נקליבס – מי מכיר? הפרי שכבש את ליבו של קיסר רומא

המשנה, במסכת עבודה זרה פרק א' משנה ה', עוסקת בפירות מיוחדים שאסור למכור לעובדי עבודה זרה, משום שהם מעטרים בפירות אלו את פסליהם. במשנה מובאים דברי רבי מאיר, האוסר למכור לעובדי עבודה זרה גם "דקל טוב, וחצב, ונקליבס", מה זה נקליבס?

המפרשים כתבו כי מדובר ב"מין משובח", וכך מובן מן הדברים, אבל מי הוא זה ואיזה הוא המין המשובח?

הירושלמי במסכת עבודה זרה גורס "נקלביס", ואילו בירושלמי מסכת מעשר שני מסופר על רבי חייא בר אבא שנסע לרומי, וראה שמוכרים שם "ניקוליסיא" במחיר יקר.

האם לא מתחשק לכם להשיג לעצמם פרי משובח שכזה?

ובכן, נראה שניקוליס, או נקלביס, הוא שם של תמר מסוג מיוחד מאד שהיה גדל בארץ ישראל. הסופר ההלניסטי-מצרי אתניוס, מספר כי ההיסטוריון ניקולאוס איש דמשק, שחי תקופה בארץ ישראל, הביא שי מיוחד לקיסר אוגוסטוס חפיסת תמרים משובחים שכאלו, ומני אז, בכל פעם שתקף את הקיסר המהולל חשק לתמרים משובחים, ציווה שישיגו לו תיכף ומיד "תמר ניקולוס". השם הקיסרי התפשט בעולם, נוצר ביקוש בארץ ישראל, התמרים נשלחו לרומי, ונכנסו להיסטוריה בשם "ניקולאוס". רבי מאיר, שחי יותר ממאתיים שנים אחרי ניקולאוס, עדיין משתמש בשם זה.

ומי היה ניקולאוס?

ניקולאוס נולד בדמשק בשנת 64 לפני הספירה. הוא היה עובד אלילים, אך איש מלומד מאד. קליאופטרה השביעית, מלכת מצרים, הזמינה אותו לארמונה להיות מחנך של ילדיה. עם מותה של קליאופטרה, שכר אותו הורדוס מלך יהודה ליועץ. הוא נסע מטעם הורדוס לפעולות דיפלומטיות שונות, גם ברומא. כך הכיר את הקיסר אוגוסטוס, וזכה לספק לו מפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל.

עם מותו של הורדוס, ירד לרומי, והתמסר לעבודת כתיבה היסטורית. הוא כתב את תולדות האנושות ב-144 כרכים. הסופרים הרומאים המפורסמים מזכירים אותו. פלוטארכוס כותב "ניקולאוס דמשקוס היה אדם בעל מזג-נעים, גבוה ורזה, ובעל צבע-עור אדמומי", חוקר הטבע פליניוס מזכיר את "תמר ניקולאוס" בין המינים המשובחים בארץ ישראל. בכתביו של ניקולאוס באו כל מיני סיפורים ואגדות מרתקות על ההיסטוריה של האנושות, של עם ישראל ושל רומי. אחד מתיאוריו הוא משלחת שהגיעה אל הקיסר אוגוסטוס מאת המלך ההודי פאנדיון. המשלחת כללה שלושה חברים. אחד מהם היה שמו סרמאנה, וכדי לחזק את רצינות המשלחת, ציווה המלך ההודי על סרמאנה לשרוף את עצמו בחיים כאשר יגיע לפני אוגוסטוס, כהוכחת רצינות... סרמאנה אכן שרף את עצמו, והוקמה מצבה מיוחדת על מקום האירוע...

ספריו היוו אחד המקורות לחיבוריו של יוסף בן מתתיהו.