"הודעתי לרופאים 'הבן שלי יחיה', והם הביטו בי ברחמנות"

"עברנו מסלול לא קל עד שזכינו לחבק את אליה, הבן הבכור שלנו", אומרת אריאלה סבג כשמספרת את סיפורו של בנם אליה, סיפור שכולו ניסים ונפלאות. "אבל אחרי ציפייה כל כך ארוכה אפילו לראות אותו לאחר הלידה לא זכינו, כי אליה נולד בשבוע 24 ומהרגע שהגיע לעולם הוא נזקק להנשמה, להאכלה דרך הווריד ולטיפול אינטנסיבי מאוד".

כשאריאלה אומרת את הדברים היא בעצמה מתקשה להאמין במסע שעבר עליהם. "זכינו לראות ניסים של ממש, כי בכל הצוות הרפואי לא היה אף אחד שהאמין שאליה ישרוד ושהוא יגדל לילד בריא, חכם ומפותח. אבל הנה, יש ניסים בעולם, וזו בדיוק הסיבה שאני משתפת בסיפור שלי, כדי שאנשים ידעו שלפעמים הבלתי יאומן קורה, וצריך פשוט להאמין בבורא עולם ולבטוח בו".

המאבק לשרוד

"אליה נולד כארבעה וחצי חודשים לפני תאריך הלידה המשוער", מספרת אריאלה, "והפעם הראשונה שפגשנו אותו הייתה למחרת הלידה. הגעתי לפגייה בכיסא גלגלים, כי חוויתי החלמה קשה מאוד, ושם שאלתי את האחיות: 'איך הוא?' בתגובה הן לקחו אותנו לאינקובטור, שם ראינו אותו לראשונה - תינוק זערורי במשקל 650 גרם. מהר מאוד הבהירו לנו את מצבו: 'הוא קטן מאוד, הריאות עוד לא התפתחו, אפילו העיניים שלו עוד לא נפקחו'. הכינו אותנו לכך שסיכוייו לשרוד אפסיים".

ומה עובר עליכם כהורים כשאתם שומעים תחזיות כה שחורות?

"אולי זה מוזר, אבל מהרגע הראשון שראיתי את אליה, פשוט לא האמנתי שעלול לקרות  משהו גרוע. גם כשאמרו לי בצורה ברורה: 'אין הרבה תינוקות שנולדים בשבוע 24 ושורדים', הרגשתי שאני מתפרקת, אבל נאחזתי בתקווה ובבורא עולם. מצאתי את עצמי עומדת במרכז המעגל, כשכל אנשי הצוות מסביבי ואני אומרת להם בביטחון מוחלט: 'הבן שלי יחיה, כי רק בורא עולם מחליט'. הם הסתכלו עליי ברחמנות כשבעלי ואני יצאנו מהמחלקה. באותו זמן נשמעו צפצופים מהמיטה של אליה, אבל לא ידענו שזה קשור אליו, אז המשכנו לצעוד החוצה".

אריאלה מציינת כי לאחר מכן שאל אותם אחד הרופאים: "שמעתם מה קרה עם הבן שלכם?" וכשהם השיבו בשלילה, הוא סיפר שבדיוק כשהם יצאו מהפגייה עשה התינוק 'אינטובציה' – משך את צינור ההנשמה החוצה, ובקושי רב הצליחו לחבר לו אותו בחזרה. הרופא הסביר לנו שאצל תינוק כה קטן משתדלים מאוד לא לגעת בראש שלו בימים הראשונים, כי כלי הדם דקים וחלשים, ועלו להיגרם למוח דימום ונזק בלתי הפיך, ואילו כאן הם נאלצו לגעת בו שוב ושוב כדי לחבר את הצינורית, פעולה שאכן גרמה לדימום, אבל למזלנו נספג הדימום בתוך זמן קצר ואליה שלנו המשיך לגדול ולהילחם".

אריאלה מציינת כי בכל התקופה הזו לא היו איתם כלל בני משפחה שיכלו לתמוך. "ההורים שלי מתגוררים בצרפת ואילו ההורים של בעלי בארץ, אך באותם ימים הייתה הקורונה בשיאה והם לא יכלו לבוא. אבל ה' זיכה אותנו בשליחים הטובים ביותר בתוך בית החולים – פרופ' ארנון סמואלוב שליווה את ההיריון המורכב הזה, ד"ר נתנאל וסרטיל, מומחה נאונטולוגיה שטיפל באליה במסירות עצומה ופשוט הציל אותו כמה פעמים, פרופ' אלי פיקר, מנהל מחלקת ריאות ילדים, וכמובן כל צוות הפגייה המסור שהיה ממש המשפחה שלנו באותם ימים. לשמחתי הגדולה יש לנו בת דודה יקרה, נעמי סבג, טכנאית אולטרסאונד בשערי צדק, שהייתה שם בשבילנו כל הזמן.

"מצאנו את עצמנו מבקרים בפגייה מידי יום ביומו ונמצאים שם עם עצמנו ועם אליה, משתדלים לשיר לו שירים, לתת לו כמה שיותר מגע חם, וכמובן גם להתפלל עליו. פשוט לבקש שישרוד ושיגדל, למרות הציפיות הקשות".

ניצוץ של תקווה

הדימום נספג, אך מהר מאוד הגיעו התמודדויות נוספות. "כשאליה היה במשקל 700 גרם, ראו שיש לו נקב – חור במעי", מספרת אמו, "זה אופייני אצל פגים, אך כשהם שוקלים יותר מקילו מקובל להכניסם לחדר ניתוח ולסתום את החור. במקרה שלנו, מכיוון שאליה היה קטן כל כך לא יכלו לנתח, והאפשרות היחידה הייתה לשים נקז למשך 48 שעות קריטיות. חווינו כמובן מתח עצום, וכשמצבו התחיל להתייצב הסבירו לנו הרופאים שכאשר הוא יגיע למשקל קילוגרם – הם ינתחו אותו". אריאלה עוצרת לרגע, ומציינת כי ציפה להם נס אמיתי: "כשאליה הגיע למשקל קילוגרם עשו לו אולטרסאונד והתברר שהכל הסתדר מעצמו, ולא היה שום צורך בניתוח".

הניסים המשיכו וליוו אותם לאורך כל הדרך, גם בעת שאליה נזקק לזריקה בעיניים, בשל בעיית כלי דם שלא התפתחו באזור. "הזריקה הועילה, אך הכינו אותנו לכך שלא בטוח שהוא יראה, והתחזית האופטימית הייתה שהוא יזדקק למשקפיים כבר כתינוק. בכיתי המון, אך אחרי ששוחררנו מהפגייה בדקנו את העין בה הוא קיבל זריקה, והסתבר שכלי הדם התפתחו בה מחדש, ומצבה היה טוב. עם זאת, נאמר לנו שגם בעין השנייה הוא יזדקק לזריקה, ושוב נכנסנו לסיוט סביב השאלה – האם הוא יראה, ואיך תושפע מכך הראייה שלו. ברוך השם אחרי חודש ראינו שהכל הסתדר. את החותמת הסופית לטיפול קיבלנו כשאליה היה בן שנתיים וחצי, וביצענו את כל בדיקות העיניים שנדרשו אצל אופטומטריסט מקצועי. התברר שהכל תקין, ונאמר לנו שהוא בכלל לא צריך משקפיים, וגם אם יזדקק – זה יהיה בגיל מאוחר יותר, כמו כל ילד".

השחרור מבית החולים כעבור ארבעה וחצי חודשים היה מרגש ומשמח, אך לא פחות מכך גם מאיים. "שוחררנו עם חמצן והמון הוראות והנחיות", נזכרת אריאלה, "מאוד חששנו מפני המעבר לבית, ולשמחתנו הרבה הכרנו באותם ימים את ד"ר יותם אלמגור מקופת חולים מאוחדת – שליח מיוחד שליווה אותנו בכל התקופה הראשונית של השחרור מבית החולים. הוא אחראי על תוכנית ייחודית מטעם קופת חולים מאוחדת שמלווה תינוקות במצבים מורכבים אחרי השחרור. הוא היה איתנו וייעץ לנו כל הזמן. עם הזמן הוא הפך לחלק מהמשפחה, והוא פשוט מלאך. לא יכולנו לבקש רופא טוב ממנו. בזכותו המעבר לבית היה מרוכך ויעיל".

בשיחה עם ד"ר אלמגור הוא מציין כי מדובר אכן בתוכנית ייחודית מאוד שפועלת בארבע השנים האחרונות תחת פיקוחו של ד"ר מנחם ביתן, הרופא המחוזי של מאוחדת. "במסגרת התוכנית ליוויתי את אליה המתוק, וכן אני ממשיך ומלווה ילדים נוספים במצבים מורכבים עד שהם מתאקלמים בקהילה. זו עבודה עם הרבה סיפוק ועשייה. אני מרגיש שזו שליחות גדולה לעזור להורים במצבים כאלו".

אריאלה מספרת כי בשנתיים הראשונות שלאחר השחרור היה אליה איתה בבית, כשהיא מעדיפה להרחיק אותו מהמחלות המדבקות שמתפרצות במסגרות החינוך, ולהשקיע בו את כל זמנה. בגיל שנתיים הם הכניסו אותו למעון יום רגיל, משם הוא המשיך לגן עירייה רגיל. "הוא ילד חברותי ושמח, חכם ומוכשר, ואין יום שאנחנו לא מודים על הניסים שנעשו לו שהם כל כך לא טבעיים".

אריאלה גם מציינת כי בשנה האחרונה הם הגיעו שוב לבית החולים שערי צדק, הפעם כדי ללדת את בנם השני שנולד בזמן ובמועד. "פגשנו שם באותה הזדמנות את הרופאים בפגייה, וכשהם ראו את אליה היו להם ממש דמעות בעיניים, והם אמרו לנו: 'כשאנחנו רואים אותו אנחנו יודעים למה אנחנו קמים בבוקר ועובדים'. הם גם שולחים אלינו מידי פעם הורים לפגים שנולדו בשלבים מוקדמים ביותר, ואנו תמיד משתדלים לתמוך, לעודד וגם לייעץ, כי אנו מבינים כמה שזה חשוב בכאלו מצבים, וגם מאמינים בכך שמתרחשים ניסים גלויים. אליה הוא ההוכחה".