חיים, פרנסה, בריאות ודירה: מכל מה שרציתם לדעת על אמונה מול השתדלות

חיי האדם מלאים באתגרים הנוגעים לצרכיו הפיזיים והקיומיים – פרנסה, בריאות, מגורים ושאר ענייני הגוף. בעולם של חוסר ודאות, נדרש איזון עדין בין השתדלות האדם להשגת צרכיו לבין האמונה בגזרת הבורא, אשר ממנו נובעים החיים וכל המתרחש בהם. מתוך הבנה זו, עולות שאלות יסודיות: מהו תפקידו של האדם בהשתדלותו היום-יומית? ומה מקומו של הביטחון באלוקים מול המאמצים האישיים? רבנו בחיי בספרו "חובות הלבבות" (שער הביטחון פרק ד') מעמיק בהבנת החיבור שבין האמונה בהשגחת הבורא לבין האחריות האישית לפעול למען תועלתו של האדם.

רבנו בחיי מבהיר כי בכל הנוגע לענייני גוף האדם – חייו, מותו, תזונתו, הלבשתו, דירתו, בריאותו, מחלותיו ותכונותיו – על האדם למסור את עצמו להנהגת הבורא, ולבטוח בכך שכל מה שיקרה לו הוא לטובתו, הן בעולם הזה והן לעתידו הנצחי. יש להבין כי הבורא גוזר לאדם את הנכון עבורו, גם אם לעיתים נדמה לו אחרת.

בשל סגנונו העשיר ולעיתים המורכב של רבנו בחיי, הפסקאות המודגשות מצטטות ישירות מתוך ספרו, בעוד שהפסקאות הבאות אחריהן נועדו לבאר ולהבהיר את דבריו.

"והוא בענייני גוף האדם בלבד, והם חייו ומותו וטרף מזונו לעצמו, ומלבושו ודירתו ובריאותו, וחוליו ומידותיו, ואופני היושר בביטחון על אלוהים בכל עניין מהם שישליך את נפשו בהם להליכות הגוזר אשר גזר לו הבורא מהם, ותבטח נפשו באלוהים יתברך, וידע כי לא ייגמר לו מהם אלא מה שקדם בדעת הבורא שהוא הנכון לענייניו בעולם הזה ובעולם הבא, ויותר טוב לאחריתו".

בכל הנוגע לענייני גוף האדם – חייו, מותו, תזונתו, הלבשתו, דירתו, בריאותו, מחלותיו ותכונותיו – על האדם למסור את עצמו להנהגת הבורא, ולבטוח בכך שכל מה שיקרה לו הוא לטובתו, הן בעולם הזה והן לעתידו הנצחי. יש להבין כי הבורא גוזר לאדם את הנכון עבורו, גם אם לעיתים נדמה לו אחרת.

"ושהנהגת הבורא לו בכולם שווה, אין לשום ברייה בהם עצה ולא הנהגה אלא ברשותו וגזרתו ודינו. וכמו שאין ביד הברואים חייו ומותו וחוליו ובריאותו, כן אין בידם טרף מזונו וסיפוקו ולבושו ושאר ענייני גופו".

הנהגת הבורא חלה על כל ענייני החיים. אין בידי האדם, או בידי שום בריה אחרת, לשנות או לשלוט על חייו, מותו, בריאותו, או כלכלתו, אלא אם כן הדבר נעשה בגזרת הבורא. לכן, אין לאדם להשליך את ביטחונו על סיבות טבעיות או על מאמצים אנושיים בלבד, אלא לראות בהם אמצעים בלבד שדרכם מתממשת גזרת הבורא. כשם שברור לאדם שחייו ומותו, חוליו ובריאותו, אינם מסורים ליד הברואים, כך גם לא מסורה לידם תזונתו, כלכלתו, הלבשתו, ושאר ענייני גופו.

"ועם בירור אמונתו כי עניינו מסור אל גזרות הבורא יתעלה, ושבחירת הבורא לו היא הבחירה הטובה, הוא חייב להתגלגל לסיבות תועלותיו ולבחור הטוב כנראה לו מן העניין, והאלוהים יעשה מה שקדמה בו גזרתו".

למרות שהאמונה בגזרת הבורא היא היסוד, האדם מחויב לעשות מצידו את הפעולות הנדרשות להבטחת צרכיו. לדוגמה, גם אם חיי האדם תלויים בגזרת הבורא, עליו לדאוג לצרכיו הבסיסיים, כגון אכילה, שתייה, מגורים ולבוש. אין זה ראוי לומר: "אם נגזר עליי לחיות, יחיה גופי גם בלי מאמץ מצידי.

"והדומה לזה כי אדם אף על פי שקיצו ומידת ימיו קשורים בגזרת הבורא יתברך, יש על האדם להתגלגל לסיבות החיים במאכל ובמשתה ומלבוש ובמעון כפי צרכו, ולא יניח את זה על האלוהים, שיאמר: אם קדם בגזרת הבורא שאחיה, ישאיר נפשי בגופי מבלי מזון כל ימי חיי, ולא אטרח בבקשת הטרף ועמלו".

האדם חייב לפעול כדי לספק את צרכיו הבסיסיים, כגון מזון, שתייה, לבוש ומגורים, למרות שהחיים והמוות תלויים בגזרת הבורא. אין זה נכון לסמוך רק על ההשגחה האלוקית ולומר שהבורא יפרנס אותו ללא כל מאמץ מצידו. עליו לשלב השתדלות אישית עם אמונה בגזרת הבורא.

"וכן אין ראוי לאדם להיכנס בסכנות בביטחונו על גזירת הבורא, וישתה סמי המוות, או שיסכן בעצמו להלחם עם הארי והחיות הרעות ללא דוחק, או שישליך עצמו בים או באש, והדומה לזה, ממה שאין האדם בטוח בו, ויסכן בנפשו. וכבר הזהירנו הכתוב מזה, במה שאמר (דברים ו) לא תנסו את ה' אלוהיכם וגו'".

באותה מידה, אין האדם רשאי להעמיד את עצמו בסכנה מתוך ביטחון בגזרת הבורא, ולבצע פעולות המסכנות את חייו כמו שתיית רעל או לחימה בחיות טרף ללא צורך. התורה מזהירה: "לא תנסו את ה' אלוהיכם", שכן אין זו אמונה אלא פזיזות המסכנת את חייו.

"וכמו שאמרנו בחיים ובמות, כן נאמר בחיוב תביעת סיבות הבריאות והמזון והמלבוש והדירה והמידות הטובות, ולהרחיק שכנגדם עם בירור אמונתו כי הסיבות אין מועילות אותו בזה כלום, אלא בגזרת הבורא יתברך".

כאשר האדם בוטח בבורא באמת, הבורא יכול לרפא אותו ממחלותיו בדרכים טבעיות (דרך סיבה) או אף ללא כל אמצעי נראה לעין (ללא סיבה). כפי שנאמר: "ישלח דברו וירפאם" (תהילים ק"ז), המלמד שהכוח לרפא מצוי ביד הבורא בלבד, והוא פועל בדרכים שנראות או אינן נראות לעין אנושית.

"כאשר יש לבעל האדמה לחרוש אותה ולנקותה מן הקוצים ולזרעה ולהשקותה אם יזדמנו לו מים, ויבטח על הבורא ית' להפרותה ולשמרה מן הפגעים ותרבה תבואתה ויברך אותה הבורא. ואין ראוי לו להניח האדמה מבלי עבודה וזריעה בביטחונו על גזירת הבורא שתצמיח האדמה בלתי זרע שקדם לו".

בדיוק כפי שעל החקלאי לחרוש את אדמתו, לזרוע אותה ולהשקותה, כך גם כל אדם צריך לפעול בהתאם ליכולותיו וצרכיו. יחד עם זאת, עליו לזכור שהיבול, הפרנסה, וההצלחה – כולם תלויים בגזרת הבורא. האדם מחויב לשלב השתדלות עם ביטחון בבורא, תוך הכרה בכך שהמאמץ האנושי לבדו אינו המעניק את הברכה.

"וכן בעלי המלאכה והסחורה והשכירות, מצווים לחזר על הטרף בהם, עם הביטחון באלוהים כי הטרף בידו ורשותו ושהוא ערב בו לאדם, ומשלימו לו באיזו סיבה שירצה. ואל יחשוב כי הסיבה תועילהו או תזיקהו מאומה".

בעלי מלאכה, סוחרים ושכירים מצווים לחזר אחרי פרנסתם, אך עליהם לזכור שהפרנסה ניתנת מהבורא, ולא מהאמצעים עצמם. אם הפרנסה אינה באה דרך הערוצים שעמלו בהם, יתכן שהבורא יעד לה להגיע בדרכים אחרות.

"ואם יבוא לו טרפו על פנים מאופני הסיבות אשר התעסק בהם, ראוי לו שלא יבטח על הסיבה ההיא וישמח בה ויוסיף להחזיק בה ויטה לבו אליה, כי ייחלש ביטחונו באלוהיו. אך אין ראוי לו לחשוב כי תועילנו יותר ממה שקדם בדעת הבורא. ואל ישמח בהידבקו בה וסיבובו עליה, אך יודה הבורא אשר הטריפו אחר יגיעתו, ולא שם עמלו וטרחו לריק".

כאשר האדם מצליח להתפרנס באמצעות מאמציו, עליו לזכור שהאמצעי שבו השתמש הוא רק כלי בידי הבורא, ולא להשליך עליו את ביטחונו או לראות בו מקור הפרנסה. אם האדם מתרכז יותר מדי באמצעי עצמו, הוא מחליש את ביטחונו באלוקים. עליו להכיר בכך שהפרנסה נובעת מגזרת הבורא, ולהודות לו על כך שברך את מאמציו, ולא לראות את עמלו כגורם העיקרי להצלחה.

"ואם לא יבואהו הטרף על הפנים אשר סבב עליהם, אפשר שטרף יומו כבר קדם אצלו והוא ברשותו, או שבא לו על פנים אחרים".

אם האדם אינו מצליח להשיג פרנסה באמצעות המאמצים שהוא משקיע, עליו לזכור שייתכן שפרנסתו כבר הוקצתה לו מראש והוא פשוט לא הבחין בכך, או שיתכן שהבורא ימציא לו את פרנסתו בדרכים אחרות שהוא עדיין לא ציפה להן. עליו לשמור על אמונתו בגזרת הבורא ולא להתייאש מהמאמצים.

"ועל איזה פנים שיהיה ראוי לו להתעסק בסיבות, ואל ירפה מחזור עליהם כשהם ראויות למידותיו ולגופו כאשר קדמתי, ויבטח עם זה על אלוהיו שלא יעזבהו ולא ירפהו, ולא יתעלם ממנו".

בין אם האדם מצליח להשיג פרנסה באמצעות מאמציו ובין אם לא, עליו להמשיך לעסוק בדרכים המתאימות לו לצורך פרנסתו ולא להתייאש או להתרשל בחיפוש אחריה. במקביל, עליו לשמור על ביטחונו בבורא, מתוך אמונה שלא יעזוב אותו, לא ירפה ממנו ולא יתעלם ממצבו. השילוב בין השתדלות וביטחון הוא הדרך הנכונה.

"וכן נאמר בעניין הבריאות והחולי. כי על האדם לבטוח בבורא בזה, ולהשתדל בהתמדת הבריאות בסיבות אשר מטבעם זה, ולדחות המדווה במה שנהגו לדחותו. כמו שצווה הבורא יתעלה (שמות כא) ורפא ירפא. מבלי שיבטח על סיבות הבריאות והחולי שהן מועילות או מזיקות אלא ברשות הבורא".

גם בענייני בריאות וחולי, האדם צריך לבטוח בבורא, אך יחד עם זאת לפעול לשמירה על בריאותו באמצעות אמצעים טבעיים, ולטפל במחלותיו בעזרת הרפואה המקובלת. כפי שנאמר: "ורפוא ירפא". עם זאת, אסור לו להאמין שהאמצעים עצמם הם הגורמים לבריאות או למחלה, אלא לראות בהם כלים הפועלים רק ברשות הבורא, אשר ממנו נובעת ההשפעה האמיתית.

"וכאשר יבטח בבורא, ירפאהו מחוליו בסיבה ובלתי סיבה. כמו שכתוב (תהלים קז) ישלח דברו וירפאם וגו'".

כאשר האדם בוטח בבורא באמת, הבורא יכול לרפא אותו ממחלותיו בדרכים טבעיות (דרך סיבה) או אף ללא כל אמצעי נראה לעין (ללא סיבה). כפי שנאמר: "ישלח דברו וירפאם" (תהילים ק"ז).

לסיכום הדברים, רבנו בחיי מדגיש כי כל ענייני האדם – חייו, פרנסתו, בריאותו וכלל צרכיו – תלויים לחלוטין בגזרת הבורא. על אף שהאדם מצווה להשתדל ולפעול במישור הטבעי, עליו לזכור תמיד שהאמצעים הם רק כלים ביד ההשגחה האלוקית. ההצלחה, הבריאות והפרנסה אינם תלויים במאמצים עצמם, אלא ברצונו של הבורא, שקובע את התוצאה לטובת האדם בעולם הזה ובעולם הבא. הכרה עמוקה זו מעניקה לאדם שלווה וביטחון, גם במצבים של קושי ואי-ודאות, משום שהוא יודע שהכול מונהג מתוך חכמה אלוקית אינסופית ולתועלתו האמיתית. חיים מתוך אמונה זו מאפשרים לאדם לפעול באחריות, אך תמיד לזכור שהכול בידי ה'.