, כגון "החוטף מצווה משלם עשרה זהובים". שור תם שמשלם חצי נזק נחשב כקנס, ועוד דינים רבים בתורה. כמו כן, אין להם סמכות לגייר בלי סמיכה.

הסמיכה ניתנה רק למי שהיה ראוי לכך, ולא היה די בביצוע מבחני ידע. חכמים מספרים על אחד האמוראים, שהיה חכם גדול וצדיק, אבל רבי יהודה הנשיא ביקש לסמכו, והדבר לא הסתדר כמה פעמים,  ומכאן הסיק רבי יהודה הנשיא שזה סימן משמים שאין לסמכו.

בתקופת מרד היהודים ברומאים, הבינו הרומאים כי חכמי ישראל הם אלו שנותנים ליהודים את כוחות הנפש ואת ידיעת התורה, שבזכותם הם מסוגלים להיות כה עקשנים על מצוות הדת, ולכן אסרו על הסמיכה. הם רצו למגר את חכמת התורה מישראל. חכמי ישראל לא ויתרו, ורבי יהודה בן בבא מסר את נפשו על הסמיכה, אך הזכות לסמוך היתה רק לחכמי ארץ ישראל, שכן בית הדין צריך לשבת בירושלים, ולא סמכו חכמים מחוץ לארץ.

ועדיין, בארץ בבל היתה גולה ענקית של יהודים, והם רצו לקיים את דיני התורה ולדון גם דיני קנסות. לשם כך הם קיבלו מינוי מיוחד מבית הדין הגדול שבארץ ישראל, כשליחים שלהם. בית הדין בארץ ישראל הכריז כי בתי הדין בחו"ל הם שליחים של בית הדין הגדול בארץ ישראל, ומכוחו הם רשאים לדון גם דיני קנסות. אמנם השליחות הזו הוגבלה לדיני קנסות המצויים, שכן בשביל דברים לא מצויים אין צורך לעשות שליחות מיוחדת.

עם הידלדלות היישוב היהודי בארץ ישראל וביטול מוסד הנשיאות, בטלה גם הסמיכה. סנהדרין כבר מזמן לא היתה. אך חכמי בבל החליטו כי עדיין הם עושים את שליחות בית הדין הגדול, אף על פי שחבריו כבר נפטרו מן העולם, שכן ברור שאין כוונת התורה שאם יוצאים לגלות אין לקיים את דיני התורה יותר, חלילה, וברור שנתינת השליחות הזו התכוונה לכלול את כל הזמן שעד ביאת המשיח, כדי שיוכלו בתי דין של ישראלים לדון מקרים של גזלות וחבלות, ועוד קנסות שכיחים.

לכן כל הדיון בדיני קנסות השכיחים מוגדר בהלכה כ"שליחותייהו קעבדינן", וישנם דיונים למדניים רבים על מהות השליחות הזו, וכיצד היא פועלת. האם היא מועילה מן התורה? או שמא היא רק תקנת חכמים? האם היא פועלת לפי הלכות שליחות?

אם נאמר שהיא רק מדרבנן, איך בית דין בן זמננו יכול לגייר? שכן לגיור נצרכת סמיכה, ורק מחמת שליחותיהו קעבדינן עוסקים בגיור. האם הגר הוא גר רק מדרבנן ולא מדאוריתא?

הרמב"ם סובר שניתן לחדש את הסמיכה, אם כל חכמי ישראל יסכימו עליה. כיצד קובעים מי הם "כל חכמי ישראל"? האם דווקא החכמים שגרים בארץ ישראל? האם מספיקים רוב החכמים? כיצד קובעים מיהו חכם לעניין זה?

אלו חלק מהשאלות שיעסיקו בימים הקרובים את לומדי הדף היומי, המתחילים ללמוד מסכת סנהדרין.