מה אומרת לנו האות ל' על פי התורה והקבלה?

האות למד נקראת כך משום שצורתה כצורתו של מלמד בקר, ומשמעות שמה הוא לימוד. האביזר הפיזי שאיתו מלמדים בקר הוא מלמד, ותוכן האות הוא לימוד בכלל. הלימוד הוא הפניית הכוחות למקום הנכון. כשם שהשור, שכוחו עצום ורב, מופנה על ידי המלמד לחרישה, כך הלימוד מפנה את כל הכוחות שיש לאדם, אל המטרה הנכונה.

השימוש של האות ל' הוא הפניה. כל הפניה מלמדת את השומע מה עליו לעשות: הוא צריך ללכת לבית, לשדה, לצאת, להיכנס. הפנייה של האדם היא פיזית, אבל היא באה על ידי ההבנה הנפשית, ולכן מעניין לראות שבכתב האשורי האות ל' עשויה מכ', שעליה "רוכבת" אות ו'. כ' היא הכוח הפיזי לעשות שינויים בחומר, וו' היא כוח הדעת. הדעת מפנה את כוחו של האדם לפעולות הנכונות.

הגמרא במסכת שבת מתארת את סמיכות האות כ' לל': "הקב"ה קושר לך כתר לעולם הבא". האות ל' כאן משמשת כהפניה. ה"עולם הבא" מתחיל בע', הוא לא מסומל באות ל', אבל הסמיכות של כ' לל' משמעותה היא שאדם יפנה את כוחו כלפי המטרה הנכונה, וזה יוביל אותו בסופו של דבר אל העולם הבא.

נתבאר, כי מיקום האות וא"ו מעל האות כ"ף, הוא ביטוי לשליטת כוח הדעת על כוחות האדם. אמנם יש כאן עוד דבר ייחודי, והוא שהאות וא"ו נמשכת מעל לקו הסיום העליון של כל האותיות. דבר זה הוא משום שהלימוד והשימוש בכוחות האות למ"ד גורמים לגידול ולעלייה רוחניות, ומשום כך בספר הזוהר (יתרו צ"א, א') נקראת האות למ"ד "מגדל הפורח באוויר". האדם, בכוח הדעת, מתעלה מעל המסגרת שלו ומתעלה מעל הקרקע. מתוך כך אנו מבינים גם את מספר האות למ"ד, שהרי המספר שלוש משמעותו גידול, כפי שראינו באות ג', והכפלתו בעשר הופכת את משמעותו לגידול רוחני.

המילה הראשונה בתורה שמתחילה באות ל' היא "לילה". הלילה הוא זמן שבו קשה לאדם לנווט, לדעת לאן לפנות, אך דווקא משום כך, בלילה האדם צריך להשתמש בכוח הדעת שלו כדי לפעול. כדי לפעול בלילה האדם מתבונן, בודק וחושב בעיקר בכוח הדעת, ורק אחר כך הולך או פועל. גם ברובד הרוחני אמרו חז"ל (ערובין סה): "לא איברי לילה אלא לגירסה" (לא נברא הלילה אלא כדי ללמוד). בזמן הזה, שבו קשה לעבוד בשדה, האדם מחכים את עצמו ומעשיר את דעתו, וכך הוא יודע איך לנהל את חייו.

ל' היא בקשת התכלית, ולכן כאשר רוצים להבין את התכלית של דבר, שואלים "למה". "מה" היא מהות הדבר, ויחד עם ל', היא השאלה "למה"?

ל' היא אות המבוטאת על ידי הלשון. הלשון היא ה"מנהלת" של הפה: היא מעבירה את האוכל ממקום למקום עד הבליעה; בדיבור היא המכוונת את המילים; יש במעמקיה מנגנון מיוחד שאחראי גם על הוויסות בין האוכל לבין הנשימה, ולכן המילים הקשורות בפעולות הפה משתמשות תמיד באות ל'. משום כך, בהרבה מן המילים המתארות את פעולת האכילה נמצאת האות למ"ד, כמו במילים: בלע, לעט, לוע, מלתעות, לקק, לחך, לעה ("ושתו ולעו", עובדיה א', ט"ז), ובלשון חכמים גם לגם ולעס.

כמו כן ניתן למצוא את האות למ"ד במילים המתארות את פעולת הדיבור, כמו במילים: לשון, מלל, לחש, לוז (לזות שפתים), ובצירוף האות עי"ן, שמשמעותה כאן היא עיוות, נוצרות מילים שמבטאות דיבור מעוות, כמו: עלג, לעז, עלב ולעב ("ויהיו מלעיבים", דברי הימים ב', ל"ו, ט"ז, דהיינו מדברים דברי גנאי).

מתוך משמעות האות למ"ד כמבטאת חוסר התקדמות, היא נמצאת במילים שמשמעותן היא ערבוב, כיון שהערבוב הוא מצב שבו לא ניתן לקלוט את המצב בצורה ברורה. כך במילים: לשה, בלל, בלס (עיסה בלוסה) ותבל ("תבל הוא", ויקרא י"ח, כ"ג, וכן "תבלול בעינו", ויקרא כ"א, כ')).

משמעות זו של שלילת התקדמות, היא ביטוי של שלילה וביטול מוחלטים. משום כך משמשת האות למ"ד כדי לבטא שלילה באופן כללי, כמו במילים: לא, בלי, בלתי, בלעדי, בלאי (דבר ההולך וכלה), נבל (צמחים המתייבשים ומתכלים), הבל (דבר שאין בו (למ"ד) ממשיות ומוחשיות (ה"א)), גבול (שלילת (למ"ד) הגידול (גימ"ל), לאה (ללא (למ"ד) כוח (אל"ף)) ולבש (מכסה ומעלים (למ"ד) את הבושה (בש)).